נווה מדבר ונאות מדבר
הצירוף נְוֵה מִדְבָּר אינו נזכר בתנ"ך בצורת היחיד שלו, אך מצויה צורת הרבים נְאוֹת מִדְבָּר. למשל: "אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר, כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם" (יואל ב, כב). בכמה מילונים וקונקורדנציות משויכת הצורה נְאוֹת־ לערך המשוער "נָאָה" או למילה נָוָה (צורת נקבה מקראית המקבילה לנָוֶה), אך לדעת אנשי דקדוק רבים זו צורת נסמך־רבים של נָוֶה. האל"ף מופיעה בצורה זו מטעמים פונטיים, בדומה לצורת הרבים של צְבִי – צְבָאִים (לצד צְבָיִים). לפי זה המין הדקדוקי של נאות מדבר הוא זכר ("יש במסלול נאות מדבר אחדים"), וצורת היחיד "נאת מדבר" איננה תקנית.
אף שצירוף היחיד נווה מדבר אינו נזכר בתנ"ך, אפשר שיש לו הד בַּכתוב "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים ד, ג). בפסוק זה הדוד משבח את הרעיה על דיבורה הנאה (ויש מפרשים על פיה הנאה), אך אפשר שיש כאן משחק מילים המבוסס על דמיון הצליל לנווה מדבר.
