המילה שלום היא ממילות היסוד של לשוננו. שורשה של"ם מעיד על המשמעות הבסיסית שלה – 'מצב של שלמות': שלמות גופנית ונפשית, ביטחון פנימי וחיצוני, יחסים תקינים בין איש לרעהו ובין עמים ועוד. ואכן בתנ"ך המילה מופיעה בהקשרים רבים ומגוונים שבכולם אפשר לחוש את המשמעות הבסיסית הזאת.
הנה לדוגמה פסוק המעיד על המשמעות של שלמות פיזית (על דרך השלילה): "אֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי מִפְּנֵי זַעְמֶךָ אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי" (תהלים לח, ד). 'שלום' מקבילה כאן ל'מתום' (מן השורש תמ"ם), ומשמע שתיהן שלמוּת.
שלום באה בתנ"ך בסמיכות ובהקבלה ל'שקט', 'בטח', 'שלווה': "וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים" (ישעיהו לב, יח); "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" (תהלים קכב, ז); "וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א כב, ט). בהקשרים אחרים באה המילה 'שלום' בהקבלה ל'טוב' ובניגוד ל'רע'. על מרדכי נאמר שהוא "דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" (אסתר י, ג); ובירמיהו נאמר "מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה" (כט, יא).
בעברית החדשה משמעה העיקרי של המילה שלום הוא ניגוד (מוחלט) למלחמה וליחסי איבה. מקורה של משמעות זו בתנ"ך, כגון "עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קהלת ג, ח). אבל לא תמיד ניגוד זה בתנ"ך הוא ממש כבלשון ימינו. בדברים כ נאמר: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם: וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ: וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ" (פס' י–יב). הקריאה לשלום המתוארת כאן היא למעשה קריאה לכניעה ומטרתה למנוע שפיכות דמים במלחמה על כיבוש העיר.
משמעויות אחרות של המילה שלום באות לידי ביטוי בעברית החדשה בעיקר בצירופים כבולים ובניבים. לדוגמה: 'בא על מקומו בשלום' (על פי שמות יח, כג), 'אנשי שלומנו' (כלומר אנשים השייכים לקבוצה מסוימת; על פי ירמיהו לח, כב); מלשון חז"ל: 'שלום בית', 'רודף שלום', 'מפני דרכי שלום', 'השכין שלום'; וכן 'יצא בשלום', 'עבר בשלום', והביטוי המחודש '(סיכן את) שלום הציבור'.
אחד השימושים הרווחים במילה שלום – הן במקורות הן בעברית החדשה – הוא בלשונות של ברכה, בעיקר בפגישה ובפרֵדה. פעלים אחדים מצטרפים למילה שלום בהקשר זה: 'שאל לשלומו' (או 'בשלומו'), 'דרש בשלומו' (ומכאן 'דרישת שלום'), 'נתן שלום'. ביטוי המשקף מנהג יפה ומומלץ הוא 'הקדים שלום', ומסופר על רבן יוחנן בן זכאי "שלא הקדימוֹ אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק" (בבלי ברכות יז ע"א).
כיום כאשר שואלים "מה שלומך?" אפשר לצפות לתשובה "שלומי טוב" אבל גם לתשובה "שלומי לא טוב". במקרא מבנה השאלה שונה וגם התשובה המצופה שונה. יוסף שואל את אחָיו "הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן?" והם משיבים "שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ" (בראשית מג, כז–כח). מכיוון ששלום במקרא פירושו 'מצב טוב' התשובה יכולה להיות או חיובית או שלילית, אבל לא מתארת (את טיבו של השלום).
ניפרד לשלום בברכות השלום: שאו שלום, היו שלום, לכו לשלום, צאתכם לשלום.
כתבו: רונית גדיש ותמר קציר
"לאל עורך דין" – זו השורה הפותחת פיוט קדום מתפילת הימים הנוראים. האם יש קשר בין 'עורך דין' שבפיוט ובין עורכי הדין של ימינו? כדי לקבל תשובה על השאלה נערוך סיור קצר במקורות: במשנה אבות נאמר: "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין" (א, ח). אבל בכתבי יד טובים של המשנה כתוב: "כארכי (ה)דיינים". המילה ארכי אינה אלא מילה יוונית שמשמעה הבסיסי 'ראשון', 'קדום' (כמו במילה "ארכאולוגיה"), ובהצטרפותה לשמות ותארים היא מציינת 'ראש' או 'גדול מן השאר' (כמו במילים ארכיבישוף, ארכיטיפוס). מכאן שאַרְכֵי הַדַיָּנִים הם ראשי הדיינים, השופטים הגדולים. האמרה "אל תעש עצמך כארכי הדיינים" היא אפוא הנחיה לדיין, לשופט, שלא לחשוב את עצמו שופט מומחה אלא להתנהג בזהירות במשפט (גם האמרות הבאות במשנה מכוונות לדיינים).
איך קרתה "טעות הדפוס" שהפכה את 'ארכי הדיינים' ל'עורכי הדיינים'? בספר איוב אנחנו מוצאים את הפסוקים "הִנֵּה נָא עָרַכְתִּי מִשְׁפָּט יָדַעְתִּי כִּי אֲנִי אֶצְדָּק" (יג, יח); "אֶעֶרְכָה לְפָנָיו מִשְׁפָּט וּפִי אֲמַלֵּא תוֹכָחוֹת" (כג, ד). איוב הוא בעל הדין, התובע, והוא עורך את טענותיו כדי להוכיח את צדקתו במשפט. אם כן נראה שהמילה היוונית אַרְכֵי – שלא הייתה מובנת – הפכה למילה העברית עוֹרְכֵי בהשפעת הפסוק באיוב. גם בפסוק באיוב וגם במשנה (לפי הנוסח 'עורכי') מי שעורך את המשפט או את הדין אינו השופט: בפסוק באיוב זהו בעל הדין עצמו, ואילו במשנה – לפי הפרשנות המקובלת לנוסח 'עורכי הדיינים' – אלה בעלי מקצוע שתפקידם ללמד את בעל הדין לטעון כדי שיזכה בדינו.
שינוי נוסף נעשה בימינו: 'עורכי הדַּיינים' הפכו ל'עורכי דִין' – צירוף מובן הרבה יותר. השינוי נעשה על פי האמור בפיוט 'לאל עורך דין' וגם בהשראת הפסוק באיוב: 'ערך משפט' > 'ערך דין'. תפקידם של עורכי הדין בימינו – כמקובל במשפט המודרני – לייצג את בעלי הדין במשפט. אבל בפיוט שפתחנו בו – שעניינו העמידה מול האל ביום הדין – נראה שהביטוי "לאל עורך דין" מכַוון למעמדו של האל כשופט.
ראינו איך ביטוי אחד במשנה התגלגל והשתנה הן בכתיבתו הן במשמעותו והוליד את שמו של אחד המקצועות המבוקשים ביותר בימינו.
כתבו: רונית גדיש ותמר קציר
חג הסוכות נקרא על שם הסוכה שבה יושבים במהלך החג. מהי סוכה? זהו מבנה המסוכך על אדם או על בעלי חיים מפני השמש. במקרא אנו מוצאים למשל את סוכת שומר הכרם: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה" (ישעיהו א, ח), את סוכתו של הנביא יונה: "וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל" (יונה ד, ה), וכן: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת" (בראשית לג, יז).
המילה סֻכָּה גזורה מן השורש סכ"ך, כמו המילים סְכָךְ וסְכָכָה. במילים אלו השורש בא במלואו, ואילו במילה סֻכָּה שתי הכ"פים התלכדו לאות אחת שיש בה דגש. שורש זה מציין ביסודו כיסוי והסתרה. בתנ"ך אנו מוצאים פועל בבניין קל: סָכַךְ. יש שהשורש בא בו במלואו, ויש שבאה כ"ף אחת בדגש. בתיאור ארון הקודש בספר שמות נאמר: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת" (כה, כ); ואילו במלכים א נאמר: "וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל הָאָרוֹן…" (ח, ז). בעברית שלנו יש שימוש דומה בפועל בבניין קל: 'הוא סָכַךְ בידיו על ראשו', או בבניין פיעל: 'היא סוֹכְכָה בכנפיה על גוזליה הרכים'.
אל השורש סכ"ך משויכים שמות עצם נוספים: מָסָךְ, מוּסָךְ, סַךְ.
מָסָךְ הוא וילון שתפקידו להסתיר ולחצוץ, ובימינו בעיקר הווילון הכבד המסתיר את הבמה בתיאטרון. המילה משמשת גם בביטויים ציוריים: 'מסך הברזל', 'מסך עשן'. מכיוון שתפקיד המסך להסתיר ולחצוץ – לא ראוי להשתמש במילה זו לבַּד שעליו מקרינים סרט או לחלק המקביל בטלוויזיה אלא במילה מרקע, ובמחשב נשתמש במילה צָג.[1]
מוּסָךְ – מילה זו באה בתנ"ך פעם אחת בלבד: "מוּסַךְ הַשַּׁבָּת" (מלכים ב טז, יח; לפי הכתיב: מיסך), ומפרשים שזהו אוהל או מבנה מקורה ששימש את משמרות הכהונה המתחלפים במקדש בשבת. מי היה הראשון שקשר את 'מוסך' למכוניות איננו יודעים. אבל ידוע שבשנת תרצ"ח (1938), כאשר חיפשו חלופה עברית למילה הלועזית גרז', לא נזכרה ההצעה הזאת אלא הצעות אחרות ובהן: תַּחֲנִית, דִּיר מְכוֹנִיּוֹת (לגרז' כמקום חניה), בֵּית תִּקּוֹן מְכוֹנִיּוֹת (לגרז' כבית מלאכה למכוניות).
בעיתונות אפשר למצוא את המילה מוסך כחלופה למילה גרז' מסוף שנות השלושים של המאה העשרים. לפי עדותו של יצחק אבינרי, בראשית שנות הארבעים "בא המוסך ודחק את כל ההצעות הללו בשמשו לשני המובנים כאחד" (כבושי העברית בדורנו, עמ' 66).
מילה מוכרת פחות היא סַךְ, והיא משמשת בצירופים: סַךְ שֶׁמֶשׁ (לוח המותקן במכונית מעל שמשת הנהג ומגן מפני סנווּר השמש); סַכֵּי עֵינַיִם (פיסות עור משני צידי עיניו של הסוס המונעות ממנו להביט לצדדים). סַךְ בפתח שונה מ'סָךְ' בקמץ, המוכר מן הצירוף 'סך הכול' וקשור למילה 'סכום'.
בצורת הרבים של השמות הללו בא דגש המלמד על הכ"ף הכפולה של השורש: מָסַכִּים, מוּסַכִּים, סַכִּים.
כתבו: רונית גדיש ותמר קציר
[1] עדכון: בשנת תשע"ו החליטה האקדמיה שאין עוד טעם לפסול את השימוש הכללי במילה מָסָךְ לציון screen. עם זאת למדייקים בלשונם מומלץ לנקוט את המונחים צָג ומִרְקָע.
בימים אלו מתחילים לקרוא בתורה מבראשית. הפרק הראשון של ספר בראשית מתאר את בריאת העולם, אלא שהמילה עולם אינה נזכרת בו כלל. למה? המילה עולם בתנ"ך משמעה זמן ארוך מאוד או זמן בלתי מוגבל. לעיתים הכוונה לעבר: "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (יהושע כד, ב), "נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה" (תהלים צג, ב). לעיתים הכוונה לעתיד: "וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם" (יהושע ד, ז); "וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (בראשית ט, טז).
בלשון חכמים המילה עולם שינתה את משמעה מזמן למקום, והיא משמשת כבלשוננו היום. למשל במשנה אבות: "על שלושה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום" (א, יח); "בעשרה מאמרות נברא העולם…" (ה, א). כך גם הצירוף 'ריבונו של עולם' (המופיע כפנייה לקדוש ברוך הוא).
מן עולם במשמעות של כדור הארץ, היקום וכדומה משתלשלים שימושים נוספים במילה שבהם היא מקבלת משמעות מופשטת, כגון בצירופים 'העולם הבא', 'העולם התחתון', 'עולם הצומח', 'השקפת עולם' (האחרונים בהשפעת צירופים דומים בלשונות אירופה).
עם זאת משמעות הזמן שבמילה עולם נשתמרה בלשון שלאחר המקרא, למשל בצירוף: "לא היו דברים מעולם" (ירושלמי בבא מציעא א, א ועוד) ובפתיחת הפיוט "אדון עולם".
בלשוננו היום משמעות הזמן מתקיימת בעיקר בצירופים ובביטויים: 'מעולם' ו'לעולם' מלשון המקרא, 'מאסר עולם', 'מנוחת עולמים'. כך גם 'בית עָלְמין' (עָלְמין היא הצורה הארמית המקבילה ל'עולמים').
יש ששתי המשמעויות משמשות זו לצד זו, כגון בברכת המזון: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדוֹ. וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא חָסַר לָנוּ וְאַל יֶחֱסַר לָנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד" (בשני המופעים הראשונים – מקום; בשני המופעים האחרונים – זמן).
צורת הרבים של 'עולם' במשמעות זמן היא עולמים; צורת הרבים של 'עולם' במשמעות מקום היא עולמות.
ואיך אומרים 'עולם' במשמעות של מקום בתנ"ך? בפרק א של בראשית האל בורא "את השמים ואת הארץ". ויש גם תֵּבֵל, כגון "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ" (תהלים כד, א); וחֶלֶד, כגון "שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד" (תהלים מט, ב).
ונסיים בפסוק שבו יש גם ארץ, גם תבל וגם עולם: "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל" (תהלים צ, ב).
כתבו: רונית גדיש ותמר כץ
בעברית שלנו חודש הוא תקופת זמן – כשלושים יום שהם חלק אחד מתוך שנים עשר חלקי השנה. אבל לא תמיד זו הייתה משמעות המילה. כך אפשר ללמוד, למשל, מן הסיפור הזה: בשמואל א פרק כ דוד מביע באוזני יהונתן בן שאול את החשש ששאול מבקש להרגו. הם מתכננים אפוא ניסיון שבו יבדוק יהונתן את כוונותיו של אביו, והעיתוי שנקבע הוא סעודה שדוד אמור להשתתף בה: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל…" (פס' ה). דוד מציע שבפעם הזאת הוא ייפקד (כלומר ייעדר), ויהונתן מקבל את ההצעה: "וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ" (פס' יח). משמעות המילה חודש כאן היא כמשמעות הצירוף 'ראש חודש'. יום זה נתקדש ונהגו בין השאר לציין אותו בסעודה חגיגית.
המילה חודש שורשה הוא כמובן חד"ש. מעיקרה היא מציינת את הירח עצמו בהתחדשותו, כלומר כאשר הוא מתחיל להיראות מחדש. שימוש זה בדיוק יש במשנה: "אב ובנו שראו את החודש…" (ראש השנה א, ז). מן המשמעות הזאת הפכה המילה חודש לציון היום שבו נראה מולד הירח, ואחר כך לציון פרק הזמן שבין מולד אחד למשנהו ואף פרק זמן אחר של כשלושים יום, כעולה למשל מכאן: "לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא" (במדבר יא, יט–כ).
הקשר שבין הירח החדש לחודש בא לידי ביטוי גם במילה יֶרַח, הנרדפת לחודש. גם באנגלית (ובלשונות אירופה נוספות) המילים המציינות חודש (month) וירח (moon) קשורות זו לזו.
מילים וביטויים מן השורש חד"ש
- חדש וחדיש – שני שמות תואר קרובים, האחד ישן והאחד חדש: חָדָש (מן המקרא) מציין דבר שלא היה קודם, שלא השתמשו בו וכדומה; חָדִישׁ (מן העברית החדשה) מתאר דבר מודרני, שעד כה לא היה כדוגמתו. כך אפשר להבחין בין 'טלפון חדש' ל'טלפון חדיש'.
- וישן מפני חדש תוציאו – הדבר החדש דוחה את הישן; על פי ויקרא כו, י: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" – התבואה תהיה רבה כל כך שיהיה צורך להוציא את התבואה הישנה כדי לפנות מקום לתבואה החדשה.
- חדשים לבקרים, חדשות לבקרים – נאמר על דברים המתרחשים לעיתים קרובות; על פי הפסוק "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איכה ג, כג).
- אין חדש תחת השמש, על פי קהלת א, ט: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".
- יין ישן בקנקן חדש – נאמר על דבר ישן וטוב המוגש בצורה חדשה; על פי המשנה: "רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו" (אבות ד, כ).
כתבו: רונית גדיש ותמר קציר
בשיר הילדים הידוע אנחנו שרים: "רֵד אֵלֵינוּ אֲוִירוֹן, קַח אוֹתָנוּ לַמָּרוֹם", אבל בעיתון אנחנו קוראים "מָטוֹס ובו מאתיים נוסעים נחת נחיתת חירום". איך קרה שכלי התחבורה הזה שהומצא בראשית המאה העשרים זכה בשתי מילים חדשות – אווירון ומטוס? לשם כך נברר מי חידש ולמה.
את המילה אווירון חידש "הילד העברי הראשון", הוא איתמר בן אב"י. נראה שהוא חידש אותה על פי המילה הצרפתית לאווירון: avion. אֲוִירוֹן בנויה מן המילה אֲוִיר ומן הסיומת ־וֹן. ומניין לנו המילה אֲוִיר? ובכן, אוויר (או אֲוֵיר) מצויה כבר בלשון המשנה, והיא צורתה העברית של המילה היוונית aer (=אוויר).
בראשית המאה העשרים האווירון לא טס אלא עוֹפֵף, הטיסה נקראה מָעוף, והטייס מְעוֹפֵף. הנה ידיעה מעיתון דבר מתאריך 23 בנובמבר 1927:
התחכמותו של מעופף
אמיליו קדנצה, מעופף מכסיקאני ראה בעצם נסיעתו והנה נפלה דליקה במכונתו [=באווירון]. היות ולא רצה לקפוץ במכשיר־הנפילה ולהפקיר את המכונה, התחכם ונכנס לתוך ענן גשם ונמצא שהמים כבו את הדליקה והמעופף המשיך את דרכו בהצלחה.
חיים נחמן ביאליק התנגד לשימוש בפועל עוֹפֵף, כנראה משום שאינו מביע את המהירות, והעלה הצעה אחרת: הפועל טָס. הוא השתמש בפועל הזה (וכן בשם הפעולה טִיסָה) בכתביו ובשיריו במשמעות של תנועה מהירה, למשל בשיר הילדים: "רוּץ, בֶּן סוּסִי רוּץ וּדְהַר! רוּץ בַּבִּקְעָה, טוּס בָּהָר! רוּצָה, טוּסָה, יוֹם וָלָיִל, – פָּרָשׁ אֲנִי וּבֶן חָיִל".
הפועל טָס מופיע רק פעם אחת בתנ"ך בספר איוב, והוא מתאר את מעופו המהיר של הנשר: "וְיָמַי… בָּרְחוּ… חָלְפוּ… כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ עֲלֵי אֹכֶל" (פרק ט, פסוקים כה–כו). הכתיב ב־שׂ (שי"ן שמאלית) התחלף בלשון המאוחרת יותר בסמ"ך. שם העצם טִיסָה מוכר מלשון הפיוט הקדום.
ביאליק הציע ליצור מן הפועל טָס את המילה מָטוֹס, במקום אווירון, ולצידה גם את טַיִס,[1] טַיָּס וטַיֶּסֶת (קבוצת מטוסים).[2] הצעתו של ביאליק התקבלה בציבור, ובהמשך אף נוצרו בדרך זו מילים נוספות כגון טִיסָן ומַטָּס. וכך פועל עתיק יומין ונדיר (טָס) נעשה מקור לקבוצת מילים המתארת תופעה מודרנית וחדשנית.
בכל זאת נשארו כמה צירופים שלא מן השורש טו"ס: יש לנו חיל האוויר ויש לנו שדות תעופה וחברות תעופה, וגם האווירון של איתמר בן־אב"י עדיין נשמע.
כתבה: רונית גדיש
_________________________________
[1] אף המילה טַיִס נוצרה כבר בלשון הפיוט (במובן 'מעוף'), אך היא נדירה במקורות, ואין אפוא פלא שיצחק אבינרי מנהּ ב"מלון חדושי ח.נ. ביאליק" (עמ' 51), ואפשר שגם ביאליק חשבהּ לחידושו.
[2] הצעת ביאליק פורסמה במדור השבועי "לשוננו לעם" בעיתון הארץ בב' באייר תרצ"ג, 28 באפריל 1933. ראו באסופה "שפה קמה" בהוצאת האקדמיה ללשון העברית, תשס"ט, קטע 60. ראו גם לשוננו ח (תרצ"ז), עמ' 79–80.
לשוננו עשירה בשורשים הקשורים לתחום האור, ובהם זרח, בהק, נצץ ונצנץ, בהר, זהר, ברק, קרן. אליהם מצטרף השורש נגהּ אשר ממנו גזורים השם נֹגַהּ (בלי ניקוד: נוגה) והפעלים נָגַהּ והִגִּיהַּ.
המילה נֹגַהּ והפועל נָגַהּ באים בתנ"ך – בספרות הנביאים ובספרות החכמה – בעיקר בהקשרים שיריים, למשל: "לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ, וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ" (ישעיהו ס, יט); "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל, יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם" (ישעיהו ט, א). נֹגַהּ משמעו 'אור', ונָגַהּ משמעו 'האיר'. לשם המופשט נוגה אף יש צורת רבים – נגוהות (ישעיהו נט, ט), בדומה לבוהן–בהונות.
מה הקשר בין נוגה במשמעות 'אור' שבתנ"ך ובין כוכב הלכת נוגה?
בספר יואל נקשרת המילה נוגה לכוכבים: "שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם" (ב, י; ד, טו). אבל רק בספרות חז"ל נתייחדה מילה זו לציון כוכב הלכת הבהיר ביותר במערכת השמש (וֵנוּס). נוגה נראה בזוהרו בשעות הערב או לפנות בוקר, ולפיכך חשבו הקדמונים שמדובר בשני כוכבים שונים. ייתכן שהשמות המקראיים אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר (תהלים כב, א) והֵילֵל בֶּן שַׁחַר (ישעיהו יד, יב) מכוונים גם הם לכוכב לכת זה. יופיו וזוהרו של כוכב נוגה מוזכרים בפיוט "מראה כהן" המושר בחלק מן הקהילות בסוף סדר העבודה בתפילת יום הכיפורים. בפיוט זה מתואר הדרו של הכוהן הגדול בצאתו מבית קודש הקודשים בשלל דימויים, ובהם: "כְּכוֹכַב הַנֹּגַהּ בִּגְבוּל מִזְרָח – מַרְאֵה כֹהֵן".
בימינו השם נוגה רווח כשם פרטי, והוא מצטרף לשמות פרטיים אחרים מאותו תחום משמעות: אוֹר, זִיו, הִלָּה, זֹהַר וכן השמות הנגזרים אוֹרִי, אוֹרִית, זִיוָה, יָהֵל, יִזְהָר ועוד. נֹגַהּ כשם פרטי בא כבר במקרא – כשם של בן. כיום הוא בעיקר שם של בת – כנראה בגלל הסיומת a האופיינית לשמות ממין נקבה. ואולם המילה נֹגַהּ (בה"א עיצורית) היא שם ממין זכר בדיוק כמו רֹגַע, שֹׂבַע, טֹרַח.
מן השורש נג"הּ נגזר פועל בבניין הפעיל – הִגִּיהַּ וכן שם הפעולה הַגָּהָה (הנו"ן השורשית נבלעת בדגש בגימ"ל). הפועל הגיה בימינו פירושו 'בדק בדיקה מדוקדקת של טקסט ותיקן טעויות שנפלו בו'. משמעות זו מתגלגלת משימושו של הפועל בלשון חכמים. בדיון בתלמוד על כתיבת ספר תורה נאמר: "אם הגיה בו [בספר התורה] אפילו אות אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו כתבו" (בבלי מנחות ל ע"א). לפי אחת הדעות הכוונה היא לחידוש כתיבן של אותיות מטושטשות כדי שתהיינה ברורות, מאירות. פירוש זה קושר היטב את הפועל הגיה אל המשמעות הבסיסית של השורש נגהּ – 'אור'. הקשר בין אור ובין דבר ברור ומובן מוכר לנו גם מן המילים בְּהִירוּת, הַבְהָרָה והֶאָרָה וכן מן הצירופים 'ברור כשמש' ו'לשפוך אור'.
כיום המילה מוקד נרדפת – פחות או יותר – למילה 'מרכז'. לדוגמה: "במוקד הוויכוח (=במרכז הוויכוח) עמד החוק החדש". אולם משמעות זו רחוקה למדיי מן המשמעות המקורית של המילה. שורשה של המילה – יק"ד – מעיד על כך: הפועל יָקַד משמעו בָּעַר, כגון "אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם" (ישעיהו סה, ה), וכך גם המילה מוֹקֵד עצמה: "כִּי כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ" (תהלים קב, ד). מוקד הוא האש הבוערת, היוקדת, או מקום הבעֵרה. משמעות זו של המילה נשתמרה עד ימינו בעיקר בצירוף 'עלה על המוקד' – והכוונה להוצאה להורג בשרֵפה, דרך שרווחה בימי הביניים; היום משתמשים בצירוף זה גם במשמעות מושאלת.
כבר בתנ"ך מילים מן השורש יק"ד משמשות בעיקר בלשון השירה, וכך אף בעברית המאוחרת יותר עד ימינו אנו. ואכן בלשון הספרותית אנו מוצאים: "אש יוקדת בחזה, והמחרשה שוב פולחת בשדה" (בשיר "שורו הביטו וראו"), 'השמש יקדה בעוז', ובשימוש מושאל: 'אהבה יוקדת', 'עיניו יקדו'.
כיצד קיבלה המילה 'מוקד' את משמעה העכשווי, 'מרכז', עד שכמעט נשכח הקשר שלה לאש? התשובה טמונה במילה הלטינית פוקוס. בראשית דרכה שימשה מילה זו במשמעות 'אח', 'מקום הבערה' – בדומה למילה 'מוקד'. אולם בסביבות המאה השבע־עשרה, משהומצאו הטלסקופ ומכשירים אופטיים אחרים, מצאה המילה את דרכה לציון מרכז העדשה, המקום שבו מתרכזות קרני השמש ויוצרות חום גבוה שמסוגל להצית אש. משקיבלה המילה 'פוקוס' משמעות זו, היא החלה לשמש במשמעות 'מרכז' בתחומים אחרים, כמו גאומטרייה, ללא קשר לחום ולאש.
לא פלא אפוא שמחדשי המינוח העברי במחצית הראשונה של המאה העשרים בחרו במילה העתיקה מוקד לתרגם את המילה 'פוקוס' במשמעיה החדשים־יחסית בתחום הפיזיקה והגאומטרייה. מכאן קצרה הדרך לשימוש במילה 'מוקד' כ'מרכז' גם בהקשרים אחרים, וכך יש לנו 'מוקד העניינים', 'מוקד משיכה', 'מוקדים של פריחה', 'מוקד התנועה'.
ועוד זאת: מן המילה מוקד נגזר שורש חדש מק"ד, וממנו הפעלים מיקד והתמקד; למשל: 'השחקן הצעיר מיקד את כל תשומת הלב של הקהל'; 'המרצה התמקדה בדמות אחת בסיפור'.
בגלגול חוזר המילה מוקד שוב משמשת בהקשר של אש, למשל במשפט "הכבאים השתלטו על רוב מוקדי האש". כאן משתלבות שתי המשמעויות: מוקד מלשון יק"ד ומוקד כמרכז.
מוקד ומרכז
כאמור המילה מוקד נרדפת למילה מרכז, מילה שגם לה יש היסטוריה מעניינת: 'מרכז' – למרות מרכזיותה – אינה באה לא בתנ"ך ולא בלשון חז"ל; היא נכנסה לעברית בימי הביניים כמילה שאולה מערבית (מַרְכַּז), לצד מילים אחרות בתחום המתמטיקה וההנדסה. כמו במקרים רבים אחרים, כשיש שתי מילים נרדפות נוצרים הבדלים בשימוש בהן. הנה שני שימושים שבהם 'מוקד' ומרכז' נבדלים: 'מוקד עירוני' או 'מוקד שירות' הם מקומות שאליהם מגיעות פניות מן הציבור בטלפון. במקרים אלו לא נאמר 'מרכז'. לעומת זאת המילה 'מרכז משמשת לציון מקומות מבנים ומוסדות כמו 'מרכז ללימודי ארץ ישראל', 'מרכז לחקר ציפורים'. במקרה זה לא תשמש המילה 'מוקד'.
האיגרת מבוססת על עלון שחיבר יעקב עציון