שמות ומשמעויות – זוהר

זוהר

זֹהַר הוא 'אור', 'נוגַה'. בדרך כלל משמש זוהר לציון מראה אור ייחודי, בוהק ומנצנץ, אולי בהשפעת ההקשר הייחודי שהוא מופיע בו בתנ"ך – תואר הדמות הפלאית שראה הנביא יחזקאל בחזונו: "וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ – מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ, וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה" (יחזקאל ח, ב).

המילה זוהר גזורה מן השורש זה"ר. במובן 'אור' השורש זה"ר נדיר ונקרה בפסוק נוסף אחד בלבד: "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" (דניאל יב, ג), אך הוא רגיל למדי בערבית. לצד זה מופיע השורש זה"ר פעמים רבות במשמעות הנפוצה גם בימינו – בהקשר של 'התראה' ו'הדרכה' כגון "וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם" (יחזקאל לג, ג). בלשון חכמים נוצר מכאן גם שם התואר זָהִיר לציון 'מי שדרכו להישמר מסכנה או מטעות', למשל "מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית" (ספרי במדבר קטו).

יש הסוברים שיש קשר בין שתי המשמעויות, שהרי אין הבדל של ממש בין 'הארת דרך' ל'הדרכה בדרך'. בפסוקים אחדים הקשר הזה בולט במיוחד: "וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת, וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ" (שמות יח, כ); "לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ" (יחזקאל לג, ח). המצדדים בעמדה זו מצביעים על קשר דומה במילים מן השורש נג"הּ – הפועל הִגִּיה מציין ביסודו 'האיר' אבל בהשאלה גם 'בדק (טקסט) בדקדקנות ותיקן אותו'. כמו כן גם בארמית משמש השורש הזה בשתי המשמעויות.[1] לדעת אחרים אין ביניהם דבר – השורש זה"ר במשמעות 'אור' קרוב אל השורש צה"ר: "וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָהֳרָיִם" (תהלים לז, ו), ואילו השורש זה"ר במשמעות 'התראה' קרוב אל השורש זו"ר שעניינו 'סר (מן הדרך)' כמו בפסוק "לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם" (תהלים עח, ל).

לטעמם של רבים המילה זוהר מעניקה תחושת שגב ורוממות, ואף שהיא נעדרת כמעט לחלוטין בספרות חז"ל, אין זה פלא שהיא באה הרבה בספרות הקבלה. אפשר לפגוש בה ב'ספרות ההיכלות' (מקבץ חיבורים קבליים שנכתבו ככל הנראה בסוף תקופת האמוראים בארץ ישראל), וכמובן בשמו של ספר הקבלה המפורסם – הלוא הוא ספר הזוהר. בין היתר ניתן לזוהר מקום של כבוד בלשון הפיוט ובלשון התפילה. בתפילת שחרית נוהגים לומר "אל ברוך גדול דעה הכין ופעל זָהֳרֵי חמה", ובתפילת 'אל מלא רחמים' הנאמרת על אדם שנפטר נזכרים "הקדושים והטהורים" ש"כזֹהר הרקיע מזהירים",[2] על פי הפסוק מספר דניאל.

מבחר המקורות הללו הביא ליצירת שפע מילים וביטויים בשורש זה"ר כבר בימי הביניים: הפועל זָהַר במובן 'התנוצץ וזרח', בעיקר במשמעות מושאלת כגון "למראה ברכת יום ההולדת זהרו פניו", וכן הפעלים זִהֵר והִזְהִיר במובן 'הפיץ אור'. בצורת הבינוני מוכר בימינו הביטוי 'עתיד מזהיר', היינו 'שצפוי עתידו להאיר לו'. משורש זה נגזרו גם המילים זַהֲרוּר וזַהֲרוּרִית במובן 'קו אור' או 'כתם אור', ובמשמע דומה משמשת בלשון הספרות המילה זְהוֹרִית (שבמקורה בלשון חז"ל מורה על משי בגוני אדום).[3] זוהר נבחר גם לשמה של תופעת הטבע הייחודית הידועה בשם Aurora – זֹהַר הַקֹּטֶב – הבזקי האור המרהיבים שנראים בשמיים בקרבת קוטבי כדור הארץ בחלק מהלילות. בפי רבים היא מכונה 'הזוהר הצפוני' על שום זוהר הקוטב שנראה בארצות הצפון. בלשון ימינו נוצרו הביטויים תקופת הזוהר לציון ימי השיא והפריחה ועולם הזוהר ככינוי לחייהם של ידוענים.

השם הפרטי זוהר ניתן בימינו לבנים ולבנות כאחד. בשורש זה"ר ישנם גם השמות יִזְהָר לבנים וזֹהֲרָה לבנות.[4] זוהרה הוא גם שמן של נשים יהודיות יוצאות ארצות ערב במעין סיגול עברי לשם הערבי הנפוץ זַהְרָה או זִהְרָה (زهرة) שפירושו גם 'פרח' וגם 'זוהר, 'יופי'.

בהקשר זה ראוי לציון שיבוש שמו של אחד משערי העיר העתיקה בירושלים: 'שער הפרחים' הוא תרגום שגוי של השם הערבי בַּאבּ א־סַאהְרָה (باب الساهرة), 'שער הסהרורים' (כלומר 'הערים בלילה'), כאילו היה השם "בַּאבּ א־זַאהְרָה" (باب الزاهرة‎) – צורת רבים (שגויה) של 'פרחים'. נהוג לציין כי תרמו לכך תבליטי הפרחים המעטרים את חומת השער. בהקשר אחר נקרה במקורותינו חילוף דומה. בלהגי הארמית יש שנקרא הירח גם 'זהרא' או 'זיהרא', ועל הפסוק "שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר" (שיר השירים ז, ג) מעיר המדרש: "אית אתרין שקרין וצווחין לזיהרא סהרא" [= יש מקומות שקוראים לירח 'סהר'] (שיר השירים רבה ז, ג).

________________________

[1] כפל המשמעות של השורש זה"ר נוצל לחידוש המונח מַזְהֵר – הֶתקן המציג מסר בכתב או בסמל התקֵף בעת הארתו כגון סמל של סיגריה ועליו פס ביטול או סמל של חגורת בטיחות.

[2] בנוסח הנאמר על קורבנות השואה, חללי מערכות ישראל וחללי פעולות איבה: "כזֹהר הרקיע מאירים ומזהירים".

[3] קשה לדעת אם אומנם היה זה דווקא צבע בוהק שנראה "זוהר". בתרגומים הארמיים לתנ"ך 'שָׁנִי' מתורגם 'זהוריתא' ו'תולעת שני' – 'צבע זהורי'.

[4] מצד הדקדוק יש לנקד צורה זו בקמץ קטן ובחטף קמץ – זָהֳרָה ("זוהורה"). נראה שהשם זֹהֲרָה נתקבל בהגייה זו משום שנתפס מעין צורת נקבה (בסיומת ־ָה) לשם זֹהַר. בוועדה לשמות צמחי ארץ ישראל עלתה בעיה דומה בצמחים שנקראו על שם הבוטנאי הנודע מיכאל זהרי שהגה את שם משפחתו זֹהֲרִי (עִברות מן 'שיין'). על פי דרכה של העברית נכון היה לכתוב זָהֳרִי, אך האקדמיה אישרה את בקשת הוועדה המקצועית שלא לשנות מצורת ההגייה של שם המשפחה, וכך נקבע למשל קַחְוַן זֹהֲרִי וזַמְזוּמִית זֹהֲרִי.