הסתמי בנקבה

העברית נוטה להביע סתמיות – היינו מבע ניטרלי שאיננו מתייחס למין דקדוקי מסוים – באמצעות צורת הזכר. מסיבה זו אנו אומרים: "קר לי" ו"כטוב בעינייך", "מקובל לומר" ו"ברור כשמש", וגם "איך מסבירים את השינויים בשפה".

עם זאת במקרים רבים הסתמיות מובעת דווקא באמצעות צורות הנקבה.

כינוי הרמז הסתמי

בלשון המקרא כינוי רמז סתמי, כלומר שאינו מצביע על שם עצם מסוים, יבוא בדרך כלל בלשון נקבה: "חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת" (בראשית מד, יז); "וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת" (שמות ז, כג); "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז, ג). בלשון חכמים התהפכו היוצרות ו'זה' בשימושו הסתמי הוריש את 'זאת' בתהליך שניצניו נראו כבר בעברית המקראית המאוחרת, כמו במקרים (המועטים יחסית) דוגמת "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ" (איכה ה, יז) ו"גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ב, כו). מקובל לראות בשינוי הזה השפעה ארמית.

אף שבעברית בת ימינו ניכרת העדפה ברורה לכינוי 'זאת' בביטויים קבועים, כגון בכל זאת, למרות זאת, לעומת זאת, זאת ועוד, זאת אומרת,[1] בשימוש חופשי בדרך כלל יבוא הכינוי 'זה', למשל "זה לא יכול להיות", "תשכח מזה", "מה אפשר ללמוד מזה", "נדבר על זה אחר כך".

ייתכן שהרגל השימוש בכינוי 'זה' בלשון הדיבור גרם לשימוש ב'זאת' להישמע גבוה יותר, ובהמשך היא התקבעה בביטויים שאופייניים בעיקר ללשון הכתובה.

פעלים, כינויי גוף ושם המספר

בלשון המקרא משתמשים בלשון נקבה בפעלים, בכינויי גוף ובשם המספר כשהעניין שעליו מדובר אינו מפורש:

פעלים: "לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה" (ישעיהו ז, ז); "כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם" (ישעיהו יד, כד); "וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו ז, לא); ולעיתים הפועל נגרר אחר כינוי הרמז הסתמי 'זאת': "וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת" (שופטים יט, ל).[2]

כינוי גוף: "וְהִוא לֹא תִצְלָח" (במדבר יד, מא); "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא" (שופטים יד, ד); "נִחַם יְהֹוָה עַל זֹאת גַּם הִיא לֹא תִהְיֶה" (עמוס ז, ו); "כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים" (שמות י, יא).

שם המספר – מספר מונה בנקבה משמש לציון פריט או פריטים שאינם מוגדרים: "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ" (תהלים כז, ד); "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהלים סב, יב); "תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת" (משלי ל, כא); "שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ" (משלי ו, טז). פעמים אחדות המילה 'אחת' באה בצירוף אחת מ־: "לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה" (יחזקאל טז, ה); "אִם יַחְפֹּץ לָרִיב עִמּוֹ לֹא יַעֲנֶנּוּ אַחַת מִנִּי אָלֶף" (איוב ט, ג); "שָׁלוֹשׁ אֲנִי נֹטֶה עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֵנָּה" (דברי הימים א כא, י).

כך גם נוקטים לשון נקבה במספר סודר: "יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה" (דברים יג, י); "הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיעַ אֶתְכֶם" (ישעיהו מב, ט); "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם" (בראשית כב, טו); "וַיֹּסֶף ה' קְרֹא שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִישִׁת" (שמואל א ג, ח)

בלשון חכמים מוכרים בתפקיד הזה בעיקר מטבעות הלשון 'היא הנותנת' (במשמעות 'אדרבא') או 'על אחת כמה וכמה', וגם הביטוי 'לא עלתה בידי' (לצד 'לא עלה בידי'). בספרות העברית החדשה משמש 'אחת היא לי' – כלומר 'מבחינתי אין הבדל' – בעקבות הפסוק באיוב "אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה" (איוב ט, כב).

_____________________

[1] הצירוף זאת אומרת מקורו בתלמודים ושיעורו 'מכאן אתה למד' (בשונה מלשון ימינו שבה הוא נוהג במובן 'כלומר'). הרכיב 'זאת' פירושו 'ההלכה הזאת' ומקובל לומר שנבחרה 'זאת' המקראית ולא 'זו' החז"לית כדי לייחדו כמונח מתחום המשא ומתן התלמודי ולהבדילו מכינוי הרמז הרגיל לנקבה. יש מי שמסביר שאולי הוא גם מושפע מלשון הפסוק בסיפור משפט שלמה: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" (מלכים א ג, כג), אף ששם כמובן הוראתו אחרת.

[2] לעומת זאת פעלים ושמות תואר המשמשים נשוא במשפט שנושאו שם פועל או במשפט חסר נושא – יבואו כמעט תמיד בלשון זכר: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח); "וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ" (שמואל א טז, כג), "רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי" (מלכים א יח, ד).