אדם לעמל יולד – על הסביל הפנימי של בניין קל
בקוראנו בתנ”ך אנחנו נתקלים בצורות סביל מפתיעות. למשל:
- וַיֹּאמֶר הָאָדָם… לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת (בראשית ב, כג)
- כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף (איוב ה, ז)
- וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל (שמות ג, ב)
בעברית הרגילה מצופה שייכתב: ‘כי מאיש נלקחה זאת’, ‘אדם לעמל נולד‘, ‘והסנה איננו נאכָל‘. מה פשרן אפוא של הצורות האלה – הנראות שייכות לבניין פועל, ומשמשות סביל לבניין קל (לָקַח, יָלַד, אָכַל)?
התשובה לכך טמונה במערכת הבניינים של העברית הקדומה.
כידוע, בחלוקה גסה אפשר לחלק את הפעלים בעברית לשלוש קבוצות – פעילים, סבילים, חוזרים:
- בפועל פעיל הנושא הוא עושה הפעולה (למשל ‘האיש אכל’, ‘האנשים סיפרו’).
- בפועל סביל הנושא אינו עושה את הפעולה, אלא מישהו אחר עושה עליו את הפעולה (למשל ‘התפוח נאכל’, ‘הדברים סופרו’).
- בפועל חוזר הנושא עושה את הפעולה על עצמו (למשל ‘האיש נכנס’, כלומר הכניס את עצמו, ‘הילד הסתתר’, כלומר הסתיר את עצמו).
בנייני הפועל בעברית נחלקו במקורם לפי שלוש קבוצות הפעלים: בניינים פעילים, בניינים סבילים ובניינים חוזרים.[1] בנייני הפעלים הפעילים היו בעברית משחר ימיה בניין קל, פיעל והִפעיל. הפעולות הסבילות הובעו בעיקר על ידי רצף התנועות u ו־a המוכר היטב מן הבניינים הסבילים פוּעל (סביל של פיעל) והופעל (סביל של הפעיל). כך למשל הצורות הסבילות של סִפֵּר מְסַפֵּר יְסַפֵּר הן סֻפּר מְסֻפָּר יְסֻפַּר ושל הִשְׁלִיךְ מַשְׁלִיךְ יַשְׁלִיךְ הן הֻשְׁלַךְ מֻשְׁלָךְ יֻשְׁלַךְ. מאחר שהפעלים הסבילים האלה שונים מבני זוגם הפעילים בתנועות בלבד (ואין תוספת עיצורים), הם נקראים סביל פנימי.
לעומתם בניין נפעל – המשמש סביל לבניין קל – אין בו תנועת u. ואכן במקורו שימש בניין נפעל להביע פעולות חוזרות (כגון נכנס), וכך גם בניין התפעל (כגון התרחץ). בשני בניינים אלו נוסף לתבניות הפועל לפחות עיצור אחד – נ או ת, והם לא שימשו להבעת הסביל במקורם. מסיבה זו יש בהם גם צורות ציווי, כגון הִכָּנֵס, שאינן מצויות בבניינים הסבילים.
כיצד נראו אפוא הצורות הסבילות המקוריות של בניין קל?
שינוי בתנועות פעלים כמו לָקַח, יָלַד, חָצַב או זָרַע כדי ליצור צורות סביל פנימי יניב את הפעלים לֻקַח, יֻלַד, חֻצַב וזֻרַע, ואומנם פעלים סבילים דומים מתועדים במקרא, אלא שבהם ע’ הפועל כמעט תמיד נכפלת (ומצוינת בדגש חזק) או שעקבות ההכפלה ניכרים בתשלום דגש:
- וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה’ אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם (בראשית ג, כג)
- וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ (בראשית ד, כו)
- הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם (ישעיהו נא, א)
- אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ, אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם (ישעיהו מ, כד).
ההכפלה הזאת היא הכפלה משנית (תניינית), ואין זה המקום לעמוד על הסיבות שהוצעו לה. התוצאה היא שהפעלים האלה נדמים לצורות הסביל הפנימי של בניין פיעל (כלומר בניין פוּעל), אלא שאין – או שלא היו להם – פעלים פעילים מקבילים בבניין פיעל, והם כאמור הסביל הפנימי של פועלי בניין קל.
לסביל הפנימי של בניין קל הייתה כמובן נטייה מלאה, כלומר היו גם צורות עתיד ובינוני. כך למשל צורות הסביל הפנימי בעתיד של יִקַּח, יִתֵּן, יָשִׁיר, יָדוּש הן יֻקַּח (בראשית יח, ד), יֻתַּן (מלכים ב ה, יז), יוּשַׁר (ישעיהו כו, א), יוּדַשׁ (ישעיהו כח, כז), והן אינן צורות של בניין הופעל ולוּ מן הסיבה שהפעלים הפעילים שלהן אינם נוטים כלל בבניין הִפעיל. צורות הבינוני של הסביל הפנימי של בניין קל הן למשל אֻכָּל, לֻקָּח (גם הן בהכפלה משנית): “וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל” (שמות ג, ב), “אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה” (מלכים ב ב, י).
בעברית המקרא היה הסביל הפנימי של קל שכיח למדי, או לפחות שכיח מכפי שניתן לשער, אבל כבר בה פחת השימוש בו, ואת מקומו הלך וירש בניין נפעל. כך נמצא במקרא אלה לצד אלה נלקח לצד לֻקַּח, נולד לצד יֻלַּד, נזרע לצד זורַע, נאכל לצד אוכּל ועוד ועוד. בלשון חכמים נעלם הסביל של קל כליל מן העברית.
___________________________
[1] בבניינים החוזרים מובעות גם פעולות הדדיות, כלומר פעולות שדרוש בהן יותר מצד אחד, כמו ‘הקרובים נפגשו’, ‘הנערים התחבקו’.
