קָרָא והִקְרִיא

רבים שואלים אותנו כיצד נכון לומר: 'קראתי סיפור לילדיי' או 'הקראתי סיפור לילדיי'?

הפועל הרגיל לעניין זה בתנ"ך ובספרות חז"ל הוא הפועל קָרָא בבניין קל. בתנ"ך – בייחוד בתוספת 'באוזני', כגון "וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ… וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית ה'" (מלכים ב כג, ב). בספרות חז"ל, לעיתים בתוספת 'לפני': "חזן הכנסת נוטל ספר תורה… וכהן גדול עומד ומקבל וקורא… וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן" (משנה יומא ז, א).

הפועל הִקְרִיא משמש בספרות חז"ל בעיקר לקריאת דבר בעבור אדם שאינו יודע לקרוא בעצמו כדי שיחזור על המילים שהוא חייב לומר. כך למשל אנו מוצאים במשנה בעניין קריאת פרשת הביכורים בשעת הבאתם: "בראשונה כל מי שיודע לקרות [=לקרוא] קורא, וכל מי שאינו יודע לקרות מַקְרִין [=מַקְרִיאִים] אותו. נמנעו מלהביא – התקינו שיהו מַקְרִין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע" (משנה ביכורים ג, ז).

לצד שימוש זה יש מקרים גבוליים. במשנה סוכה (ג, י) יש הבחנה בין שני מצבים של הקראת ההלל: "מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו – עונה אחריהן מה שהן אומרין", כלומר חוזר מילה במילה על הטקסט המוקרא. לעומת זאת "אם היה גדול מַקְרֶא [=מקריא] אותו – עונה אחריו הללויה", כלומר אינו צריך לחזור על המילים.

בימי הביניים לא מצאנו עדות של ממש לשימוש של 'הקריא' השונה מלשון חז"ל.

אצל סופרי העת החדשה מן המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים מצאנו שימוש בפועל הִקְרִיא במשמעות 'קרא בקול באוזני אחר', לרוב באוזני רבים. לדוגמה: "בשעה שהקריאו את שיריו בפומבי על נשפי שמחה" (ש"י עגנון, בארה של מרים, הפועל הצעיר גליון 14, 1909). ביאליק משתמש בפועל 'הקריא' במשמעות קרובה לשימוש בפועל 'הכתיב', ולפי עדותו של יצחק אבינרי שימשה בעבר 'הקראה' בבתי הספר בהוראת 'הכתבה'. כיום רווח במיוחד השימוש בפועל הִקְרִיא בהקשר של קריאה לילד שאינו יודע לקרוא בעצמו.

בעבר דנה ועדת הדקדוק של האקדמיה בשאלת התקינות של הִקְרִיא במשמעות שנוצרה בלשון ימינו, והחליטה שאין לאסור אותו במפורש. אם כן הרוצה לדבוק בדרכה של העברית הקלסית יקרא סיפור לילדיו או שיר לפני קהל, ומי שירצה יוכל להקריא סיפור לילדיו ושיר באוזני קהל.