גיא

המילה המקראית גַּיְא מציינת מאז ימי המקרא ועד ימינו 'בקעה בין הרים' או 'ואדי'. למשל: "וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם" (שמואל א יז, ג). בלשון השירה המקראית אפשר למצוא לצד 'גיא' את המילה הנרדפת אָפִיק (למשל ביחזקאל לו, ד).

כתיב המילה גיא מעורר תהייה אצל רבים: מדוע יש אל"ף בסוף המילה?

האל"ף במילה גַּיְא היא אות שורשית. בעבר הרחוק הייתה האל"ף הגויה, אבל בעברית כל אל"ף בסוף המילה אינה נהגית. כך למשל מָצָא (לעומת מָצְאָה), יָבוֹא (לעומת יָבוֹאוּ), נָבִיא (לעומת נְבִיאָה או נְבִיאִים) וגם חֵטְא (לעומת חֶטְאִי או חֲטָאִים). ואכן בנטיית המילה גַּיְא האל"ף הגויה כשאינה בסוף המילה, כמו בצורת הרבים גֵּיאָיוֹת (במקרא הכתיב בלי יו"ד: גֵּאָיוֹת). מאחר שהאל"ף לא נהגתה בצורת היחיד, אפשר למוצאהּ במקרא כתובה גם בלי אל"ף: גַּי (למשל בדברים לד, ו).

צורת הנסמך של גַּיְא היא גֵּיא (בצירי, וגם בלי אל"ף גֵּי), כגון: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" (תהלים כג, ד). הצורה בצירי משמשת בנבואתו של זכריה אף בנפרד (כמו שהצורה לֵיל משמשת לצד לַיִל): "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה – גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד".

בכמה וכמה שמות מקומות מן המקרא משמש הרכיב 'גיא'. המפורסם שבהם הוא גֵּיא בֶּן־הִנֹּם או גֵּי הִנֹּם בסביבת ירושלים, שנודע לשמצה בגלל התופת שהייתה בו. בהקשר זה מוזכר גם הצירוף גֵּיא הַהֲרֵגָה (ירמיהו ז, לב; יט, ב), צירוף ששימש לימים לציון מקומות שבהם נרצחו המוני יהודים בימי השואה. עוד מקום מפורסם הוא שַׁעַר הַגַּיְא: בספרות המקרא של הבית השני 'שער הגיא' –שער שפנה אל הגיא – היה אחד משעריה של ירושלים (כאמור למשל בדברי הימים ב כו, ט). בסוף המאה התשע עשרה החלו להשתמש בשם זה כשם העברי של באב אל ואד בדרך העולה מיפו ירושלימה.

נסיים בפסוק יפה בישעיהו שבו מצויה צורת הנפרד בסגול: "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (מ, ד).