עֵץ ואִילָן
חוקר הלשון גב"ע צרפתי מסביר בספרו 'העברית בראי הסמנטיקה' את ההבדל בין עץ לאילן, ואלו עיקרי דבריו:
במקרא המילה עץ מציינת גם צמח בעל גזע קשה (tree) וגם את החומר המופק ממנו (wood). לעומת זאת בלשון חז"ל לצמח נתייחדה המילה אילן השאולה מן הארמית, ואילו משמעות המילה עץ הצטמצמה לחומר. עם זאת בלשון הברכות, הנוטה בכוונה ללשון המקרא, משמשת המילה המקראית עץ: "כיצד מברכין על הפירות? על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ" (משנה ברכות ו, א).
בעברית החדשה השימוש הרגיל הוא כבמקרא – כלומר המילה עץ משמשת בשתי המשמעויות. המילה אילן משמשת בלשון הגבוהה וכן בכמה צירופים: 'ראש השנה לאילנות', 'נתלה באילן גדול', 'אילן יוחסין'.
לִנְטֹעַ ולָטַעַת
שתי הצורות לִנְטֹעַ ולָטַעַת תקינות ושתיהן מתועדות כבר במקרא: "לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" (ירמיהו א, י), "עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ" (קהלת ג, ב).
הצורה לִנְטֹעַ היא על פי הדרך הרגילה של שם הפועל בבניין קל: לִכְתֹּב, לִבְלֹעַ, לִשְׂמֹחַ.
הצורה לָטַעַת היא על דרך שמות הפועל של פעלים מגזרת פ"י: יָשַׁב–לָשֶׁבֶת, יָדַע–לָדַעַת.
הפועל נָטַע אינו הפועל היחיד מגזרת פ"נ ששם הפועל שלו נוטה על דרך פ"י בסיומת הנקבה ־ת: נָגַע–לָגַעַת, נִגַּשׁ–לָגֶשֶׁת, נָשָׂא–לָשֵׂאת (כמו יָצָא–לָצֵאת), נָתַן–לָתֵת. ובדומה להם גם לָקַח–לָקַחַת.
מלבד הצורות לִנְטֹעַ ולָטַעַת יש בלשון חז"ל לִטַּע. צורה זו נוצרה בהיקש מצורת העתיד יִטַּע. בדרך זו נוצרו בלשון חז"ל שמות הפועל לִקַּח (על פי יִקַּח), לִתֵּן (על פי יִתֵּן).
לעומת הצורות לנטוע, לטעת וליטע – הצורה ליטוע בהבלעת הנו"ן איננה מתועדת במקורות ונחשבת צורה לא תקנית.
>>> ראו גם: לנסוע או ליסוע.
שְׁתִיל או שָׁתִיל?
המילה 'שתיל' מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד בצורת רבים: "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים" (תהלים קכח, ג). מצורה זו אי אפשר לדעת אם היחיד הוא שְׁתִיל או שָׁתִיל. נראה שעם התחדשות הדיבור העברי שימשו שתי הצורות בערבוביה. במילונים העבריים הניקוד היה שָׁתִיל (מילון בן־יהודה, מילון גור, מילון אבן־שושן ועוד). בדיון על משקל פָּעִיל–פְּעִיל במליאת האקדמיה הייתה התלבטות מה תהיה הצורה התקנית של המילה. לבסוף הכריעה האקדמיה שְׁתִיל בשווא על פי הכלל שאומץ במליאה להעדיף את משקל פְּעִיל לשמות שאינם נוטים בנקבה, כגון פְּרִיט, סְעִיף, צְמִיג (לעומת בָּהִיר, כָּפִיל, קָרִיא). בעקבות החלטת האקדמיה שהתקבלה בשנת תשל"ט (1979) – מנוקדת המילה שתיל במילונים העבריים שלמן העשור האחרון של המאה העשרים בשווא: שְׁתִיל.
פירות יבשים ופירות מיובשים
בט"ו בשבט נוהגים לאכול פירות שעברו תהליך של ייבוש. במשנה ובספרות שאחריה פירות כאלה מכונים 'פירות יבשים' וכנגדם יש 'פירות לחים'. הצירוף 'פירות יבשים' רווח מאוד גם בלשון ימינו ולצידו משמש הצירוף 'פירות מיובשים'. השימוש בשם התואר 'מיובש' מדגיש שהפרי יובש בכוונת מכוון, וכנראה משום כך הצירוף 'פירות מיובשים' הוא שמצוי במילון למונחי המטבח של ועד הלשון משנת תרצ"ח (1938) וברשימת מונחי אפייה שפרסמה האקדמיה בשנת תשי"ט (1959).
מעניין שכאשר מדובר בפירות מסוימים השימוש בשם התואר 'מיובש' רווח יותר, למשל: תאנים מיובשות, משמשים מיובשים, תפוח מיובש.
שקמים ירוקות או שקמים ירוקים?
בשיר הידוע 'גן השקמים' מאת יצחק יצחקי נאמר: "הכול כאן נבנה בקצבו של הדור – חנויות ובתי שחקים, אך רק אם נפנה מבטנו אחור ניזכר בשקמים ירוקים". ואולם מצד הדקדוק נכון לומר שקמים ירוקות, שהרי המילה שִׁקְמִים היא צורת הריבוי של שִׁקְמָה, כפי שחיטים היא צורת הרבים של חיטה, שְׂעורים – של שעורה, תאנים – של תאנה, עדשים – של עדשה ועוד. נראה שבצירוף 'שקמים ירוקים' הסיומת של שם התואר ('ירוקים') הושפעה מן הסיומת של שם העצם ('שקמים'). תופעה זו מכונה גרֵרה, והיא מוכרת לנו מצירופים נוספים, כגון 'מקראות גדולות' (במקום 'גדולים').
>>> ראו גם: עדשה ועדשים.
אַרְכָּה היא הארכת הזמן שנקבע, מתן שהות נוספת לדבר. צורתה התקנית של המילה היא בתנועת a – אַרְכָּה, כמו אַשְׁרָה, דַּרְגָּה, קַסְדָּה, שַׁלְוָה.
ראשיתה של המילה בארמית. היא מתועדת בחלק הארמי של ספר דניאל בניקוד אַרְכָה (בכ' רפה), ומשמעה התארכות, התמשכות.
את המשמעות המקובלת בימינו אנו מוצאים בלשון חז"ל. על הכתוב "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ" (שמות טו, ו) נאמר במכילתא דרבי ישמעאל: "נאה אתה ואדיר בכח שנתת ארכה לדור המבול לעשות תשובה" (בשלח פרשה ה).
בכל המילונים העבריים בעת החדשה, ובכלל זה במילוני האקדמיה, המילה מנוקדת בפתח: אַרְכָּה. ניקוד זה תואם את מסורת הניקוד של המילה הארמית בתנועת פתח באל"ף.
יש הנוקטים את הצורה אָרְכָּה בקמץ קטן, כלומר בתנועת o – מן הסתם בהשפעת המילה אֹרֶךְ. צורה זו שקולה במשקלן של מילים כמו חָכְמָה ועָצְמָה, ואין בה פסול מצד הדקדוק.
ואולם כאמור ניקודה המקורי של המילה בפתח, ואַרְכָּה היא הנחשבת לצורה התקנית.
קרוב לוודאי שהמילה שקדייה חידושו של לוין קיפניס היא, והופעתה הראשונה בשירו "לשנה טובה, שקדיה" (תרע"ט).[1]
בתוך זמן קצר התקבלה השקדייה ללשונם של הילדים, כפי שמעידים שיריהם של יחיאל הלפרין ("חמשה־עשר בשבט", תרפ"ז) וישראל דושמן ("השקדיה פורחת ושמש פז זורחת"), אך ספק אם השתרשה מייד בלשון המדוברת. זו ודאי הסיבה שיהודה גור לא מצא לנכון להביאה במילוניו (אף לא ב"מילון עברי", תש"ו). גם נ"ה טור־סיני ראה בה מילה של ילדים וציין בערכה: "כינוי חיבה לעץ השקד, נוהג בספרות הילדים" (מילון בן־יהודה, 1959). לעומתם רשם אבן־שושן במילונו הראשון: "כינוי עממי לעץ השקד", אך שתי המובאות שהביא הן משירי הילדים (מלון חדש, כרך ה, תשי"ב).
בספרות חז"ל יש ששמות עצים באים בסיומת נקבה, למשל: אֱגוֹזָה, בָּטְנָה, חָרוּבִית, תְּמָרָה. שמות כאלה מצויים גם ביצירות סופרים ומשוררים: אַגָּסָה (דבורה בארון, "משפחה", תרצ"ג), תַּפּוּחָה (זלמן שניאור, "בירח־בוּל", תר"ע) וכמובן "לבלבו בגן העצים, הדֻּבְדִּבְנִיָּה הלבינה" (ח"נ ביאליק, "קומי צאי", תרס"ה).[2] בשירו של קיפניס אפשר שהחרוז הנוח – לשנה טובָה / שקדיָּה – הוא שתמך בחידוש הלשוני הזה, אבל מפני מה העדיף המשורר את השקדייה מן השקדה הקרובה יותר במשקלה לתְּמָרָה, לחֲרוּבָה ולתְּאֵנָה שבשירו? – האם נתלה לוין קיפניס באילן גבוה כביאליק, והדמיון הרב שבין שני האילנות המלבינים – הדובדבן והשקד – סייע?
מכל מקום ריבוי השמות המחודשים בסיומת ־יָּה ב"לשון הירושלמית" ובהם שמות צמחים ופרחים – זִכְרִיָּה, חַמָּנִיָּה, עַגְבָנִיָּה – ודאי השפיע על לוין קיפניס. בשנת תרע"ו פרסם קיפניס את הסיפור "זהב תפוח־הזהב" ובו קרא לעץ התפוז זְהָבִיָּה ולפריו תפוחיחים – "והיתה כל זהביה, כאם רחמניה פועה והומיה ומספרת מעשיה" (ספריה קטנה לילדים, מדרגה ראשונה, כרך שני, ו).[3]
ובסיפורו "מעשה בתפוח שהלך לשוח" כתב על התפוחה וילדיה התפוחיחים (שם, כא). צורת הנקבה של שמות העצים ודאי הקלה על משוררים ומְספרים לדמות את העץ ופריו לאם וילדיה.
כל הזכויות שמורות למחברים ולאקו"ם.
[1] ראו אליהו הכהן, "לוין קיפניס והזמר העברי", עיונים ביצירת לוין קיפניס, המכללה לחינוך ע"ש לוינסקי, תשמ"ב. מעניין לציין שב"ספר השקדים" למלך זגורודסקי (יפו תרע"ה) כתוב: "מכינים משקה שקדוניה מחלב ושקדים מתוקים, מרוסקים ומסוננים" (עמ' נ).
[2] הערך "דובדבניה" אינו מצוי ב"מלון חדושי ח.נ. ביאליק" של יצחק אבינרי (תל־אביב תרצ"ה), ומכאן שאין זה חידוש של ביאליק.
[3] איתמר בן־אב"י קרא זהבייה לפרי התפוז. ראו יעקב כנעני, אוצר הלשון העברית, כרך 4, תשכ"ג, ערך זַהֲבִיָּה.