שָׂם לְאַל
פירוש הביטוי: 'גרם לביטול (של תוכנית, של כוונה, של תקווה וכדומה)'.
דוגמה: ההפגנה האלימה שמה לאל את המאמצים להגיע להסדר במשא ומתן.
מטבע הלשון 'שם לאל' לקוח מפסוק שבו איוב מסיים את נאומו כנגד רעיו: "וְאִם לֹא אֵפוֹ מִי יַכְזִיבֵנִי וְיָשֵׂם לְאַל מִלָּתִי" (איוב כד, כה). כוונת הדברים לומר בדרך של שאלה רטורית שאיש לא יוכל להכזיבו, כלומר לטעון שהוא דובר כזב, ושאיש לא יוכל לבטל את מילתו, כלומר להוכיח שדבריו אינם אמת.
'אל' היא מילת השלילה המוכרת לנו מן הציווי השלילי, כגון "אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת" (דברים א, כא). בתנ"ך היא מופיעה גם בלשון קצרה ללא פועל מפורש, כגון בדברי נעמי לכלותיה "אַל בְּנֹתַי" (רות א, יג) כשהיא מפצירה בהן שלא יבואו עמה לבית לחם. ויש גם 'אל' לפני שמות עצם, כגון "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם" (שמואל ב א, כא) – והכוונה 'אל יהיה טל ואל יהיה מטר'. הביטוי 'שם לאל' הוא המקרה היחיד שבו 'אל' היא במעמד של שם עצם, ומשמעה בהקשר זה 'אַיִן', 'אפס'. 'לשים לאל את מילתו' פירושו לאיין ולבטל את דבריו. תינתן הדעת שמילית היחס ל־ מנוקדת בשווא: לְאַל.
הביטוי מצא את מקומו בפנתאון השירה העברית בשירהּ של רחל 'רק על עצמי': "גַּם אֶת דַּרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת – דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל, יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת, יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל".
ספר איוב – על אף לשונו הקשה והלא מובנת במקרים רבים – סיפק שפע של מטבעות לשון לעברית, ובהם 'סמרו שערותיו', 'שם בסד', 'מי ישורנו', 'מפח נפש', 'אשר יגורתי בא לי'.
