צילום אהרון אהרנסון

אהרן אהרנסון, השעונית והאלמוות

מאת: יעקב עציון

לפני 100 שנה, בט"ו באייר תרע"ט (15 במאי 1919), מצא אהרן אהרנסון, איש המדע והמעש, את מותו בתאונת מטוס באירופה.

חמש שנים קודם מותו, בהיותו בן 39, כתב אהרנסון מאמר ביקורת על רשימת שמות הצמחים המצויים בארץ שפרסם ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913).

אהרנסון השיג על שיטתם העקרונית של מחדשי שמות הצמחים, ומתח ביקורת נוקבת על כמה מן השמות המחודשים. טענתו העקרונית הייתה כי בלשונות העולם ניתנו שמות לצמחים על בסיס אגדות עם ומסורות סמליות שונות – וכך ראוי לנהוג גם בעברית המתחדשת. אין לתת שמות מתוך בית המדרש כתוצאה של מחקר לשוני, אלא לתת לזמן ולדוברי העברית החיה לעשות את שלהם עד שיימצאו שמות מתאימים ומקוריים לפרחי ארצנו. עד אז, סבר, עדיף להשתמש בשמות הלעז המדעיים והבין־לאומיים.[1]

צילום שְעוֹנִית או פסיפלורהכדוגמה לְשם 'מוצלח', שצָמח באופן טבעי, הביא אהרנסון את השְׁעוֹנִית – השם שקבע ועד הלשון תמורת פסיפלורה. השם הלועזי פסיפלורה (מילולית: פרח הפסיון) ניתן לצמח עם גילויו באמריקה הדרומית בידי מיסיונרים שזיהו בו סימנים ל'פסיון של ישו' – ימיו האחרונים ואירועי מותו. כך למשל, גביע הפרח דמה בעיניהם ל'גביע הקדוש', חלקים דמויי צלב הזכירו את צליבתו של ישו, חמשת האבקנים רמזו לחמשת הפצעים שנפצע (בספרדית נקרא הפרח Flor de las cinco llagas – "פרח חמשת הפצעים"), ועוד.

לעומת זאת השם שעוֹנית עלה מן השטח. הפרח הזכיר לדוברים את צורת השעון והם החלו לקרוא לפרח עצמו בשם "שעון" (מילה חדשה יחסית בפני עצמה. יחיאל מיכל פינס השתמש בה לראשונה בשנת תרמ"ה, 1885), ובא הוועד וקבע את השם "שעונית".

כך לשונו של אהרנסון ביחס לשעונית:

"שם זה מראה לנו איך צריכים שמות המוניים [= עממיים] להברא. השם המדעי של צמח זה ושמו ההמוני ברוב לשונות אירופה הם נוצריים, מפני שהנוסעים הספרדיים והאיטלקיים של המאה השש עשרה לספירתם כשמצאו את פרחו המשונה של צמח זה בפעם הראשונה באמריקה הדרומית הכירו בו את כל המכשירים וההכנות לצליבת הנוצרי; ודבר זה היה להם לאות שיצלח חפצם בידם להביא את ה'הודים' תחת כנפי הכנסייה הנוצרית. בתוכנו אין יודעים כמובן מכל זה כלום. ומפני שדומה פרח זה פחות או יותר לשעון, קראו לו ראשונה בז'ארגון [= ביידיש] ולאחרונה גם בעברית שעון, ועתה שעונית שזה עוד יותר נכון".

צילום דם-המכבים האדוםאחד השמות שלא מצאו חן בעיני אהרנסון הוא אַלְמָוֶת, חידוש של הוועד לצמח המוכר כיום כדם המכבים (שם שטָבע אפרים הראובני בשנת תרע"ז, 1917). אהרנסון טען שהשם אלמוות מבוסס על השם הצרפתי של הפרח, Immortelle – "הקשור במסורות דתיות של הנוצרים, הרגילים להניח על קבריהם זרי פרחים של מין זה, המתקיים ימים רבים, לזכר נשמות המתים". בִּמקום לקבוע שֵׁם המיוסד על מסורת זרה – כתב אהרנסון – יש להעדיף את תרגום אחד השמות הערביים של הצמח, דם עז'אל או בזאז אלעד'רא (בעברית: דם הצבי או שדי הבתולה), הקשורים לצורתו הטבעית של הצמח.[2]

על ביקורת זו ענה בשם הוועד ישראל איתן, מורה לטבע שהשתתף בעבודת הוועדה שקבעה את שמות הצמחים.[3] לדבריו, אהרנסון הפך את היוצרות ובלבל מוקדם במאוחר. לטענת איתן השם הצרפתי של הצמח לא ניתן לו בגלל המנהג להניחו בבתי הקברות, אלא להפך – המנהג להניחו בבתי הקברות התפתח בעקבות שמו של הצמח, שניתן לו בשל תכונותיו העצמיות. צמח זה "יכול לחיות באדמת חול צחיחה ביותר ולפרוח בשרב קיץ היותר גדול, וקרקפותיו נשארות בעינן זמן מרובה מאוד אחר עונת הפריחה", ולכן הכינו ממנו זרים שיכולים להחזיק מעמד זמן רב והוא נעשה "סמל התמידות והנצחיות", כפי שמעידים שמותיו בשפות אחרות (באנגלית למשל הוא נקרא Everlasting flower, 'פרח הנצח').

לאור זאת, מסכם איתן, אין מניעה להשתמש בשם הסמלי הזה שאומנם מתורגם משפות אירופה, אך אינו מיוסד על מנהג נוצרי אלא על מאפייני הצמח. את רשימתו חתם איתן בהבעת צער על כך ש"המנוח, שהיה בקי כל כך בחיי ארצנו, לא הנחילנו איזו רשימה של שמות עבריים לכמה מצמחינו המצויים, שעדיין לא זכו לכינוי בלשוננו".

מכל מקום השם אַלְמָוֶת לא זכה לאריכות ימים, ובשנת 1930 קיבל ועד הלשון במקומו את השם "דם המכבים".[4] אפשר רק לשער שאהרנסון היה סומך ידיו על שם זה, המעלה על נס את זכר הגיבורים העבריים ונטוע באדמת הארץ ובתרבותה.

נספח

בשנת תרע"ב כתב אהרנסון דברים ברוח שונה באשר לסוגיה זו. דבריו פורסמו ב'השלח' בתגובה למאמר של שאול טשרניחובסקי (שגם הוא נדפס ב'השלח'). כך כתב בין השאר:

"צריך לגשת לעריכת 'מלון של צמחים', ודוקא על ידי מומחים […] דוקא כאן צריכים המומחים (ולא רק מומחה אחד) לקחת את הדבר ברשותם ולשמור שלא יכניסו הסופרים לתוך לשוננו מלים נבערות מעין אותן שכבר יש לנו, לצערנו, לרוב. לסמוך על טוב־טעמו של הקהל, שהוא יֵדע מעצמו, באיזה חדוש יש להחזיק ובאיזה למאוס, אין אני נוטה. אף על־פי שאין היהודים, שהם אינדיוודואליסטים מטבעם, מרבים להכנע לפני מלומדיהם ומומחיהם, סוף־סוף אנו רואים שבענין חדוש־מלות בעברית הם נשמעים להמחדשים ומקבלים אפלו מלות מחוסרות כל טעם".

אכן, גם במאמר זה הוא מזכיר את החשש "שעל־ידי יצירותיהם של המלומדים תתאבן לשוננו ולא יתחדשו בה מלים שיהיו להן אותו הרוך ואותן הנטיה החפשית והרעננות שאנו מוצאים בלשון עממית"; אך הוא סומך על כך ש"הדבור העברי יעשה את שלו ולא יתן ללשון להתאבן". הוא אף מביא דוגמה חיה ועדכנית:

"גם עתה יש לנו כבר שמות אחדים שנתחדשו בפי הילדים בארצנו ועממיים הם באמת. כמה עלינו לשמוח בהוָדע לנו שילדי בית־ספר אחד ביפו, באחד מטיוליהם, קראו מעצמם 'מקור־החסידה' לצמח Erodium, שגם שמו המדעי הרומי וגם שמו העממי הגרמני באו מפריו הדומה למקורו של אותו בעל־הכנף!".

_____________________________

[1] רשימתו של אהרנסון פורסמה לאחר מותו בזיכרונות ועד הלשון כרך ה (תרפ"א). ראו גם: י' עציון, "זכריה, זכריני או אוזן העכבר", אקדם 58, עמ' 11.
[2] אשר לשם הערבי השני מעיר אהרנסון כי "הוא אולי ריאליסטי יותר ממה שרגילים לבטא בקהל אצלנו, אבל מה נעשה והוא מתאים יפה למראה הפרחים של המין היותר רגיל בארצנו".
[2] תגובת ישראל איתן התפרסמה באותה החוברת שבה התפרסמו דברי הביקורת של אהרנסון. ראו כאן.
[4] השם אלמוות ניתן למין צמח אחר. ראו גם עפר כהן, "לתולדות שמות הצמחים 'דם המכבים', 'חמנית/חמנייה'", לשוננו לעם נ (תשנ"ט) עמ' 49–50.