עֲרַאי ואֲרָעִי

שתי המילים עֲרַאי ואֲרָעִי מקורן אחד הוא, אך הן נבדלות זו מזו בכתיב ובשימוש: הראשונה משמשת לרוב סומך בצירופי סמיכות כגון 'ישיבת עֲרַאי'; והשנייה היא שם תואר כגון בצירוף 'תושב אֲרָעִי'.

המילה עראי מוכרת לנו מספרות חז"ל, ומקורה בשורש הארמי ער"ע. שורש זה מקביל לשורש קר"י (קר"ה) בעברית, ומובנו היסודי 'פגישה', 'התרחשות'.

בפגישה המחודשת בין האחים יעקב ועשו – שואל הבכור את הצעיר: "מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי" (בראשית לג, ח), ונוסח תרגום אונקלוס הוא: "מא לך כל משריתא הדא דְּעָרַעִית". על בני יעקב החוזרים מהרפתקאותיהם אצל יוסף במצרים נאמר: "וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם", ובתרגום: "וחויו ליה ית כל דְּעָרַעָא יתהון".

השורש ער"ע – הפותח ב־ע ומסיים ב־ע – אינו נוח להגייה, ולכן בצורות רבות מן השורש הזה המתועדות בספרות חז"ל העיצור הראשון מתחלף ב־א (בבחינת היבדלות עיצורים, בדומה למילה הארמית אע 'עץ' שהייתה אמורה להיות עע). כך בפעלים אֵרַע (בבניין פיעל) ואָרַע (בבניין קל, המוכר בעיקר בצורות עתיד, כגון יֶאֱרַע). משמעות הפועל היא 'התרחש, קרה', לדוגמה: "חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז" (תענית ד ו), ומכאן שמות העצם (שהתחדשו מאוחר יותר) מאורע ואירוע (התרחשות, מקרה).

במילה עֲרַאי, ניגודה של המילה קֶבַע, חלה תופעה אחרת: במילה זו ה־ע השורשית השנייה נעלמה, והיא שקולה במשקל מילים כמו פְּנַאי (מן השורש פנ"י). האל"ף בצורה זו אינה אלא אם קריאה. המילה עראי משמשת במשמעות 'באופן מקרי, מזדמן', כגון בדברי המשנה על חג הסוכות: "כל שבעת הימים עושה אדם את סוכתו קבע ואת ביתו עראי" (סוכה ב, ט).

המילה עראי נפוצה בספרות חז"ל – הן כתואר הפועל הן כסומך בצירופי סמיכות, כגון 'דירת עראי' או 'אכילת עראי'. בחלק מכתבי היד והדפוסים אפשר למצוא צורות כתיב מגוונות: ערי, עריי, עראיי, ואף בחילוף מקומות ה־ע וה־א: ארעי, ארעאי ועוד (בעיקר במקורות מאוחרים, ובמסורות לשון שלא הבחינו בהגייה בין שני העיצורים הללו) – אך כל הצורות הללו מכוונות למילה עֲרַאי ומדובר בחילופי כתיב בלבד.[1]

בעברית החדשה גזרו מן המילה 'עֲרַאי' שם תואר, בחיריק בסופו, ואף את המילה הזאת אפשר למצוא בחילופי כתיב: עֲרָאִי או אֲרָעִי. כך אפשר למצוא שאחד־העם כותב על "קריאה עראית ומקוטעת" (שנת 1895), וביאליק כותב ש"סבות ארעיות וקבועות" עיכבו את התפתחותה של השירה העברית (1907). (הדוגמאות לקוחות ממאגרי המילון ההיסטורי.)

אך ברבות השנים הלך והתייצב בידול בין שתי הצורות. המילה עֲרַאי משמשת בעיקר סומך בצירופי סמיכות, ואילו המילה אֲרָעִי מתפקדת כשם תואר, ונטייתה אֲרָעִית, אֲרָעִיִּים, אֲרָעִיּוֹת.

כך נהג ועד הלשון במילוני המונחים. למשל במילון למונחי "תכניקה" (תרפ"ט, 1929) מופיע המונח מַסְמְרָה אֲרָעִית (שם ותואר); ואילו במילון למונחי תיאטרון (ת"ש, 1940) בִּימַת עֲרַאי (צירוף סמיכות). ובמילון למונחי החשבונאות (תש"ה, 1945) מופיעות שתי חלופות עבריות נרדפות: חֶשְׁבּוֹנוֹת אַרְעִיִּים (שם ותואר, בניקוד ה־ר בשווא!) לצד חֶשְׁבּוֹנוֹת עֲרַאי (צירוף סמיכות).

בשאלת היחס בין שתי המילים דן בשנת תש"ו (1946) איש הלשון יצחק אבינרי בפינת הלשון שלו בעיתון 'על המשמר'. הוא מעיד שבעקבות החילופים המצויים במקורות "עדיין מגששים הכותבים" בעניין זה ומחליפים בין ע ל־א ללא הבדל משמעות. אף הוא ממליץ להבדיל בין שם העצם לשם התואר: "ראוי להשתמש בעראי כבשם־עצם, ולעומת זאת יש לייחד את הצורה 'ארעי' כתאר השם. למשל: ענייני עראי, שאלות עראי; [ולעומת זאת] זהו דבר ארעי, זוהי תופעה ארעית". ואכן, זהו הנוהג המקובל בימינו.

כתב יעקב עציון.

___________________

[1] בבחינת קוריוז אפשר להביא כדוגמה עכשווית לחילוף כתיב דומה את שם התנועה האסלאמית דאעש. דובֵר העברית בדרך כלל אינו מבחין בהגייה בין א ל־ע, אך הוא יודע שיש במילה זו את שתי האותיות הללו, ולכן אפשר למצוא מקרים רבים שבהם נכתבת המילה בחילוף אותיות: דעאש (למעלה מ־66 אלף היקרויות בגוגל).