על הניקוד

מאת ד"ר ברק דן מן המזכירות המדעית של האקדמיה

סימני הניקוד המשמשים אותנו היום הומצאו ושוכללו בהדרגה במחצית השנייה של האלף הראשון לסה"נ בטבריה, והם מכונים "הניקוד הטברני". מטרתם של ממציאי הניקוד ומפתחיו הייתה לשמר את מסורת ההגייה במקרא כפי שנָהגה בפיהם במשך מאות רבות של שנים.

שתי בעיות עוררו את הצורך להמצאת הניקוד. הבעיה האחת מלווה את העברית למן הרגע שהחלה להיכתב: מראשיתו היה הכתב העברי כתב עיצורי בלבד, כתב שאותיותיו מייצגות רק את עיצורי המילה; לא צוינו בו תנועות, לא צוין מקום ההטעמה ואף לא מִכְפָּל. כך יכול רצף אותיות כגון שלמ לייצג מספר רב של מילים: שָׁלוֹם, שָׁלֵם, שְׁלֵמָה, שִׁלֵּם, שַׁלֵּם, שַׁלְּמִי, שַׁלְּמוּ, שֶׁלֶם, שָׁלוּם, שִׁלּוּם ואף שַׂלְמָה (גם להבדל בין שני העיצורים השונים, המכונים היום שי"ן ימנית ושי"ן שמאלית, לא היה ביטוי בכתב). הקושי העצום הזה הוליד עם הזמן שימוש הולך וגובר באִימות קריאה, כלומר אותיות בעלות תפקיד כפול: האותיות ה"א, וי"ו ויו"ד – נוסף על העיצורים שהן מייצגות – החלו לייצג תנועות. התהליך היה הדרגתי: בתחילה שימשו אימות הקריאה רק בסופי המילים – לציין שמילה כגון ברכה או וילכו מסתיימת בתנועה. ברבות השנים שימשו וי"ו ויו"ד גם באמצע המילים. התמלאות הכתיב באימות קריאה הקלה מאוד על הקריאה בעברית, אבל הפתרון היה חלקי בלבד:

א. התמלאות הכתיב לא הייתה אחידה, וככל שהדברים אמורים במקרא, נמצא ברבות מן המילים יותר מכתיב אחד. למשל המילים קוֹלוֹת, נְבִיאִים מצויות בשלושה כתיבים: קלת, קולת, קלות; נביאם, נבאים, נביאים;

ב. גם לאחר הוספת אימות קריאה נותרו מילים הומוגרפיות רבות (מילים שונות הנכתבות באותה דרך), למשל בְּרֵכָה, בְּרָכָה (ואף שאין במקרא, גם בֵּרְכָה, בֵּרְכָהּ, בִּרְכָּהּ); שָׁלוֹם, שִׁלּוּם.

ג. אימות הקריאה לא נתנו מענה לפגמים אחרים בכתיב העברי, כמו ציון מכפל (דגש חזק), ההבחנה בין שי"ן ימנית לשמאלית ומקום ההטעמה (כך למשל חשובה ההבחנה בין שָׁבוּ במלעיל – מן השורש שו"ב – לשָׁבוּ במלרע מלשון שֶׁבִי).

הבעיה השנייה שעוררה את הצורך בניקוד היא שקיעתה של העברית כלשון דיבור. ככל הנראה במאה השלישית לסה"נ חדלה העברית להישמע בקהילות ישראל, וככל שחלף הזמן גבר החשש שתתערער ותישכח מסורת הקריאה במקרא.

כאמור לא בא הניקוד לָעולם אלא כדי לשמר את מסורת הקריאה במקרא על כל פרטיה ודיוקיה. ואולם כבר בתקופת חיותה של העברית לא היה מבטאה אחיד. דוברים שונים במקומות שונים הגו אותה בדרכים שונות. בפי יהודי טבריה, ושמא הגליל כולו, נָהגו שבע תנועות, ואילו בפי יהודי בבל היו רק שש (לא היו במבטאם גם פתח וגם סגול כי אם פתח בלבד, ומילה כמו מֶלֶךְ נהגתה מַלַך, כהגיית התימנים בבית הכנסת עד היום); ידוע גם על מבטא אחר של העברית, אולי בדרום הארץ, שהיו בו רק חמש תנועות, כמערכת התנועות במבטא הספרדי. הגיות אלו התקיימו בקריאת המקרא בבית הכנסת גם לאחר גוויעת הדיבור העברי, והן הולידו שיטות ניקוד שונות: הניקוד הטברני, הניקוד הבבלי והניקוד הארץ־ישראלי. אם כן הניקוד הטברני, שנועד לשמר את מסורת ההגייה של טבריה, היה רק אחד הניקודים שהומצאו, אבל בהיותו המשוכלל ביותר יצא לו מוניטין של הניקוד המדויק ביותר, והוא התקבל בכל קהילות ישראל, אפילו בקרב התימנים – אם כי מאות שנים לאחר שאומץ בקהילות איטליה, ספרד ואשכנז.

הניקוד הטברני משקף מסורת הגייה בעלת שבע תנועות: פתח וקמץ נבדלו בהגייתם, סגול וצירי נבדלו בהגייתם, חיריק, חולם וקיבוץ־שורוק. לפיכך ההכרעה בין פתח לקמץ הייתה כהבחנה בין פתח לסגול ולא נבעה משיקולי דקדוק כלל, אלא עלתה מהגייתן השונה של התנועות. וכך לדוגמה במילים כגון כָּתַב, גַּנָּב או מַצָּה נשמע הקמץ שונה מן הפתח, ואת ההבדל הזה ציינו בעלי המסורה בסימנים שונים. הוא הדין להבדל בין צירי לסגול (למשל במילה סֵפֶר). מצד שני לקמץ הייתה רק הגייה אחת, ולא הבחינו בין מה שמכונה היום קמץ קטן לקמץ גדול. לשון אחר: במילים חָדָשׁ וחָדְשׁוֹ נֶהגו הקמצים באותו אופן.

דא עקא שמסורות ההגייה של העברית בפי עֲדות ישראל היו שונות ממסורת ההגייה המשתקפת בניקוד הטברני. למשל המבטא הספרדי – כמבטא העברית הישראלית בימינו – אינו מבחין בין פתח וקמץ, צירי וסגול, ומצד שני מבחין בין קמץ הנֶהגה a לקמץ הנֶהגה o (קמץ קטן). ההבדל בין שתי מערכות ההגייה – זו שבעל פה וזו שבכתב – היה אחד המניעים לחקור את הניקוד הטברני בניסיון לעמוד על החוקיות בשימוש בתנועותיו. וכך בסוף האלף הראשון לסה"נ קמו בספרד ראשוני המדקדקים העבריים, וחלק מתיאוריהם מכוון להעמדת כללי דקדוק במטרה ליישר את ההדורים וליישב את ההבדלים בין מסורת ההגייה שבפיהם ומערכת הניקוד הטברני.