הִכּיר ומַגיע, הֵבין ומֵביא

דוברים רבים אינם בטוחים בהגייה הנכונה של הפעלים שהובאו בכותרת ושל פעלים אחרים הדומים להם.

המשותף לפעלים אלו שהם שייכים לבניין הִפעיל והשורש שלהם אינו "שלם". אך בכל זאת יש ביניהם הבדל הנעוץ בשורש. הפעלים האלה שייכים למעשה לשתי קבוצות:
הקבוצה האחת היא של פעלים שאות השורש הראשונה שלהם היא נו"ן (גזרת פ"נ). כך הוא למשל הפועל הִפִּיל מן השורש נפ"ל: הנו"ן "נפלה" ובמקומה בא דגש חזק (במונחים בלשניים: הנו"ן הידמתה לאות השורש שאחריה והתלכדה עמה). לקבוצה זו שייכים גם הפעלים הִכִּיר מן השורש נכ"ר והִגִּיעַ מן השורש נג"ע. בפעלים אלו נהגית תחילית הבניין (ה"א בעבר, מ"ם בהווה) כמו בפעלים השלמים. כפי שיש לומר הִסְבִּיר, הִשְׂכִּיר, הִכְפִּיל – כך יש לומר הִפִּיל, הִכִּיר, הִגִּיעַ, הִבִּיט, הִבִּיע, הִגִּישׁ, הִשִּׂיג. וכפי שאומרים מַסְבִּיר, מַתְפִּיל, מַשְׂכִּיר – כך יש לומר מַפִּיל, מַכִּיר, מַגִּיעַ, מַבִּיט, מַבִּיעַ, מַגִּישׁ, מַשִּׂיג. וברבים: מַפִּילִים, מַכִּירִים, מַגִּיעִים, מַבִּיטִים, מַבִּיעוֹת, מַגִּישׁוֹת, מַשִּׂיגוֹת.

הקבוצה השנייה היא של פעלים שאות השורש האמצעית שלהם היא וי"ו (גזרת ע"ו) – כך הוא למשל הפועל הֵבִיא מן השורש בו"א. בפעלים אלו נוהגת הגייה מיוחדת בבניין הפעיל: התחילית (ה"א בעבר, מ"ם בהווה) מנוקדת בצירי: הֵבִיא, מֵבִיא, וברבים מְבִיאִים; הֵבִין, מֵבִין, ובנטייה מְבִינָה, מְבִינִים.

בשביל רבים מדוברי העברית בת ימינו ההבחנה בין שתי הקבוצות אינה טבעית משום שכמעט איש אינו הוגה דגש חזק – שהוא המבחין בין שתי הקבוצות. ועם זאת אפשר להתרגל להגות נכונה את הפעלים הנפוצים האלה.

ותינתן הדעת לזוגות הפעלים האלה: מֵשִׁיב (על שאלה) לעומת מַשִּׁיב (הרוח, מן השורש נש"ב); הֵדִיחַ (כלים, מן השורש דו"ח) לעומת הִדִּיחַ (מתפקיד, מן השורש נד"ח).
על פעלים אחדים הנוטים על דרך שתי הגזרות ראו כאן.