מילים מארון הבגדים
כשאדם וחוה מגלים בגן עדן כי עירומים הם, הם מתביישים, תופרים עלה תאנה ועושים להם חגורות. ואומנם הכיסוי וההסתרה – הסתרת הגוף – הם העומדים בבסיס הלבוש. כך כמובן עולה מן המילה הנרדפת ללְבוּשׁ – כְּסוּת, מן השורש כס"י (הכסות מכסה את הגוף), וכך אפשר שמעלה גם הקשר הלשוני בין בֶּגֶד לבגידה: הבוגד מנסה להסתיר את מעשיו כפי שהבגד מכסה על הגוף, ובלשון המקרא בֶּגֶד הוא גם 'מעשה בגידה': "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ [כלומר היו שלווים] כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד" (ירמיהו יב, א). כך גם מובן הַקשר בין מְעִיל למְעִילָה או למַעַל.
אם אדם מתהדר בכבוד שאינו ראוי לו, אומרים עליו שהוא לובש אִצְטְלָה לא לו. אצטלה היא מעין גלימה או אדרת, והיא נשאלה לעברית של לשון חכמים מן היוונית. גם כשאדם עושה מעשה לא טוב ומנסה לשַוּוֹת לו מראה תמים, נֹאמר עליו שהוא עושה את מעשיו באצטלה אחרת. דרך אחרת לומר זאת היא שהאיש עשה את מעשיו במסווה של פעולה תמימה, שהרי גם מַסְוֶה (מן השורש סו"י) הוא סוג של כיסוי – משה כיסה במסווה את פניו ברִדתו מהר סיני עם לוחות הברית משום שקָרַן עור פניו ובני ישראל יָראו מפניו (שמות לד, כט–לה). מן השורש הזה יש לנו בעברית החדשה הפועל הִסווה והמילה הסוואה, ובלשון המקרא מזדמנת ממנו בברכת יעקב ליהודה המילה סוּת (בראשית מט, יא). גם מילה זו נרדפת ללבוש כפי שמעלה התקבולת: "כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשֹׁו וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה". בעברית החדשה בחרו הבוטנאים במילה סוּת לציון קליפת העץ, שהיא מעין לבוש העץ.
פועלי הלבישה ופריטי הלבוש משמשים בעברית גם בהשאלה: כפי שאדם יכול לעטות בגד או שריון, הוא גם יכול ללבוש תכונות מתכונות שונות: "צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי, כִּמְעִיל וְצָנִיף מִשְׁפָּטִי" אומר איוב (כט, יד), ועל אשת החיל נאמר "עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ" (משלי לא, כה). גם ירושלים יכולה ללבוש לבוש מושאל: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ" (ישעיהו נב, א). ועל האל נאמר: "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר" (תהלים צג, א).
במובאה האחרונה מזדמן לנו הפועל התאזר הקשור אל אֵזוֹר. במקור אֵזוֹר הוא חגורה, וברור גלגול המשמעות מחגורה לרצועת אדמה בימינו (השוו לצירוף 'רצועת הביטחון'; בספרות ימי הביניים אֵזור משמש בהקשר של גלגל המזלות). כשם שחוגרים חגורה, אוזרים אֵזור: אליהו הנביא מתואר כ"אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו" (מלכים א כב, ח), ומכאן שבהשאלה אפשר לֶאֱזור חַיִל (כלומר כוח, עוז, גבורה; שמואל א ב, ד) או שִׂמחה (תהלים ל, יב) כפי שאפשר לחגור גִּיל (תהלים סה, יג). בימינו נוהגים לֶאֱזור אומץ, ומי שנאלץ לחכות זמן רב צריך להתאזר באורֶך רוח או בסבלנות.
כתב: ברק דן
