לשים ולהשים
אנו נשאלים הרבה אם מותר לומר לְהָשִׂים במקום לָשִׂים, כגון "להשים לב", "להשים אוזניות", "להשים סוף למזיקים".
הפעלים שָׂם והֵשִׂים גזורים שניהם מן השורש שׂי"ם, אך נבדלים בַּבניין: שָׂם, לָשִׂים (כמו שָׁר, לָשִׁיר) – בבניין קל; הֵשִׂים, לְהָשִׂים (כמו הֵקִים, לְהָקִים) – בבניין הפעיל. הפועל הרגיל בעברית למן תקופת המקרא ועד ימינו הוא שָׂם בבניין קל, אך יש גם תיעוד לצורות בבניין הפעיל.
בימינו יוחדו הפועל הֵשִׂים ושם הפעולה הֲשָׂמָה לשיבוץ של אדם בתפקיד או במסגרת חינוכית.
אם כן בשימוש הכללי דַּי בפועל הרגיל בבניין קל: שָׂם, שַׂמְתִּי, שָׂמִים, תָּשִׂים, לָשִׂים.
* * *
הפועל שָׂם (בבניין קל) רווח מאוד בתנ"ך. לעומתו עדויות מובהקות לפועל הֵשִׂים (בבניין הפעיל) יש שלוש בלבד – ביחזקאל ובאיוב, כגון "וַהֲשִׂמֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים" (יחזקאל יד, ח). הסבר מתקבל על הדעת להיווצרותן של הצורות בבניין הפעיל הוא הזהות של צורות העתיד בבניינים קל והפעיל, כגון אָשִׂים, יָשִׂים. צורות כאלה מתאימות הן לבניין קל, כמו אָשִׁיר, יָשִׁיר (מן שָׁר), הן לבניין הפעיל, כמו אָקִים, יָקִים (מן הֵקִים). סביר אפוא שצורות כגון הֵשִׂים בבניין הפעיל נוצרו בעקבות הבנה מוטעית של צורות העתיד של בניין קל.[1]
הפועל הֵשִׂים בבניין הפעיל נעשה שכיח יותר בספרות חז"ל ללא הבדל משמעות מן הפועל הרגיל שָׂם, כגון "אהרן משים שלום" (ירושלמי סנהדרין א:א, יח ע"ב), "אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו" (בבלי תענית ח ע"א); ובייחוד בצירוף 'השים עצמו', כגון "אין אדם משים עצמו רשע" (בבלי יבמות כה ע"ב, כתובות יח ע"ב), "כל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעולם הזה – נעשה חפשי לעולם הבא" (בבלי בבא מציעא פה ע"ב). השימוש בפועל הֵשִׂים נמשך גם בספרות הרבנית של ימי הביניים, למשל: "מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו" (רש"י שמות לח, כב), "והמפרש כזה השים חשך לאור ואור לחשך" (אבן עזרא שמות יד, כ).
בעברית החדשה התמעט השימוש בפועל הֵשִׂים במשמעות 'שָׂם', אך עודנו משמש בצירופים שירשנו מן המקורות: 'מבלי מֵשִׂים' (איוב ד, כ) ו'מֵשִׂים עצמו' (מלשון חז"ל). בספרות היפה אפשר למוצאו גם בהקשרים אחרים, כגון "לדברים של מה בכך משימה אַתְּ לבך" (עגנון, סיפור פשוט), "הכל משתתקים ומשימים אזנם כאפרכסת" (ביאליק, החצוצרה נתביישה). כמו כן, כאמור, בהקשרים מקצועיים יוחד הפועל הֵשִׂים לשיבוץ של אדם בתפקיד או במסגרת חינוכית.
האומרים כיום בשימוש הכללי לְהָשִׂים (כגון 'להשים לב') הולכים בעקבות צורות העתיד אָשִׂים, יָשִׂים המשותפות כאמור לבניין קל והפעיל. המלצתנו היא לדבוק בפועל שָׂם בבניין קל על כל נטיותיו, שהרי אין טעם לנקוט את שם הפועל לְהָשִׂים (על דרך בניין הפעיל) אם בשאר הנטיות משמש בניין קל ('שמתי לב' ולא 'השמתי לב').
ומה צורת הסביל של שָׂם?
בספר בראשית מתועדות שתי צורות סביל: "וַיּוּשַׂם [כתיב: ויישם] לְפָנָיו לֶאֱכֹל" (כד, לג), "וַיָּמָת יוֹסֵף… וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" (נ, כו). אפשר להניח שהן צורות מיוחדות של סביל קל (המכונה גם סביל פנימי של בניין קל). הצורה יושם התפרשה כשייכת לבניין הופעל, והחל בלשון הפיוט אפשר למצוא נטייה מלאה של השורש בבניין הופעל, וכך גם בלשוננו היום: הוּשַׂם, מוּשָׂם וכדומה.
נוצרה אפוא מערכת מעניינת: צורת הסביל של שׂם בבניין קל היא בבניין הופעל, ולא כצפוי בבניין נפעל. מקרה דומה הוא הצמד שָׁר בבניין קל ויוּשַׁר בבניין הופעל.
לָשִׂים ולָשׂוּם
בתנ"ך שם הפועל של שָׂם אינו לָשִׂים כבימינו, אלא לָשׂוּם בשורוק: "לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ" (בראשית מה, ז), "לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם" (דברים יב, כא; יד, כד) ועוד. הפועל שָׂם שייך לגזרת ע"י (שורשים שהאות האמצעית שלהם י'), ושם הפועל המצופה הוא לָשִׂים בחיריק – כמו לָשִׂיר, לָרִיב. שם הפועל לָשִׂים עולה כנראה לראשונה במגילות ים המלח, ואחר כך בפיוט הארץ־ישראלי. אפשר שמדובר בשימור של הצורה הקדומה שאך במקרה לא נזדמנה בתנ"ך, ואפשר שמדובר בצורה שנוצרה מחדש על פי צורות העתיד: לָשִׂים כמו יָשִׂים.
הצורה לָשׂוּם בשורוק היא על דרך פועלי ע"ו (שורשים שהאות האמצעית שלהם ו'), כמו קָם–לָקוּם, רָץ–לָרוּץ, שָׁב–לָשׁוּב. פועלי גזרת ע"י נדירים, וכנראה התמעטו עוד יותר בשל ההיקש לצורות הרווחות מגזרת ע"ו – שכן ברוב הנטייה אין הבדל בין שתי הגזרות, למשל שָׂם (שׂי"ם) כמו קָם (קו"ם), שָׁרוֹת (שי"ר) כמו רָצוֹת (רו"ץ). כמו בפועל שָׂם, גם בפעלים אחרים המשויכים לגזרת ע"י מוצאים לעיתים כפל צורות, כגון יָדִין (במקרא ובספרות חז"ל) ויָדוּן (בספרות חז"ל ואילך), לָלוּן לצד לָלִין (שניהם במקרא), לָשׂוּשׂ לעומת יָשִׂישׂ ואף "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ" (ישעיהו סא, י).
____________________
[1] מקובל שכך נוצר גם הפועל הֵבִין בעקבות צורות עתיד כגון יָבִין, שהן ביסודן צורות עתיד של בניין קל. התיעוד של צורות מובהקות בבניין קל מועט, כגון "בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק" (תהלים קלט, ב). ראו יהושע בלאו, תורת ההגה והצורות של לשון המקרא, ירושלים תש"ע, עמ' 294.
