לְהִדָּבֵק או לְהִדַּבֵּק?

שתי הצורות – לְהִדָּבֵק, לְהִדַּבֵּק – קיימות בעברית. הראשונה היא מבניין נפעל והשנייה מבניין התפעל.

בהקשר של הידבקות במחלה משמש הפועל בבניין נפעל: נִדְבַּק, נִדְבַּקְתִּי, נִדְבָּקִים. בצורות העבר וההווה (בינוני) יש דגש קל באות בגדכפ"ת לאחר שווא נח. לעומת זאת בשם הפועל לְהִדָּבֵק אין סיבה לדגש. לכן נִדְבַּק אבל לְהִדָּבֵק – כמו נִתְפַּס אבל לְהִתָּפֵס, נִשְׁבַּר אבל לְהִשָּׁבֵר. גם בעתיד ה־ב רפה: יִדָּבֵק. אם כן כך יש לומר: 'אל תתנשק שמא תידָבֵק', 'הם יידָבְקו בשפעת'. גם בשם הפעולה אין דגש ב־ב: 'סכנת הִדָּבְקוּת'.

מן השורש דב"ק יש גם פועל בבניין התפעל, ובו ה־ב דגושה בדגש חזק של הבניין: הִדַּבֵּק לצד הִתְדַּבֵּק (על כפל הצורות ראו כאן). פועל זה משמש בעיקר בהוראה 'היה נאמן ומסור' (בדומה לשימוש הפועל דָּבַק בבניין קל), כגון 'להידַבֵּק בתלמידי חכמים'. נוסף על כך הפועל משמש בהקשר של מחלות – אך לא לציון האדם שנעשה חולה, אלא לציון המחלה שדרכה לעבור מאדם לאדם: מחלה מִדַּבֶּקֶת.[1]

בעברית בת ימינו נכון לומר כי האדם שחלה נדבק במחלה, האדם שהעביר אליו את המחלה הדביק אותו, ואילו המחלה שעברה מזה אל זה היא מחלה מִידַבּקת (ולא "מְדַבֶּקֶת").

ומניין השימוש בשורש דב"ק בהקשר של מחלות ומגפות? שימוש זה מוכר בעיקר מלשון ימי הביניים ומן העברית החדשה, אך ראשיתו בכתוב: "יַדְבֵּק ה' בְּךָ אֶת הַדָּבֶר" (דברים כח, כא) – כנראה במשמעות 'יצמיד אליך'.

________________________

[1] ומעניין שבלשון ימי הביניים שימשה לשם כך דווקא הצורה בבניין נפעל, למשל: "כי הצרעת היא מהחליים הנדבקים מהחולה אל השלם" (אבן עזרא ויקרא יג, ב).