שפן, ארנבת וארנבון

‍שפן, ארנבת וארנבון הם מיני יונקים שלעיתים מזומנות דוברי העברית נוטים לבלבל ביניהם.

שָׁפָן או שְׁפַן סֶלַע[1] (השם המדעי Procavia capensis) ממשפחת השפניים – צבעו חום־אפרפר ואוזניו קצרות ועגולות. משכנו בנקיקי סלעים, וכך הוא מתואר גם בתנ"ך: "סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים" (תהלים קד, יח), "שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם" (משלי ל, כו).

אַרְנֶבֶת (השם המדעי Lepus ובאנגלית hare) ואַרְנָבוֹן (השם המדעי Oryctolagus ובאנגלית rabbit) שניהם ממשפחת הארנביים. הם נבדלים זה מזה בגודל, באורך האוזניים ובאורח החיים – הארנבת גדולה מן הארנבון, אוזניה ארוכות משלו והיא איננה חופרת מחילות.

השפן והארנבת נזכרים בתורה ברשימת החיות הטמאות: "אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ… אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן" (דברים יד, ז; וכן בויקרא יא, ה–ו).[2] שניהם מינים המצויים בארץ ישראל, ואילו הארנבון מוצאו במערב אירופה.

הארנבון, ולא השפן או הארנבת, הוא חיית המחמד המוכרת שפוגשים בפינות חי, ודמותו היא המשמשת השראה לבובות צעצוע ולדמויות מונפּשות. ואולם מסורת אירופית בת מאות שנים זיהתה את השפן המקראי עם הארנבון.[3] ברבות הימים טעות זו נשתרשה בשמות דמויות בספרות העברית החדשה ובשירי ילדים כגון "השפן הקטן", ובצירופי לשון כגון 'שפן ניסיונות', 'שלף שפן מן הכובע', 'אוכלי שפנים', ואף בפועל מלשון העגה "הִשְׁתַּפֵן" הגזור מן הכינוי 'שפן' לאדם פחדן (כמקובל בכמה מלשונות אירופה כמו רוסית וגרמנית ביחס לארנבון).

שפן כשם פרטי

השם שָׁפָן הוא גם שם פרטי במקרא: מספר מלכים מוכר שפן הסופר, מגיבורי סיפור מציאת ספר התורה הקדום בימי המלך יאשיהו, וסבו של גדליה בן אחיקם, מושל יהודה האחרון. השם הפרטי שפן מתועד גם בכתובות פניקיות ופוניות. בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת נחשפה בעיר דוד חותמת על שם "גמריהו [ב]ן שפן", ויש חוקרים המזהים אותו עם גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן הַסֹּפֵר שנזכר בספר ירמיה (לו, י–יב; כה).

ארנבת כשם פרטי

בסיפור תרגום המקרא ליוונית בתלמוד הבבלי נמנית המילה "ארנבת" עם המילים ששבעים ושניים הזקנים שהוטלה עליהם המלאכה בחרו לסטות בהן מן התרגום המילולי:

וכתבו לו "את צעירת הרגלים"[4] ולא כתבו לו "ואת הארנבת", מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה, שלא יאמר: שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה. (מגילה ט ע"ב)

השם היווני לארנבת – λαγώϛ (=לָאגוֹס)[5] כשם אשת תלמי – נקרה בספרות חז"ל בצורה 'לגא' במדרש שמתחקה אחר זהות החומר שממנו הוכנו כותנות העור של אדם וחווה.[6]

ארנבות או ארנבים?

צורת הרבים של ארנבת מופיעה בספרות חז"ל בסיומת ־ִים – אַרְנָבִים, והיו שגזרו מכאן (במה שמכונה 'גזירה לאחור') את הצורה הזכרית 'ארנב' (וכך אף במאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון). ואולם הדעת נותנת כי 'ארנבים' היא צורת הרבים של המין 'ארנבת', כשם שצורת הרבים של מיני בעלי חיים בלשון נקבה עשויה לבוא בסיומת ־ִים: נמלה–נמלים, דבורה–דבורים, יונה–יונים, תולעת–תולעים.[7]

מכל מקום בימינו אין פסול בשימוש הצורה 'ארנב' לציון ארנבת ממין זכר, כמו שנוצרה צורת הנקבה 'שְׁפַנָּה' לציון שפן ממין נקבה.

________________________

[1] ברשימת שמות בעלי חיים שקבעה האקדמיה בשנת תשכ"ג (1963) נקבע השם 'שפן' לעצמו ורק בסוגריים נזכר השם "המלא" שְׁפַן סְלָעִים. ראו באתר מונחי האקדמיה כאן.

[2] לשם ארנבת מקבילות בלשונות שמיות: באכדית – arnabu/annabu, בערבית – أَرْنَبٌ, ובלהגי הארמית – ארנבא. לשם שפן יש מקבילה בלשונות דרום־ערביות – ת'פן (בערבית הקלסית שמו הוא وَبْر, וכן תרגם רב סעדיה גאון – אל־ובר).

[3] מסורת מעניינת (אך מסופקת למדי) מייחסת את הבלבול בין השפן לארנבון לפניקים כובשי הארצות שלחופי הים התיכון. הפניקים כינו את חצי האי האיברי בלשונם השמית 'אי השפנים' על שום מין הארנבון הנפוץ בו שהזכיר להם את שפן הסלע מארץ מוצאם. השם התגלגל ל־Hispānia הלטינית (ומאוחר יותר גם ל־Spain באנגלית). ואומנם גם בוולגטה תורגמה המילה 'שפנים' בתהלים ובמשלי לשמות בעלי חיים ממשפחת הארנביים.

[4] בנוסח תרגום השבעים שבידינו ארנבת היא δασύπους, היינו "שעירת הרגליים".

[5] השם היווני 'לגוס' התגלגל לשם המדעי של הסדרה כולה –Lagomorpha  (בעברית: ארנבאים).

[6] ראו בראשית רבה (מהדורת תיאודור–אלבק) כ, יב.

[7] ואומנם נקיטת לשון נקבה בצורה 'ארנבת' הטרידה את פרשני המקרא בימי הביניים. היו שטענו כי במין זה רבות הנקבות מן הזכרים (אבן עזרא), והיו שסברו כי כל פרט שייך פיזיולוגית לשני המינים (רבנו בחיי). בולט בהם הרמב"ן שבחר בתיאור מצב הלשון: "ואת הארנבת – מין הוא שיקראו כן בלשון הקודש הזכר והנקבה ממנו, וכן היענה, ובעופות היונה, אין שם הזכר חלוק מן הנקבה. ויש רבים ששמותם בלשון זכר ואין לנקבותיהם שם אחר: גמל, שפן, חזיר, 'דוב אורב' (איכה ג, י), 'פרה ודוב תרעינה' (ישעיה יא, ז), וכן תור בעופות".