איור בעלי חיים והכיתוב להקה, עדר, נחיל

קבוצות בעלי חיים בעברית

האנגלית ידועה בשמות הרבים שיש בה לקבוצות שונות של בעלי חיים: עשרות רבות של מילים המיוחדות לקבוצות בעלי חיים שונים – קטנים כגדולים. לעברית שמות לא מעטים לקבוצות בני אדם בגדלים שונים: משפחה, שבט, קהל, קהילה, עדה, ציבור, חוג, קבוצה, קיבוץ, להקה, כת, סוֹד, חֶבֶר, חֶברה, חבורה, צוות, סיעה, אגודה, כנופיה – הם רק חלק מהם. לא כן בקבוצות בעלי חיים; לאלה משמשים בעברית ימינו בעיקר ארבעה־חמישה שמות: עֵדֶר, לַהֲקָה, נְחִיל, עֵדָה, וכמובן היחידה הבסיסית, שנשאלה מבני האדם – מִשְׁפָּחָה.

עֵדֶר היא המילה הוותיקה בעברית לציון קבוצות בעלי חיים, בעיקר צאן (כבשים ועיזים), אך גם בקר, כלומר בהמות בית. היא משמשת במקרא עשרות פעמים, וידועה גם משפות שמיות אחרות, ובהן פֵניקית וארמית. על יעקב מסופר כי לפני פגישתו עם אחיו עֵשָׂו, לאחר שנים רבות של נתק ביניהם, הכין לעשו מנחה גדולה של עדרי עיזים ותיישים, רחלים ואֵילים, "גמלים מיניקות ובניהם" (כלומר נָאקות ובְכרים), פרות ופרים, אתונות ועֲיירים; כל קבוצת בהמות – עדר לעצמה, "וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו, עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ, וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי, וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר" (בראשית לב, טז). בהשאלה יכולה המילה עדר להתייחס לבני אדם – גם במקרא: "וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה, כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'" (ירמיהו יג, יז), ובהמשך שואל הנביא "אַיֵּה הָעֵדֶר נִתַּן לָךְ, צֹאן תִּפְאַרְתֵּךְ".

בימינו משמשת המילה לא רק במובן הצר של בהמות בית, וכך מדברים למשל גם על עדר פילים, עדר צבאים או עדר זבּרות.

המילה לַהֲקָה מצויה במקרא רק פעם אחת – לציון חֶבֶר אנשים דווקא: להקת נביאים (שמואל א יט, כ). ייתכן כי אין כאן אלא שיכול אותיות מן המילים קָהָל או קְהִלָּה (בדומה לשיכול במילים שִׂמְלָה–שַׂלְמָה, כֶּבֶשׂ–כֶּשֶׂב); אך יש שקשרוה אל השורש לה"ק בשפות שמיות אחרות: בחבשית 'זָקֵן', בערבית 'לָבָן', ואם כך פגשו שליחי שאול (בסיפור בספר שמואל) את זקני הנביאים. גם בימינו מוסיפה המילה לשמש לציון חֶבֶר בני אדם, אלא שמדובר בדרך כלל בקבוצת אומנים מאורגנת (שחקנים, מוזיקאים, רקדנים). בפיוט הקדום ציינה להקה לא רק אוסף של בני אדם (ואף של מלאכים), ונמצא למשל גם 'להקת ברקים' ו'להקת שָׁנִים'. לא נתמה אפוא שכבר בנוסח הארוך למדרש עשרת הרוגי מלכות – סביב 1000 לסה"נ – אנו מוצאים 'להקת חזירים וכלבים'. ובימינו המילה משמשת לציון קבוצות רבות של בעלי חיים, בדרך כלל חיות בר: להקות ציפורים למיניהן, להקות דגים לסוגיהם, להקות זאבים ועוד.

המילה נְחִיל לציון קבוצת בעלי חיים אינה מן המקרא אלא מלשון חכמים. במקורה – בדומה לערבית – שימשה לדבורים בלבד (בערבית נַחְלַה 'דבורה', נַחְל 'דְּבורים'). למשל מן המשנה אנו למדים שאם יצא נחיל דבורים מכוורתו ועבר לרשות אדם אחר, ובעליו המקורי של הנחיל התייאש מלמוצאו, עובר הנחיל לבעליו החדש, ובלשון המשנה: "וְכֵן נְחִיל שֶׁלִּדְבוֹרִים: אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ" (בבא קמא י, ב). בתלמוד הירושלמי אנו מוצאים גם נחיל דגים (ירושלמי שבת יד, ב), וכיום מציין נחיל בעיקר קבוצות חרקים גדולות, כגון דבורים וצרעות, נמלים, יתושים וארבה, אך גם נחיל מדוזות. לקבוצות מעופפים אפשר גם למצוא שימוש מושאל במילה ענן, כגון ענן יתושים.

על המילים האלה אפשר להוסיף את המילה עֵדָה, אם כי נראה שהשימוש בה כיום הוא בעיקר ספרותי. עֵדָה היא כמובן בראש ובראשונה קהילה, ציבור של בני אדם, אבל כבר במקרא רואה שמשון "וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ" (שופטים יד, ח). אם כן בלשון המקרא לא נחיל דבורים כי אם עדת דבורים, וכך נמצא בספרותנו החדשה עֵדוֹת מעדות שונות, כגון עֲדת ציפורים ועֲדת כלבים.

אפשר שיש מילים נוספות לקבוצות בעלי חיים במקורותינו, אך אלה נדירות וחלקן מסופקות; הרי שתיים לעדרי צאן:

חָשִׂיף: בספר מלכים מסופר על מלחמת אחאב, מלך ישראל, עם בן הדד, מלך ארם. לאחר תבוסתו הראשונה יצא בן הדד בשנית למלחמה על ישראל באפק, וכך מתוארים יחסי הכוחות בין ישראל לארם: "וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים, וַאֲרָם מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (מלכים א כ, כז). המילה חשׂיף מתועדת רק כאן, ובמרוצת הדורות – בתרגומי המקרא השונים ואצל המפרשים – היא הובנה בדרך כלל כעדר קטן.

מַרְעִית: המילה המקראית מַרְעִית מן השורש רע"י מוכרת היום בעיקר בצירוף צאן מרעית־ (צאן מרעיתי, צאן מרעיתך וכו'). צאן מרעית הוא הצאן שהרועה רועה, הצאן שבאחריות הרועה. המילה מרעית כשהיא לבדה יכולה לציין את פעולת הרעייה ואת מקום המרעה, אבל היא גם יכולה להיות מילה נרדפת לצאן או לעדרי צאן, כמו בתוכחת ירמיהו: "כִּי נִבְעֲרוּ הָרֹעִים וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ, עַל כֵּן לֹא הִשְׂכִּילוּ וְכָל מַרְעִיתָם נָפוֹצָה" (י, כא).