שמה במשמעות שם

האם נכון לומר בלשון התקנית שָׁמָּה במשמעות שָׁם ולְשָׁמָּה במשמעות לְשָׁם?
התשובה על השאלה הראשונה חיובית, כלומר אפשר לנקוט את הצורה שָׁמָּה במשמעות שָׁם, לעומת זאת הצורה לְשָׁמָּה אינה מומלצת לשימוש בלשון התקנית.

שָׁמָּה במשמעות שָׁם

כידוע ה' המגמה היא אחת הדרכים לציין כיוון בעברית. כאשר היא באה בסוף המילה היא מקבילה להוספת מילית היחס ל' לפנֶיה: מצרימה = למצרים, צפונה = לצפון. על הכלל הלשוני הזה כבר עמדו חז"ל: "ר' נחמיה אומר כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה – הטיל לה הכתוב ה"א בסופה" (בבלי יבמות יג, ע"ב). על פי כלל זה משמעות המילה שָׁמָּה היא 'לשם', 'למקום ההוא', ואכן כך היא משמשת במקומות רבים במקרא: "אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה" (בראשית יט, כ), "רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה" (בראשית כד, ח), "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה" (דברים א, לח) ועוד.

ואולם המילה שָׁמָּה רגילה במקרא גם במשמעות 'שָׁם', 'במקום ההוא', כגון "שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה" (בראשית מט, לא). יש המסבירים כי במקרים אלו הסיומת הלא־מוטעמת ־ָה מציינת תואר הפועל, בדומה לצירוף 'מימים ימימה'. ויש חוקרים הסבורים שהמילה שָׁמָּה במשמעות שָׁם היא צורה עצמאית המקבילה למילה האוגריתית ת'מת שמשמעותה שָׁם (גם למילה שָׁם עצמה יש מקבילה באוגריתית: ת'ם). כך או כך מכיוון שהשימוש במילה שָׁמָּה במשמעות שָׁם רגיל בלשון המקרא, הוא כשר גם בלשון ימינו.

לְשָׁמָּה

מבחינת ההיגיון אין בצורה לְשָׁמָּה פסול, שהרי כאמור לעיתים שָׁמָּה = שָׁם. ואף על פי כן לא מצאנו במקורות כל תיעוד לה. במקרא משמשות לציון הכיוון רק שָׁמָּה ואף שָׁם עצמה ("גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם", דברים א, לז), ובלשון חז"ל וברובדי הלשון המאוחרים יותר משמש בעיקר לְשָׁם.

לפיכך הרוצים ללכת על פי המקורות לא יאמרו לְשָׁמָּה ויעדיפו את דרכי ההבעה הפשוטות לְשָׁם ושָׁמָּה.

הערות

א. אף שלא מצאנו במקורות לְשָׁמָּה, יש במגילות מדבר יהודה תיעוד לצירוף מִשָּׁמָּה. ואולם במקרא ובספרות חז"ל יש רק מִשָּׁם.

ב. יש בלשוננו כמה וכמה מקרים של צורות מגובבות המסתיימות בה' המגמה ופותחות במילת יחס המציינת מקום או כיוון. כמה מן הצורות האלה מתועדות במקורות ונחשבות תקניות לכל דבר, ואילו אחרות צומחות בעברית החדשה לנגד עינינו. דוגמאות ידועות הן הצירופים המקראיים לְמַעְלָה ולְמַטָּה, הרווחים בתנ"ך יותר מנרדפותיהם מַעְלָה, מִמַּעַל ומַטָּה. נראה שמרוב שימוש נתפסה ה' המגמה כחלק בלתי נפרד ממילים אלו, וכבר לא הורגשה הכיווניות שהיא מציינת (במילה 'מטה' השחיקה הייתה גדולה עד כדי כך שאיננו מוצאים כלל את המילה המקורית בלא ה' המגמה). בספר דברי הימים אנו מוצאים לַצָּפוֹנָה (דבהי"א כו, יז), לַנֶּגְבָּה (שם) ולַמִּזְרָחָה (דבהי"ב, לא, יד), ובספרות חז"ל יש ממערבה, מחוצה לארץ ועוד. בימינו רבים נוקטים "להנה" (המומלץ: הֵנָּה), "מקדימה" (המומלץ: לפָנים) ו"מאחורה" (המומלץ: מאחור), ואף נוצר גיבוב על גיבוב בצורות "ללמעלה", "ללמטה".