איור חיות ופעלים: להתחזר, להשתפן, להשתבלל, להתחרדן, להתפרפר

פעלים הגזורים משמות בעלי חיים

שמות בעלי חיים תרמו לאוצר המילים בעברית פעלים מספר. חלק מן הפעלים יוצאים מתוך השימוש המושאל בשם בעל החיים לציון תכונה אנושית, ורבים מהם נולדו בלשון הדיבור ובלשון העגה, ואולם לכמה מהם אחיזה ארוכת שנים בלשוננו.

פעלים מלשון הדיבור

הִתְחַזֵּר – נהג בגסות (בעיקר בהקשר של אוכל) וברשעות, כלומר נהג כ'חזיר'.
בעל החיים חֲזִיר נתפס כמלוכלך וגס בשל נטייתו להתפלש בבוץ. במסורת היהודית החזיר הוא סמל לחיות הטמאות (אף שהוא רק אחד מרשימה ארוכה). מן המקרא מוכר הדימוי השלילי "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם" (משלי יא, כב), וגם בספרות חז"ל יש לחזיר שם רע.
בעברית וגם בשפות אחרות (יידיש, גרמנית, אנגלית, שפות סלוויות ועוד) 'חזיר' משמש לתיאור אדם גס רוח ומרושע. נראה שלשונות אירופה קיבלו את הזיקה בין חזיר לתכונות שליליות מן היהדות בתיווך הנצרות. מהמילה 'חזיר' במשמעות זו נגזר השם המופשט חֲזִירוּת.

הִתְפַּרְפֵּר – התחמק מחובה או מנוכחות; לא שמר נאמנות לבן זוגו, נהג בחופש מיני, כלומר נהג כ'פרפר'. פַּרְפַּר הוא כינוי לאדם שאינו מקפיד למלא את חובתו ולחלופין אדם שאינו נאמן לבן זוגו ונוהג בחופש מיני.
המילה פַּרְפַּר עצמה נתחדשה בימינו על פי הפועל פִּרְפֵּר המשמש בספרות חז"ל במשמעות 'פרכס, התנודד', ובהשראת farfalla באיטלקית ואולי גם papillion בצרפתית, וכן 'פורפור' (ציפור קטנה) בערבית. משערים שמחדש המילה הוא אליעזר בן־יהודה או בנו איתמר, אף על פי שבמילון בן־יהודה המילה אינה מסומנת כחידוש המחבר.[1]

הִתְקַרְנֵף – נהה אחרי העדר, ויתר על דעתו והצטרף לקבוצה שדעתה היא הדעה המקובלת.
הפועל נולד בעקבות המחזה קרנפים מאת אז'ן יונסקו שהועלה בתיאטרון חיפה בשנת 1962. בהצגה מופיע קרנף בעיירה ולאחר מכן הופכים תושביה אט אט לקרנפים בעצמם – המחזה מותח ביקורת חריפה על הקלות שבה בני אדם נגררים זה אחר זה ואגב כך מקבלים על עצמם התנהגות שקודם לכן חשבו שהיא בלתי מקובלת.
הפועל אינו נקרה במחזה. כנראה מבקר התיאטרון של 'ידיעות אחרונות' הוא שחידשוֹ בביקורתו על ההצגה: "את ההתבהמות שמולידה ההיסטריה ההמונית של הנאציזם ממחישה מגפה… והמגפה היא, שאחד־אחד הולכים התושבים ו'מתקרנפים', כלומר נהפכים לבהמה, שבראשה קרן אחת או שתיים".
המידע כאן לקוח מרשימתו של אילון גלעד בעיתון 'הארץ'.

הִשְׁתַּבְּלֵל – התכנס בתוך עצמו; נשאר בביתו.
הפועל גזור משם בעל החיים שַׁבְּלוּל – רכיכה המתכנסת לתוך קונכייה לוליינית. בשם שַׁבְּלוּל הבי"ת דגושה, ובעקבותיו נהגה גם הפועל בעל ארבעת עיצורי השורש בבי"ת דגושה שלא לפי כללי הדיגוש והריפוי של בכ"פ.

הִשְׁתַּפֵן – נהג בפחדנות, כ'שפן'.
שָׁפָן הוא כינוי לאדם פחדן (כמקובל בכמה מלשונות אירופה כמו רוסית וגרמנית ביחס לארנבון). כפעלים גזורי שם אחרים המשמשים בלשון הדיבור אין מקפידים על ההגייה התקנית של הדגש בעה"פ כמתבקש בבניין התפעל.

הִתְעַלֵּק – נטפל למישהו כמו עֲלוּקָה.
בספרות אפשר למצוא גם את הפועל עָלַק בבניין קל במשמעות דומה. כך למשל מביא אבן־שושן מן הסופר גרשון שופמן: "הסיוט המתוק שזעזע בשעתו את נעורי שנינו ועלק את לשדם".

הִתְקַרְצֵץ – נטפל והטריד בלי הרף, כקרצייה.
נזכיר כי המונח התקני הוא קַרְצִית (ולא קַרְצִיָּה – צורה שנוצרה מגזירה לאחור של צורת הרבים קרציות). קרצית היא טפיל המוצץ דם של בעלי חיים,  ובהשאלה בלשון הדיבור – אדם שנטפל ומטריד.

הִתְכַּלֵּב – חי בתנאים לא נאותים, כגון ישן בבגדים ללא מקלחת, כמו כֶּלֶב.
הפועל נוצר בהשראת  הביטוי "חיי כלב".

הִתְקַפֵּד – התכנס בתוך עצמו ונסגר מפני העולם הסובב בשל תחושת איום, כמו קיפוד.

הִתְחַרְדֵּן – שכב או ישב בשמש להנאתו.
הפועל נגזר מן השם חַרְדּוֹן – לטאה הנוהגת לעמוד ללא נוע בשמש.

 הִתְבַּרְוֵז – הפועל משמש פה ושם בשני הקשרים: הלך כברווז או קיבל "עור ברווז" (ביטוי זה מקורו בגרמנית).

פעלים בלשון הספרות

  • הִתְבַּהֵם – נהג באופן לא תרבותי, כבהמה.
  • הִזְדָּאֵב – נהג כזאב.
  • הִזְדַּבֵּב – אבן־שושן מביא מן הסופר ס' יזהר: "זבובים מִזְדַּבְּבִים בדיצה".
  • נִטַּוֵּס (בלי ניקוד: ניטווס, בבניין התפעל) – אבן־שושן מביא מן הסופר יצחק שנהר: 'התקשט, התגנדר כמעשה טווס'.

פעלים שאינם קשורים להתנהגות

  • תִּלֵּעַ – הרחיק תולעים מצמחים: "ששם הכהנים בעלי מומין מתלעים בעצים" (משנה מידות ב, ה).
  • הִתְלִיעַ – התמלא תולעים: "אם התליעה סולת התליעה לו" (שקלים ד, ט)
  • חִמֵּר – הנהיג בהמה מן חֲמוֹר.
  • נִמֵּר, מְנֻמָּר – שמעצב או מעוצב ככתמים על משטח, מן נָמֵר שפרוותו מאופיינת בחברבורות (בלשון הספרות גם התנמר). למשל: "הַמְנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ" (משנה פאה ג, ב) הוא מי שמזבל את שדהו רק במקומות מסוימים, כעין איים, ולא ברצף.
  • נִמּוּל, נִמְלוּל – תחושה כאילו נְמָלִים רוחשות על פני העור.

 _____________________________

[1] ראו עוד אצל ראובן סיוון, לשוננו לעם כו, עמ' 268–269.