שבעה ילדים עושים פרצופים שונים, המציגים את דרך הגיית סימני הניקוד השונים - פתח, קמץ, חולם, צירי, קיבוץ ושורוק, חיריק וסגול

עיקרי תורת הניקוד

הקדמה

לימוד כללי הניקוד אינו פשוט לדוברי העברית בת זמננו. ואין פלא בדבר: מערכת הניקוד המשמשת אותנו אינה מותאמת להגייה הרגילה בפינו כיום, אלא להגייה שנהגה בטבריה במחצית השנייה של האלף הראשון לסה"נ. בהגייה זו נתקיימה הבחנה בין שבע תנועות, ואילו בעברית הישראלית של ימינו נוהגות חמש תנועות בלבד כבמסורת ההגייה הספרדית (ראו עוד על הניקוד). בגלל הפער הזה סימני ניקוד שונים מציינים מבחינתנו את אותה התנועה. למשל: קמץ ופתח, צירי וסגול, חולם וקמץ קטן (המסורת הטברנית אינה מבחינה בין קמץ גדול לקמץ קטן, ולכן משמש סימן אחד). זאת ועוד, בהגייה שבפינו החטפים ומקצת השוואים הנעים נהגים כתנועות שלמות. למי שלא למד את הכללים או שאינו זוכר את תמונת המילה המנוקדת אין אפוא כל דרך לדעת מה הניקוד הנכון בכל מקרה ומקרה. גם ענייני הגייה אחרים עורמים מכשולים על המבקשים לנקד כראוי, ואליהם נוספים ריבוי החריגים והידע הדקדוקי הנדרש לשם הבנת הכללים (שורשים, בניינים ומשקלים, תהליכים פונטיים כמו הידמות וחיטוף ועוד). להלן מובאים כללי יסוד בתורת הניקוד שתכליתם לתת בידי המתעניינים כלים בסיסיים לניקוד נכון של מילים. להבנת הכללים נחוץ ידע בסיסי בלשון כפי שנלמד בבתי הספר. בתחילה מובאים כמה מושגי יסוד ולצידם הגדרות קצרות (הגדרות אלו אינן באות במקום הגדרות מדעיות).

מושגי יסוד

  • הֶגֶה – יחידת הקול הקטנה ביותר בדיבור: עיצור או תנועה.
  • עיצור (consonant) – הגה המופק בהצמדת איברי הפה זה לזה, לרוב בעצירה מלאה או חלקית של זרם האוויר: טְ, בְּ, בְ, זְ וכדומה.
  • תנועה (vowel) – הגה שיש בו מעבר חופשי (או כמעט חופשי) של זרם האוויר. בעברית בת ימינו יש חמש תנועות: a, e, i, o, u. רוב סימני הניקוד – כגון קמץ, צירי וחולם – מייצגים תנועות.
  • אות – כל אחד מסימני האל"ף־בי"ת, סימן גרפי שנועד לייצג הגה. על פי רוב האותיות מייצגות עיצורים.
  • אֵם קריאה – אחת מאותיות אהו"י שאינה מייצגת עיצור. למשל: מָצָא, בַּנַּאי, בָּנְתָה, סוֹד, גִּיר (לעומת אֶבֶן, הַר, דַּוָּר, בַּיִת). הערה: ה"א שיש בה מפיק (הּ) היא עיצורית: גָּבַהּ (נעשה גבוה), שֶׁלָּהּ.
  • הברה – יחידת הגייה בת תנועה אחת ועיצור אחד או יותר. ככלל ההברות בעברית פותחות בעיצור, ומספר ההברות במילה שווה למספר התנועות. למשל: סִי-רָה = si-ra (שתי הברות), מִרְ-פֶּ-סֶת = mir-pe-set (שלוש הברות).
  • הברה פתוחה – הברה המסתיימת בתנועה, ובכלל זה באם קריאה. למשל: לֹא, מִי, קָ-נָה, שִׂמְ-לָה, פִּי-הָ. בתעתיק: lo, mi, ka-na, sim-la, pi-ha.
  • הברה סגורה – הברה המסתיימת בעיצור. למשל: כֵּן, סִיר, מֻפְ-קָד, תָּ-בַע, גֹּ-בַהּ, שִׂמְ-לָה, כָּ-תַבְתְּ. בתעתיק: ken, sir, muf-kad, tava', go-vah, sim-la, ka-tavt.
  • הטעמה – בכל מילה יש הברה מרכזית הנהגית ביתר הבלטה. למשל: מַ-יִם, הִתְ-גַּלְ-גֵּל, תִּנְ-שֶׁ-מֶת. מילים עבריות מוטעמות בהברה האחרונה או בזו שלפניה: הטעמת ההברה האחרונה מכונה מִלְּרַע (מילה בת הברה אחת נחשבת מלרעית, כגון יָד, לֵךְ). הטעמת ההברה שלפני האחרונה מכונה מִלְּעֵיל. רוב המילים העבריות מלרעיות.

סימני התנועות וחלוקתם

את סימני הניקוד מקובל לחלק לשתי קבוצות: תנועות גדולות ותנועות קטנות. בטבלה מוצגים סימני הניקוד ושמותיהם לפי חלוקה זו.

התנועה קטנה גדולה
a פתח: םַ קמץ: םָ
e סגול: םֶ צירי: םֵ, םֵי
i חיריק חסר: םִ חיריק מלא: םִי
o קמץ קטן: םָ (זהה בצורתו לקמץ רגיל) חולם: םֹ, םוֹ
u קיבוץ: םֻ שורוק: םוּ

הערה: להבחנה בין תנועות גדולות לקטנות אין השתמעות בהגייה (לא כאן המקום לדון בתולדות הבחנה זו).

חוק ניקוד ההברות

חוק ניקוד ההברות מרכז את כללי היסוד של הניקוד. בבסיסו עומד העיקרון שסוג התנועה (גדולה או קטנה) נקבע לפי סוג ההברה (פתוחה או סגורה, מוטעמת או לא מוטעמת).

חוק ניקוד ההברות בטבלה (החוק היסודי; ראו חריגים בהמשך)

הברה לא מוטעמת מוטעמת
סגורה תנועה קטנה תנועה גדולה
פתוחה תנועה גדולה תנועה גדולה

הכללים בלוויית דוגמאות

  • כלל 1: הברה סגורה לא מוטעמת מנוקדת בתנועה קטנה. כלל זה הוא היציב ביותר. יש המכנים אותו סֶלֶ"ק – סגורה לא מוטעמת קטנה.
    דוגמאות: עַכְ-בָּר, שִׂמְ-לָה, נֶכְ-דָּה, חֻלְ-צָה, קָרְ-בָּן, בֹּ-קֶר, גֹּ-בַהּ.
  • כלל 2: הברה סגורה מוטעמת מנוקדת לרוב בתנועה גדולה.
    דוגמאות: כֵּן, חֹק, אוֹר, צוּר, מַחְ-שֵׁב, נַלְ-בִּישׁ, מֻשְׁ-לָם, שָׁ-לוֹם, יָ-כֹלְתָּ, תֵּ-שֵׁבְ-נָה, אוֹ-צָר, אוֹ-רוֹת.
  • כלל 3: הברה פתוחה לא מוטעמת מנוקדת לרוב בתנועה גדולה.
    דוגמאות: שָׁ-לוֹם, חִי-דָה, אוֹ-צָר, מוּ-כָ-נָה, דֵּ-עָה.
  • כלל 4: הברה פתוחה מוטעמת מנוקדת במקרים רבים בתנועה גדולה.
    כך כרגיל בסוף מילה, כגון שִׂמְ-לָה, נִפְ-לָא, יוֹ-צֵא, מָ-בוֹא, מִי, עָ-לוּ.
    גם שלא בסוף מילה עשויה לבוא תנועה גדולה, כגון בָּ-אוּ, צָ-פוֹ-נָה, בֹּ-קֶר, הָ-בִי-אוּ,שׁוּ-בוּ.
    אך לכלל זה חריגים הרבה כפי שיפורט להלן.

זיהוי הברות פתוחות וסגורות

כדי לנקד נכון על פי חוק ניקוד ההברות – הכרחי להבחין בין הברה פתוחה להברה סגורה. שוואים נחים ודגשים חזקים סוגרים את ההברה, ולפיכך חשוב לזהותם כראוי.

שווא נע ושווא נח

הסימן םְ מציין שתי מהויות שונות: שווא נע ושווא נח. שווא נע הוא מעין תנועה קצרה, חצי תנועה, כגון במילה יְלָדִים, ואילו שווא נח הוא אפס תנועה, כגון במילה מִכְתָּב. בהגייה כיום לעיתים גם השווא הנע נהגה כאפס תנועה, כגון במילים גְּדוֹלָה, כּוֹתְבִים. שווא נח סוגר הברה: מִכְ-תָּב, חֻלְ-צָה, הִתְ-גַּלְ-גַּלְ-נוּ, מָ-סָךְ, כָּ-תַבְתְּ (שווא בסוף מילה הוא תמיד שווא נח). שווא נע אינו סוגר הברה אלא מצטרף להברה שאחריו: מַסְ-מְרִים, כּוֹ-תְבִים, מְלָ-כִים, פְּרָ-טִים (שווא בראש מילה הוא תמיד שווא נע). כאשר יש שווא באמצע מילה חשוב לזהות נכונה באיזה שווא מדובר – כדי לדעת אם ההברה סגורה או פתוחה. לשם כך אפשר להיעזר בבדיקת צורת היסוד של המילה (צורת היחיד): שווא נע מקורו בתנועה. לכן אם בצורת היסוד שומעים תנועה – מדובר בשווא נע. למשל: השוואים במילים הלְכה, שומְרים, ייעלְמו – מקורם בתנועה: הלַך, שומֵר, ייעלֵם. מדובר אפוא בשוואים נעים. ההברה שלפניהם פתוחה ותנועתה גדולה: הָ-לְכָה, שׁוֹ-מְרִים, יֵ-עָ-לְמוּ. לעומת זאת במילים שולְחנות, נכְנסים, מזְהירה – אין תנועה במילת היסוד: שולְחן, נכְנס, מזְהיר. מדובר אפוא בשוואים נחים. ההברה שלפניהם סגורה ותנועתה קטנה: שֻׁלְ-חָן, נִכְ-נָס, מַזְהִיר.

הערה: בנטיית המשקלים המלעיליים (פֶּעֶל, פֹּעֶל ודומיהם) השווא נח ולפניו תנועה קטנה: כֶּלֶב – כַּלְ-בָּה, כַּלְ-בּוֹ, צֹרֶךְ – צָרְ-כִּי. (במשקלים אלו הצורות הנוטות קרובות יותר לצורת היסוד ההיסטורית שבה היה העיצור השני ללא תנועה, מעין כַּלְבּ.)

דגש חזק סוגר הברה

דגש חזק הוא דגש המכפיל את העיצור שהוא בא בו. למשל: זַמָּר=זַמְ-מָר, שִׁלֵּם=שִׁלְ-לֵם. דגש חזק בא תמיד לאחר תנועה וסוגר את ההברה שלפניו. לפיכך אם הברה זו אינה מוטעמת היא תנוקד בתנועה קטנה: זַמָּר, שִׁלֵּם, צְהֻבָּה, אֶפֹּל. (בהמשך יפורטו המקרים העיקריים שיש בהם דגש חזק.)

כללים שונים

ניקודן של מילות יחס ומילות קישור

מילות יחס מצטרפות למילים שאחריהן, ולכן אינן נחשבות מוטעמות. מילים כגון אֶת, אֶל, עַל, עִם, מִן, שֶׁל ואף לקרַאת מנוקדות על פי כלל 1 (סֶלֶ"ק). כך גם מילות הקישור הקצרות, כגון גַּם, אַךְ, אִם, אֲשֶׁר. אפשר להבחין בין מילות יחס לשמות עצם. למשל: לקחתי אֶת האֵת, התפללתי אֶל האֵל (המילה השנייה בכל זוג מנוקדת לפי כלל 2 לעיל).

תנועת a בסמיכות

הברה סגורה שתנועתה a בסוף מילה ראשונה בצירוף סמיכות (נסמך) נחשבת לא מוטעמת ומנוקדת בפתח (לפי כלל 1): דַּג זהב (לעומת הניקוד הרגיל דָּג), מֶרְכַּז קניות, שִׂמְלַת שבת. הערה: בתנועות אחרות צורת הנסמך אינה גורמת בדרך כלל לשינוי התנועה לתנועה קטנה, כגון לֵב העיר, חֹק המדינה, חוץ מן המילים בֵּן (בנסמך בֶּן המלך), כֹּל (כָּל העולם, וכן: כָּל שנבקש וכד').

עוד על ניקוד צורות הנסמך ראו בכללי נטיית השם: הקמץ – כלל א וכלל ב; החולם – כלל ג (סעיף 2); הצירי – כלל ב.

 

חריגים לכלל 2 ב"חוק ניקוד ההברות"

א. חוק ניקוד הפועל

לצורות הפועל יש כלל מיוחד: הברה סגורה מוטעמת שתנועתה a מנוקדת בפתח: אָכַל, קִבַּלְנוּ, שָׁמַעְתִּי, נוּכַל, יִגְבַּהּ, פְּתַח, הֵבַנּוּ (=הֵ-בַנְ-נוּ). בצורות הפועל נכללות צורות עבר, עתיד, ציווי ואף שם פועל (כגון לִשְׁכַּב, לְהִפָּתַח). צורות בינוני (הווה) מנוקדות כשמות: נִשְׁבָּר (לעומת נִשְׁבַּר בעבר), מְבֻשָּׁל (לעומת בֻּשַּׁל בעבר).

ב. סיומת ay 

הסיומת ay מנוקדת תמיד בפתח: שַׁי, גַּיְא, אוּלַי, אֵלַי, בָּנַי, יוֹמָנַאי. כך גם לַיְלָה, הַבַּיְתָה.

ג. משקל פַּל ומשקל פַּלְפַּל

מילים חד־הברתיות מגזרת הכפולים בתנועת a מנוקדות בפתח, למשל: חַג (חג"ג), רַךְ (רכ"ך). מילים שבסופן שתי הברות זהות שתנועתן a מנוקדות בפתח: עַפְעַף, פַּרְפַּר, כְּחַלְחַל, כְּלַבְלַב. הערה: בנטיית המילים האלה יש דגש: חַגִּי, רַכִּים, עַפְעַפַּיִם, כְּלַבְלַבִּים. וראו להלן דגש חזק.

עוד מילים המנוקדות בפתח בהברתן האחרונה ובנטייה בא דגש ראו בכללי נטיית השם: הפתח – כלל א.

ד. סיומות ־ֶם, ־ֶן (הכינויים הכבדים)

הכינויים הכבדים ־תֶם, ־תֶן ־הֶם, ־הֶן, ־כֶם, ־כֶן מנוקדים בסגול: אַתֶּם, כְּתַבְתֶּן, בָּהֶם, סִפְרֵיכֶם, אֶצְלְכֶן. הערה: כינויי הגוף הנפרדים הֵם והֵן מנוקדים בצירי.

חריגים לכלל 4 ב"חוק ניקוד ההברות" – מילים מלעיליות

בהברות פתוחות מלעיליות הכלל אינו אחיד – לעיתים באה תנועה גדולה ולעיתים תנועה קטנה: בתנועת o יש חולם חסר. למשל: בֹּקֶר, מִשְׁקֹלֶת, שֹׁהַם, בְּדֹלַח. בתנועת a לרוב יש פתח. למשל: פַּעַם, מִשְׁלַחַת, יוֹדַעַת, בַּיִת, מִשְׁקָפַיִם, יָדַיִךְ. יבוא קמץ במקרים האלה: כשהאות האמצעית וי"ו כגון מָוֶת; בצורות הפסק כגון חָרֶב, יוֹשָׁבֶת, וכן הָאָרֶץ; לפני שורוק, כגון אָחוּ, יִרְמְיָהוּ. בתנועת e יש בדרך כלל סגול. סיומת הנקבה המלעילית כמעט תמיד בסגול, כגון מִבְרֶשֶׁת, אוֹכֶלֶת. גם מילים דו־הברתיות מנוקדות לרוב בסגול, כגון שֶׁמֶשׁ, יֶלֶד, פֶּרַח. ואולם כמה עשרות מילים כאלו מנוקדות בצירי, ובהן סֵפֶר, עֵסֶק, תֵּשַׁע.

את הרשימה המלאה אפשר לראות כאן.

פתח גנובה

לפני עיצור גרוני סופי (ח, ע או ה מופּקת) שהתנועה שלפניו אינה a – יש פתח גנובה: שִׂיחַ, לוּחַ, תָּמֵהַּ, מָנוֹעַ. הסימן פתח גנובה מציין תנועת עזר. זו אינה מעמידה הברה לעצמה, ולכן ההברה שלפני הפתח נחשבת סגורה. לפי זה המילים שִׂיחַ ולוּחַ הן בנות הברה אחת (כמו שִׁיר ולוּל), והמילים תָּ-מֵהַּ, מָ-נוֹעַ הן בנות שתי הברות (כמו יָ-שֵׁן, מָ-נוֹף).

סגול שאחריו אם קריאה

סגול שאחריו אם קריאה ('סגול מלא') אינו נחשב לתנועה קטנה ובא בהברה פתוחה. ניקוד זה שכיח בכמה תבניות מילים, כמפורט להלן. בכינויים ובגזרות בכינוי הנוכח ובכינוי הנסתרת המצטרפים לשם ברבים או למילת יחס הנוטה על דרך הרבים – יש סגול שאחריו י': בָּנֶיךָ, אֵלֶיךָ, בָּנֶיהָ, אֵלֶיהָ (אבל כינוי המדברים מנוקד בצירי – בָּנֵינוּ, אֵלֵינוּ). בפעלים בגזרת ל"י בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובצורות הנוכחות בציווי – יש סגול שאחריו י': תִּרְאֶינָה, קְנֶינָה. בגזרת ל"א יש אחרי הסגול א': תִּקְרֶאנָה. בכל המקרים האלה ההברה שבא בה הסגול היא הברה מלעילית מוטעמת, ובהברה שאחריה יש קמץ.

סיומת e

הסיומת e הכתובה באות ה' מנוקדת בסגול: רוֹעֶה, יִבְנֶה, מִכְסֶה, נִתְרָאֶה.
אבל מנקדים בצירי צורות נסמך (רוֹעֵה־צאן), צורות ציווי (בְּנֵה), וכן כמה מילים: אַיֵּה, אַרְיֵה, הִנֵּה, הַרְבֵּה, עֶשְׂרֵה (כגון שֵׁש־עֶשְׂרֵה).

על צורות הנסמך ראו בכללי נטיית השם: הסגול – כלל ו.

שווא נע לעומת צירי וסגול

שווא נע נהגה כתנועת e (כאשר אין הוגים אותו כאפס תנועה, כאמור לעיל). כדי לדעת היכן יש לנקד בשווא (ולא בצירי או סגול) יש להכיר את מבנה המילה ולדעת את כללי הדקדוק. עם זאת במקרים רבים אפשר להסתייע בצורת היסוד של המילה: שווא נע נוצר מהיחטפות – הפיכה של תנועה לחצי תנועה בעקבות התרחקות מן הטעם. לפיכך אם בצורת היסוד יש תנועה שונה מן התנועה e שבצורה הנוטה – ודאי מדובר בשווא: לְבָנָה (מן לָבָן), מְקוֹמוֹת (מן מָקוֹם), מִגְדְּלֵי־ (מן מִגְדָּלִים), יִכְתְּבוּ (מן יִכְתֹּב). כמה תבניות אופייניות שיש בהן שווא נע בראש המילה: תחיליות של פעלים בבניינים פיעל ופועַל: מְדַבֵּר, מְסֻבָּךְ; נְבַשֵּׁל, יְסֻפַּר. משקלים: פְּעִילָה – מְכִירָה, נְשִׁיקָה, רְכִיבָה; פְּעָלָהלְטָאָה, יְבָבָה, נְשָׁמָה, סְעָרָה; פְּעִילמְחִיר, נְגִיף, רְסִיס; פְּעֵלבְּאֵר, כְּאֵב; פְּעֵלָהבְּהֵמָה, לְבֵנָה. צורות רבים בתבנית םְםָםִים, םְםָםוֹת – מְלָכִים, נְחָשִׁים, תְּאָרִים, נְמָלִים, נְעָרוֹת, בְּעָיוֹת.

חטפים

חטפים באים תמורת שוואים בעיצורים הגרוניים (א, ה, ח, ע) ובמקרים נדירים גם בעיצורים אחרים. שלושת החטפים הם חטף פתח – םֲ (הגייתו a), חטף סגול – םֱ (הגייתו e), חטף קמץ – םֳ (הגייתו o). שווא נע מומר תמיד בחטף, למשל: עֲבָדִים (השוו מְלָכִים), שָׁאֲלוּ (השוו הָלְכוּ); חֳרָפִים (השוו כְּתָלִים); אֱכֹל (השוו כְּתֹב). שווא נח מומר לעיתים בחטף, למשל: מַעֲבָר (השוו מַרְגָּשׁ), נֶהֱדָר (השוו נֶחְמָד), פָּעֳלוֹ (השוו צָרְכּוֹ).

ראו עוד בפרק "הפועל בשורשים בעלי עיצורים גרוניים", כללים יב, יג, יד.

חולם מלא וחולם חסר

גם חולם מלא וגם חולם חסר הם תנועות גדולות, ולכן ההבחנה ביניהם אינה נובעת מחוק ניקוד ההברות אלא מן המבנה הדקדוקי של המילה. להלן כמה כללים מסייעים לקביעת סוג החולם:

  • בהברה פתוחה מלעילית החולם הוא חסר: קֹטֶב, תִּינֹקֶת וכדומה.
  • כשהתנועה o נשמרת בכל הנטיות – בדרך כלל החולם מלא. למשל: מוֹחַ > מוֹחוֹתֵינוּ, יַהֲלוֹם > יַהֲלוֹמֵיהֶם, שׁוֹמֵר > שׁוֹמְרֵי־החומות. ראו בכללי נטיית השם: החולם – כלל א.
  • כשהתנועה o משתנה לשווא – החולם חסר: יִכְתֹּב (יִכְתְּבוּ), לִשְׁמֹר (לְשָׁמְרוֹ).
  • כשהתנועה o משתנה לתנועת u – לרוב החולם חסר: חֹק (חֻקִּים), כָּחֹל (כְּחֻלָּה). (בנטייה יש קיבוץ ואחריו דגש – ראו להלן 'דגש חזק'.)

התבניות השונות שיש בהן חולם מלא וחולם חסר מפורטות בכללי החולם.

צירי מלא

כמו החולם, גם צירי מלא וגם צירי חסר הם תנועות גדולות. בדרך כלל הצירי הוא חסר. בכמה מקרים בא צירי מלא:

  • במילים שבהן הי' שורשית. למשל: אֵימָה, מֵידָע, בֵּיתוֹ, מֵינֶקֶת, נֶהֱנֵיתִי.
  • בנטיית הרבים, כגון בְּנֵי־ בָּנֵינוּ בְּנוֹתֵיכֶם.
  • בנטיית מילות יחס על דרך הרבים, כגון לִפְנֵי־ לְפָנֵינוּ.
  • במילים אחדות ובהן אֵיבָר, הֵיכָל, קֵיסָם. עוד מילים שיש בהן צירי מלא מובאות בכללי נטיית השם: הצירי – כלל א.

היו"ד של הצירי המלא היא אם קריאה ולכן היא אינה סוגרת הברה.

על הגיית הצירי המלא ראו כאן.

דגש חזק

הדגש החזק – המכונה גם מִכְפָּל או דגש כפלן – הוא חלק ממערכת הניקוד, ויש לסמנו במילים שהוא בא בהן. כפי שהוזכר לעיל, דגש חזק בא לאחר תנועה וסוגר את ההברה שלפניו. רוב הדגשים החזקים שייכים לאחת משתי הקבוצות האלה:

1. דגש תבניתי – דגש שהוא חלק מתבנית המילה (בניין או משקל).

2. דגש משלים – דגש הבא תמורת עיצור בנסיבות האלה: העיצור זהה לעיצור שאחריו ולכן מתלכד עמו, כגון נָתַנּוּ; העיצור מידמה לעיצור שאחריו ומתלכד עמו, כגון יִפֹּל (< יִנְפֹּל).

דוגמאות לדגש תבניתי
– בבניינים פיעל פועל והתפעל. למשל: סִפֵּר, מְדֻבָּר, הִתְפַּלֵּא, וכן בשמות הפעולה שלהם: סִפּוּר, צִיּוּר, הִתְמַצְּאוּת.
– במשקלים פַּעָל (זַמָּר, סַבָּל), פַּעֶלֶת (רַכֶּבֶת, אַדֶּמֶת), פִּעָלוֹן (זִכָּרוֹן, פִּקָּדוֹן), פִּעֵל (אִלֵּם, גִּבֵּן), פִּעֹלֶת (שִׁבֹּלֶת, סִיֹּמֶת).

דוגמאות לדגש משלים
– בעקבות התלכדות עיצורים: דַּנּוּ (דָּן + נוּ), שָׁבַתָּ (שָׁבַת +־תָּ), הִתַּמֵּם (< הִתְתַּמֵּם)
– בשורשים מגזרת הכפולים: מִדָּה (מד"ד), מְסִבָּה (סב"ב).
– נ' המידמה לעיצור שאחריה: מַסָּע (נס"ע), מַסּוֹר (נס"ר), נָתַתִּי (נת"ן); נ' הבניין של נפעל בעתיד, ציווי ושם הפועל: יִשָּׁבֵר, הִכָּנְסוּ, לְהִפָּרֵד.

יש מקרים שבהם הדגש מופיע רק בנטייה ולא בצורת היסוד (הוא אמור לבוא באות האחרונה של צורת היסוד, אך לרוב אין דגש בסוף מילה).
דוגמאות
– במשקל פָּעֹל (צבעים וכמה שמות תואר): יָרֹק יְרֻקָּה, עָמֹק עֲמֻקִּים.
– במשקלים פַּלְפַּל, פְּעַלְעַל: עַפְעַף עַפְעַפַּיִם, תַּלְתַּל תַּלְתַּלָּיו, קְטַנְטַן קְטַנְטַנִּים.
– בשורשים מגזרת הכפולים: הֵסֵב הֵסֵבּוּ, חַג חַגִּים, חֹק חֻקִּים.

עוד מקרים ראו בכללי נטיית השם: הקמץ – כלל טז, הפתח – כלל א, החולם – כלל ג.

ועוד כדאי לזכור את הסימנים האלה:
– אם התנועה o משתנה לתנועת u – כמעט תמיד במילת היסוד יש חולם חסר ובנטייה יש קיבוץ שאחריו דגש: כָּחֹל כְּחֻלָּה, חֹל חֻלִּין, לְאֹם לְאֻמִּים.
– אם בצורת היסוד יש תנועת a או e ובנטייה תנועת i – לרוב יש פתח או צירי במילת היסוד ובנטייה יש חיריק שאחריו דגש: פַּת פִּתּוֹ, לְאַט לְאִטִּי, צֵל צִלִּי.

דגש קל

דגש מסוג אחר הוא דגש קל – דגש זה בא בראש המילה או לאחר שווא נח באותיות בגדכפ"ת. תפקידו הוא להבחין בין שתי הגיות לכל אחד מששת העיצורים הללו (הגייה חוככת והגייה סותמת), ובמבטא ימינו נותרה ההבחנה רק בשלושה מהם (בכ"פ). הדגש הקל מציין את ההגייה הסותמת (b, k, p). דוגמאות: בִּרְכַּיִם, כַּפְתּוֹר, פַּרְגּוֹד, בַּרְדָּס; גָּמְרוּ, דּוֹלֵף, תִּלְבַּשׁ. אחרי שווא נע לא יבוא דגש קל, כמו במילים שְׁכִיבָה, חָלְפוּ, שׁוֹפְכִים.