אבותם ואבותיהם

על נטיית צורות רבים בסיומת ־וֹת

שתי הצורות אבותם ואבותיהם הן צורות תקניות, ולשתיהן תיעוד בתנ"ך, למשל: "אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתָם" (שופטים ב, כ); "וּמִקְוֵה אֲבוֹתֵיהֶם" (ירמיהו נ, ז). בלשון ימינו רגילה הצורה בעלת כינוי הנסתרים הארוך אֲבוֹתֵיהֶם, מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם וכדומה, ואילו בלשון המקרא דווקא הצורה בעלת כינוי הנסתרים הקצר היא השכיחה, כגון אֲבוֹתָם, מִשְׁפְּחוֹתָם.

כדי להבין כיצד משמשים כאן ובשמות אחרים הן הכינוי הקצר ־ָם הן הכינוי הארוך ־ֵיהֶם – נאמר תחילה דברים אחדים על נטיית צורות הרבים בכלל ועל נטיית השמות המסתיימים ב־וֹת בפרט, ואחר כך נדון בכינויי הנסתרים.

נטיית שמות בצורת הרבים

בנטיית צורות הרבים יש הבדל מהותי בין סיומת הרבים ־ִים (וגם ־ַיִם)[1] לסיומת ־וֹת: בעוד בנטייה של הסיומת הראשונה המ"ם נשמטת (למשל בָּנִים אבל בְּנֵי־, בָּנֶיךָ, בָּנֵינוּ),[2] בנטייה של ־וֹת הסיומת נשארת כשהייתה (למשל בָּנוֹת וכן בְּנוֹת־, בְּנוֹתֶיךָ, בְּנוֹתֵינוּ).

נטיית המילים המסתיימות ב־ִים אינה מתאפיינת אפוא במ"ם, והריבוי מובע בעיקר ביו"ד – בין שהיא הגויה כבצורה בָּנַיִךְ ובין שאינה הגויה כברוב הצורות, כגון בְּנֵי־, בָּנֶיךָ, בָּנָיו. יו"ד זו מבחינה בכתיבה (אפילו המנוקדת) בין סוּסֵינוּ 'הסוסים שלנו' ובין סוּסֵנוּ 'הסוס שלנו', וכשהמילים אינן מנוקדות מבהירה לנו אם מדובר ביחיד או ברבים: סוסך לעומת סוסיך, בנו לעומת בניו, ידכם לעומת ידיכם ועוד ועוד.

כאמור, במילים המסתיימות ב־וֹת הסיומת נשארת לאורך כל הנטייה, ולכן לכאורה יכלה העברית להסתפק בה כדי להביע את הריבוי. כך למשל כנגד סוסָתִי ('הסוסה שלי') יכלה צורת הנטייה במשמעות 'הסוסות שלי' להיות סוסוֹתִי. כך אומנם אנו מוצאים בארמית, למשל מְדִינָתִי 'המדינות שלי' (הסיומת ־ָָת מקבילה לסיומת העברית ־וֹת; לעומת מְדִינְתִּי 'המדינה שלי').

ואולם בעברית נוצר היקש של נטיית המילים המסתיימות ב־וֹת אל נטיית המילים המסתיימות ב־ִים, וכך אנו אומרים סוסותַי סוסותֶיךָ סוסותָיו וכו' כמו סוסַי סוסֶיךָ סוסָיו וכו'. ההיקש איננו בתנועות בלבד אלא גם בהוספת היו"ד לנטייה על דרך נטיית הרבים של ־ִים. וכך מובחנת נטיית הרבים מנטיית היחיד כמעט בכל המילים בעברית גם בכתיב וגם – בחלק מהגופים – בכינויי הקניין עצמם, למשל סוסִי או סוסָתִי לעומת סוסַי או סוסוֹתַי (בלי ניקוד סוסיי או סוסותיי); סוּסָהּ או סוסָתָהּ לעומת סוסֶיהָ או סוסוֹתֶיהָ; וכך גם סוסָם או סוסָתָם לעומת סוסֵיהֶם או סוסוֹתֵיהֶם.

כינויי הנסתרים ־וֹתָם או ־וֹתֵיהֶם

והינה במקרא, במיוחד בחלקיו הלא מאוחרים, יש אשר לשמות עצם בסיומת הרבים ־וֹת מצטרף כינוי הקניין הקצר לנסתרים ־ָם במקום הכינוי הארוך יותר ־ֵיהֶם: אבותם (לצד אבותיהם), בנותם (לצד בנותיהם), משפחותם (לצד משפחותיהם), אוצרותם (לצד אוצרותיהם), מצבותם (לצד מצבותיהם), שמותם, שנותם, חלומותם, סִבלותם, צִבאותם, לשונותם, שִׂמלותם, תולדותם ועוד הרבה. הינה דוגמה מנִי רבות: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם" וגו' (בראשית לו, מ). כן מצוי הכינוי הקצר לנסתרות ־ָן במקום הכינוי הארוך יותר ־ֵיהֶן: שמותן (יחזקאל כג, ד). ויש שיימצאו הכינוי הקצר והכינוי הארוך זה לצד זה: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב, ד; אך השוו מיכה ד, ג). בלשון המקרא המאוחרת הולך ונזנח השימוש בכינוי הקצר ומתרחב השימוש בכינוי הארוך, וכך למשל לא נמצא את הצורה אבותיהם אלא בספרים המאוחרים דוגמת עזרא, נחמיה ודברי הימים.

האפשרות להשתמש בכינוי הקצר ברורה – כמו שהראינו קודם: הרי די בסיומת ־וֹת כדי להביע את ריבוי השם. על פי ההיגיון הזה היה צפוי כי גם בשאר הגופים נמצא דוגמאות לכינויי קניין בלי יו"ד המצטרפים אל שמות בסיומת ־וֹת, לפחות ברבדים הקדומים של המקרא, אבל לכך מצאנו רק דוגמה אחת: "וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ" (דברים כח, נט).

הערה: היקש נטיית ־ות לנטיית ־ִים אינו חל בדרך כלל על צורת הנסמך: בָּנוֹת – בְּנוֹת־ (ולא בְּנוֹתֵי־) אם כי גם צורות כאלה אפשר למצוא: בָּמותֵי־, מְרַאֲשׁוֹתֵי־.

_________________________

[1] הסיומת ־ַיִם מוכרת כצורת זוגי (למשל בשמות אלפיים, שנתיים, פעמיים), אך בחלק מהמקרים היא יכולה להביע גם ריבוי של יותר מזוג (למשל אפשר לומר שלוש ידיים).
[2] נטייה זו היא במקורהּ נטיית הזוגי דווקא.