איני יודע מתי כרתו את ראשו של מרחשוון והתחילו אומרים חשוון. בוודאי זה דורות רבים יש נוהגים כך, ואפשר להניח להם, לאומרי חשוון, משום "שבשתא כיוון דעל על". אולם לכולנו ראוי לדעת מה אירע כאן ומה טיבו של "מר" זה שנשמט.
בין הבריות שנתנו דעתם על כך מתהלכות שלוש דעות. יש סבורים שחודש חשוון זכה משום מה לתואר הכבוד מַר־ – בדיוק כמו מר שמואל ומר עוקבן – ומי שאינו מכבד ומבכּר חודש זה משאר חודשי השנה, יכול לקרוא לו בשמו הפשוט, בלי מר. אחרים משערים ש"מר" זה הוא לשון מרה, מרור ותמרורים, כדרך שאמרו "לבלתי רחוץ במרחץ וכו'… כי בחודש הזה ממשלת המרה השחורה בחזקת כוחה", כדברי אסף הרופא המובאים במילון בן־יהודה, ערך מרחשון; ואחרים רואים ב"מר" זה רמז לטיפות הגשם מלשון "מר מדלי" (ישעיהו מ, טו), ובין בעלי דעות אלו יש שכותבים את שם החודש בשתי תיבות מוקפות: מר־חשוון.
ולא היא ולא היא. כבר בשנת תרצ"ז הסביר נ"ה טורטשינר (טור־סיני) במאמרו על מלים שאולות ("לשוננו" כרך ח, עמ' 109) שמרחשוון הוא מילה שאולה מבבלית, ומעיקרו שתי מילים בבליות: וַרְחֻ שַׁמְנֻ, שפירושן היֶרח השמיני [ואמנם מרחשוון הוא הירח השמיני כאשר מונים את החודשים מניסן]. הואיל ובבבלית נתחלפו תכופות ההגאים ו–מ, נולד בעברית צירוף מילים זה, שבראש המילה הראשונה באה מ במקום ו, ובתוך המילה השנייה ו במקום מ – מרחשון –, ועל ידי הגייה וכתיבה בתיבה אחת נוצר שם החודש מרחשוון. אין אפוא "מר" זה אלא שתי האותיות הראשונות של "מרח" (<ורח = יֶרח), ואין לו משמע משלו.
בעברית החדשה נוהגים שני כתיבים: הכתיב המנוקד והכתיב המלא (או חסר הניקוד), ולכל אחד מהם כללים משלו. בכתיב המלא מוסיפים במקרים מסוימים וי"וים ויו"דים כדי לציין תנועה או כדי להבחין בין עיצור לאם קריאה. לפיכך כתיבן של מילים רבות אינו זהה בניקוד ובלעדיו.
כללי הכתיב המלא אינם חלים בהכרח על שמות פרטיים, ובעיקר לא על שמות שיש להם מסורת עתיקה של כתיב חסר, כגון משה, יעקב, יהושע, מרים, כהן. שמות שאין להם מסורת כזו, ובעיקר שמות הזהים למילים עבריות כלליות, מומלץ לכתוב על פי כללי הכתיב חסר הניקוד: זוהר, עוז, הילה, מעיין, אייל, אדווה וכדומה. מדובר בהמלצה ולא בכלל מחייב, שהרי שמות פרטיים אינם נחלת הכלל, וזכותו של כל אדם להחליט כיצד לכתוב את שמו. אפשר להבין את רצונם של אנשים לשמור על כתיב אחיד וקבוע של שמם בניקוד ושלא בניקוד, אם כי כאשר מדובר בשם פרטי הזהה למילה כללית – דוגמת נועם – אין סיבה שיהיה הבדל בינו ובין המילה העומדת ביסודו.
אם יתקבל בציבור הנוהַג לכתוב את רוב השמות הפרטיים על פי כללי הכתיב המלא, ייתכן שיפחת הבלבול שיש לעיתים בין שמות דומים: אֵילַת תהיה אילת ואַיֶּלֶת – איילת, עֵדֶן יהיה עדן ועִדָּן – עידן, שם המשפחה רָמוֹן ייכתב רמון ושם המשפחה רִמּוֹן – רימון.
ומה בנוגע לשמות מקומות? אלו שונים משמות אנשים, שהרי אין אדם מסוים שהם שייכים לו אשר רשאי להחליט על דעת עצמו כיצד לכותבם (כמובן לא יעלה על הדעת שכתיב שמה של עיר ישתנה לפי העדפותיו של ראש העירייה המכהן, וישתנה שוב כשייבחר ראש עירייה חדש). שמות המקומות נכתבים אפוא על פי כללי הכתיב חסר הניקוד: ראש פינה ומגידו ביו"ד, פתח תקווה בשתי וי"וים, נהרייה וקריית גת בשתי יו"דים וכדומה. עם זאת בדומה לשמות פרטיים גם שמות מקומות שיש להם מסורת עתיקה מושרשת של כתיב חסר נכתבים שלא על פי הכללים. לפיכך השמות ירושלים ומצרים נכתבים ביו"ד אחת, ולעומתם השמות גבעתיים ומחניים – בשתי יו"דים.