נתת או נתתה – על כתיב כינויי הנוכח

הכתיב הוא מערכת של כללים, של הֶרגלים ומוסכמות. קורה לא פעם שיש התנגשות בין כלל להרגל, כמו ההתנגדות העיקשת בקרב חלק מהציבור להנחיית האקדמיה לכתוב מילים כמו קופסה, דוגמה, משכנתה בה"א ולא באל"ף. מצד שני יש מוסכמות שאינן זקוקות לכלל – בהיותן מושרשות מאוד – וסטייה מהן תיחשב שגיאת כתיב חמורה אף יותר מסטייה מחלק מכללי הכתיב.

כזה הוא מעמדה של המוסכמה, הנלמדת בכל ספר ללימוד עברית ובכל בית ספר המלמד עברית, כי פעלים בגוף נוכח בזמן עבר נכתבים בלי ה"א בסופם: כתבת (=כָּתַבְתָּ, ולא כתבתה), נתת (=נָתַתָּ, ולא נתתה). כמוה כמוסכמה שהכינויים החבורים לנוכח ולנסתרת נכתבים בלי ה"א בסופם: ילדך (=יַלְדְּךָ; ולא ילדכה), בניה (=בָּנֶיהָ, ולא בניהה).

הכתיבים כתבת, ילדך, בניה הם בלבד נחשבים תקניים אף שיש היגיון רב לכתוב לפחות את שני הראשונים באם הקריאה ה"א בסופם – מכמה טעמים.

ראשית מילה עברית המסתיימת בתנועה רגילה להיכתב באם קריאה, למשל כי, הלכתי, בנו (=בָּנוּ), בנו (=בְּנוֹ), זה,  שׂדה, ראתה, שׂמלה, תכתובנה.[1]

יתר על כן, הכתיב בלי אם קריאה (כתבת, ילדך) שווה לזכר ולנקבה (כָּתַבְתָּ/כָּתַבְתְּ, יַלְדְּךָ/ יַלְדֵּךְ), ובכוח הכתיב באם הקריאה להבהיר למי הכוונה גם בלי להזדקק להקשר.[2]

זאת ועוד: סיומת הפועל בעבר לגוף השני נוצרה מכינויי הגוף העצמאיים, ואם כינוי הגוף לנוכח – אתה – נכתב בה"א, מדוע ייכתבו הפעלים בדרך שונה?

ואומנם הכתיב בה"א משמש גם משמש במקרא, ובפועל השכיח נתתה זה אף הכתיב הרווח (64 פעמים לעומת 29 פעמים הכתיב בלי ה"א). דוגמאות נוספות: גרתה, זָקנתה, ידעתה, ומלתה, נטשתה, נשאתה, העמדתה, הרימותה, צִויתה, התחננתה. במגילות קומראן שכתיבן מלא אימות קריאה הכתיב בה"א לצורת הנוכח נפוץ מאוד. כך למשל במגילת ישעיהו שנמצאה בקומראן בשלמותה נכתב בתחילת פסוק ב של פרק ט: "הרביתה הגוי לא הגדלתה השמחה" (במקום "הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לא (לוֹ) הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה"), ובתחילת פסוק כח של פרק מ: "הלוא ידעתה אמ לוא שמעתה" (במקום "הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ").

במקרא אף תימצא אם הקריאה ה"א בכינוי החבור לנוכח – אם כי כתיבים אלה שכיחותם נמוכה (כשלושים פעם), למשל אַיֶּכָּה, הִנְּכָה, כָּמֹכָה, יָדְכָה, לְכָה, וכמובן בצורה בֹּאֲכָָה. למותר לציין כי במגילות ים המלח שכיחותם של כתיבים אלה גבוהה בהרבה. הינה למשל פסוקים ח–י בישעיהו מא:

ואתה ישראל עבדי יעקוב אשר בחרתיכה זרע אברהם אוהבי. אשר החזקתיכה מקצוות הארצ ומאציליהא קראתיכה ואומרה לכה עבדי אתה בחרתיכה ולוא מאסתיכה. אל תירא כיא עמכה אני אל תשתע כיא אני אלוהיכה אמצתיכה אפ עזרתיכה אפ תמכתיכה בימין צדקי.[3]

הכתיבה של הפעלים בעבר בה"א – אך לא של הכינוי החבור – נמשכה בספרות חכמים, כעולה מכתבי היד הטובים. הינה דוגמה מן המשנה לפי כתב יד קאופמן:

ובשעת מיתתו [של עֲקַבְיָא בן מהללאל] אמר לבנו: בני, חזור בך בארבעה דברין שהיתי אומר. אמר לו [בנו]: ואתה, למה לא חזרתה בך? אמר לו [עקביא]: אני שמעתי מפי מרובין והן שמעו מפי מרובין […] אבל אתה שמעתה מפי היחיד ומפי המרובין, ומוטב להניח את דברי היחיד ולאחוז את דברי המרובין. (עדויות ה, ז)

כתיב זה מאפיין גם את כתיבתם של סופרים בימי הביניים, ובהם הרמב"ם.

מדוע אפוא אין כותבים כך בימינו?

המקרא – ובכלל זה כתיבו – נחשב תמיד מופת, ולמרות הכתיבים בה"א דרך המלך במקרא היא בלי ה"א. עם המצאת הדפוס ביקשו המדפיסים להוציא לאור מהדורות טובות ככל האפשר של ספרי הקודש. על כן בפרטים רבים זנחו המהדירים את הכתיבים שמצאו לפניהם בכתבי היד של ספרות חז"ל והעדיפו את כתיב הרוב המקראי. הכתיב של כת קומראן לא נודע, והכתיב של כתבי היד של לשון חז"ל נשכח. כמותם עשו גם המשכילים העבריים בתקופת ההשכלה – במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, שאף חזרו לכתיבה בלשון המקרא. הינה למשל אחד המשפטים הראשונים בדו־שיח הראשון בין עירא למתן ברומן "אהבת ציון" לאברהם מאפו משנת 1853: ויאמר מתן: "הרבית אדני במחיר בתך, ואולם לא יקר לי גם המחיר הזה באהבתי את חגית בתך מאד". ואחרי המשכילים החרו החזיקו אנשי תחיית הלשון וכותבי ספרי לימוד העברית. הכתיבה בלי ה"א הייתה לנחלת הכלל, והכתיב בה"א – לצנינים בעיני כותבי העברית וקוראיה עד כי טעות גמורה ייחשב.

_______________________

[1] במקרא יימצאו לכך חריגים, מהם מקרים של כתיב וקרי, כגון נער (קרי: נַעֲרָ, למשל בראשית כד, יד), ומהם מקרים שבהם לא נכתבה אם קריאה לציון תנועה בסוף מילה, כמו תלבשן (=תִּלְבַּשְׁןָ – שמואל ב יג, יח).

[2] אומנם המילה כתבתה יכולה להיקרא גם כְּתַבְתָּהּ ('כתבת אותה'), אבל צורות כאלה נדירות בימינו.

[3] וזה נוסח המסורה: "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ, זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי. אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ, וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה, בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ. אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי, אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ, אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי".
אשר לכינוי החבור לנסתרת, במגילות ים המלח יימצאו כתיבים מעין אליהא (=אֵלֵיהָ; ישעיהו מ, ב), ומאציליהא (בקטע הקודם מפרק מא). אם הקריאה אל"ף מחליפה את הה"א כדי להימנע מרצף של שתי אותיות ה"א.