בעל חיים או בעל חי

יש המשתמשים בצירוף "בעל חי" לציון חיה, ואולם צירוף זה נחשב שיבוש והצירוף התקני הוא בעל חיים.

מבחינה מילולית בעל חיים הוא 'מי שיש לו חיים'. מקור הצירוף בספרות חז"ל, והוא מציין יצור חי שאיננו אדם, כגון בצירוף הידוע 'צער בעלי חיים'.

שם התואר חַי כשהוא לעצמו עשוי גם הוא לשמש לציון יצורים חיים – בעיקר כשם לכלל בעלי החיים: 'עולם החי', 'החי והצומח'.

השיבוש "בעל חי" ותיק למדי בלשוננו, והוא מתועד כבר בחיבורים מימי הביניים – כנראה למן המאה השש עשרה. ייתכן שהורתו בהכלאה של המונחים הקרובים 'חי' ו'בעל חיים' – כמו שקרה בצירופים "בעל קורא" (במקום 'קורא' או 'בעל קריאה') ו"בעל המחבר" (במקום 'המחבר' או 'בעל החיבור') האופייניים לעברית האשכנזית. אפשרות אחרת היא שמדובר בגזירה לאחור מצורת הריבוי 'בעלי חיים'. על פי השערה זו 'בעלי חיים' נתפס בטעות כריבוי של "בעל חי", כמו ש'בעלי בתים' הוא ריבוי של 'בעל בית', ו'בתי מדרשות' – ריבוי של 'בית מדרש'. המילה חַיִּים משמשת כידוע הן במשמעות מופשטת הן צורת רבים של חַי, כגון 'אנשים חיים' (כנגד 'אנשים מתים').

(איירה בהתנדבות: מיקה דיבון)