העיר אֳפָקִים נוסדה בשנת תשט"ו (1955) בחבל הבשור שבנגב המערבי כמרכז אֲזורי שהפך עד מהרה לעיירה קטנה. במרוצת השנים נקלטו בה תושבים מגלי עלייה שונים, ובעבור ארבעים שנה מהיווסדה היא הוכרזה עיר. השם אופקים ניתן לה על שום האופקים הנגלים ממנה לכל עבר. גוש היישובים שקדם לה באזור נקרא 'מרחבים', והרעיון אפוא אחד.

המילה אופק מציינת 'קו הנראה לעין כאילו השמיים והארץ נפגשים בו'. היא אולי נשמעת מילה עתיקת יומין בלשוננו כמו רעותיה מן השורש אפ"ק כגון אִפּוּק ואָפִיק (ואפילו: "אֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" מתהלים קכו, ד), אולם למעשה מדובר במילה ערבית (أُفْق, 'אֻפְק') שקיבלה צורה עברית בלשון המתרגמים בימי הביניים כשנדרשו למונחים מתחומים מדעיים. המילה אופקים מציינת בימינו בהשאלה גם את רוחב ידיעותיו של אדם, ובהתאם נוצרו הצירופים צר־אופקים ורחב־אופקים.

קיבוץ אֶרֶז הוקם בשנת תש"ט (1949) במישור החוף הדרומי, מדרום לאשקלון. קבוצת המייסדים, שרבים מחבריה לחמו במלחמת העצמאות במבצע יואב, נקראה 'ארז' – ובשם זה נקרא הקיבוץ. בשמו של הקיבוץ נקרא מעבר הגבול הסמוך בקצה קצהו של הכביש הארצי שמספרו 4.

ארז הוא אחד משמות העצים הנפוצים בתנ"ך. בעת העתיקה הרבו להשתמש בארז לבנייה הודות לגודלו, לחוזקו ולעמידותו, ובשל תכונות אלו הוא משמש בתנ"ך בשלל מימרות וביטויים סמל לחוסן ולגובה: "וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים" (ישעיהו ב, יג) וכן לצמיחה ולשגשוג: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (צב, יג). במגילת שיר השירים הדוד מתואר בין היתר בדימוי לארז: "מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים" (ה, טו), ומכאן מטבע הלשון 'בחור כארז' בימינו.

קיבוץ בְּאֵרִי עלה לקרקע בשנת תש"ז (1946) במסגרת 'אחת עשרה הנקודות בנגב'. הוא נקרא על שם ברל כצנלסון – מאבות תנועת העבודה בארץ ישראל – ש'בארי' היה שמו העברי.

בְּאֵרִי הוא שם פרטי שנזכר בתנ"ך; שם אביו של הנביא הושע שפעל בממלכת ישראל בימי הבית הראשון וגם שם אביהָ החיתי של יהודית, אשת עשו. לצידו משמשים במקרא גם השמות הקרובים בְּאֵרָה ובְאֵרָא. מקור השם לא הוברר דיו, ולפי אחת האפשרויות בארי הוא שם ייחוס של מקום שבשמו יש היסוד בְּאֵר.

קיבוץ גֵּבִים הוקם בשנת תש"ז (1947) בצפון־מערב הנגב. בתחילה נקרא שמו 'שדה עקיבא' על שם האגרונום עקיבא אטינגר, ולאחר זמן מה שונה שמו לגבים, על שם הגבים, אותן גומות טבעיות בנחלים, ובכללם נחלי הנגב, המתמלאות מי גשמים בימות החורף.

המילה גֵּבִים (בצורת הרבים) נזכרת במקרא: "עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים" (מלכים ב ג, טז). מילים דומות ידועות גם מלשונות שמיות אחרות; בארמית למשל בור הוא 'גוב, גובּא'; הצירוף 'גוב האריות' הוא תרגום של "גֻּבָּא דִי אַרְיָוָתָא" שבחלק הארמי בספר דניאל. כבר במקרא נזכר מקום יישוב בשם גֵּבִים מצפון לירושלים, כנראה על שום ריבוי המערות והבורות שבסביבתו.

קיבוץ זִיקִים נוסד בשנת תש"ט (1949). מקור השם קשור (בדרך זו או אחרת) לתרגום שורה מרוסית מתוך חליפת מכתבים מראשית המאה התשע־עשרה בין מהפכנים רוסים – "מִזיקים תצא להבה" [תרגום אחר: "מהניצוץ תוצת האש"].

זיקים הם ניצוצות, רשפי אש, הבזקי אור. המילה זיקים (ביחיד זֵק, זִיק או זִיקה) קרובה אל המילה הארמית זיקוקין. בלשון המקרא נראה שזיקים (או זיקות) הם חיצים בוערים: "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת" (משלי כו, יח), ובספרות חז"ל – גרמי שמיים ששובֶל אור נראֶה בתנועתם: "על הזיקים ועל הזועות ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות" (משנה ברכות ט, ב). בתלמוד הבבלי המילה 'זיקים' שבמשנה מתפרשת 'כוכבא דְּשביט'.

קיבוץ חוֹלִית החל את דרכו בשנת תשל"ה (1975) כהיאחזות נח"ל בשם 'אחימר' בפתחת רפיח שבחבל ימית, וכשהפך קיבוץ מן המניין נקרא שמו 'חולית' על שם הדיונות – חוֹליוֹת בעברית – המאפיינות את האזור. בעקבות הסכם השלום עם מצרים עבר הקיבוץ בשנת תשמ"ב (1982) לחבל שלום.

המילה חול מופיעה גם בשמה של העיר חוֹלוֹן היושבת על אחת מרצועות החול של מישור החוף. השם חולון (בכתיבים חֹלוֹן וחֹלֹן) לקוח משמם של שני מקומות יישוב בתנ"ך, בהרי יהודה ובעבר הירדן. עיר אחרת בארץ שחול מעורב בשמה היא רַמְלָה – רַמְל (رَمْل) בערבית הוא 'חול'.

מושב העובדים יָכִינִי נוסד בשנת תש"י (1950) בצפון־מערב הנגב במקום שנקרא אל־מֻחרקה. השם יָכיני לקוח מפסוק בספר במדבר: "בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי" (כו, יב). יָכִין הוא אפוא אחד מבניו של שמעון, ויָכִינִי הוא שם הייחוס שנגזר ממנו (משפחתו של יכין). על פי תיאור ההתנחלות במקרא, נחלתו של שבט שמעון משתרעת על פני הנגב וזו הסיבה לבחירת השם.

יכין הוא שמם שם כמה אישים במקרא, והוא מוכר גם מן הכנענית הפֵניקית. סביר להניח שמדובר בקיצור שם תאופורי (שם הכולל רכיב של שם אל), ובתנ"ך – יְהוֹיָכִין, היינו 'האל יכין', 'יכונן ויקיים'. יכין הוא גם שמו של אחד משנֵי עמודי הנחושת (לצד בֹּעַז) שהקים שלמה בבית המקדש.

קיבוץ כִּסּוּפִים עלה לקרקע בשִלהי שנת תש"י (1951) בצפון־מערב הנגב. גרעין המייסדים מקורו באמריקה הצפונית ובאמריקה הדרומית, ובַשם 'כיסופים' מובעים הגעגועים לארץ ישראל.

פעלים מן השורש כס"ף בהוראת 'ערגה, כמיהה, השתוקקות' מצויים במקרא: "כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרֹף" (תהלים יז, יב); "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי" (שם פד, ג). בלשון הפיוט הארץ־ישראלי הקדום מוצאים את שם העצם כִּסּוּף, ובלשוננו מקובלת יותר צורת הרבים כִּסּוּפִים.

קיבוץ כְּפַר עַזָּה נקרא בתחילה 'שׁדמות' ו'יגב' אך לאחר זמן קצר – בשנת תשי"ג – נקבע שמו כפר עזה, על שום ישיבתו ממול העיר עזה וסמוּך ונראֶה לשדותיה.

עַזָּה (במלרע) נזכרת במקרא עשרים פעמים, והיא ידועה בעיקר כאחת מחמש ערי הפלשתים, לצד אשדוד, אשקלון, גת ועקרון. בעברית המוכרת לנו השם עזה – בשם העיר, בשם הקיבוץ ובשמות רחובות רבים בישראל – נהגֶה בעי"ן לועית עד ימינו, ואולם מתחילה העיצור הראשון בשם היה דומה בהגייתו ל־ר חיכּית־אחורית (غ בערבית). ראיות להגייתו המקורית מצויות עוד במאה השלישית לפסה"נ בפי יהודי אלכסנדרייה שתרגמו את התורה ליוונית וכתבו תחתיו את האות היוונית גמא. על כן עד היום שם העיר עזה במרבית הלשונות Gaza.

קיבוץ כֶּרֶם שָׁלוֹם החל את דרכו כהיאחזות נח"ל סמוך למפגש הגבולות ישראל–עזה–מצרים בחולות ניצנה בשנת תשט"ז (1956). בתחילה נקרא 'כרם אבשלום' על פי השם הערבי 'כרם אבו־סאלם' (שמקורו בשם פרטי) וגם זכר לאבשלום פיינברג שנפל בחולות רפיח. זמן קצר לאחר מכן שינה את שמו לכרם שלום, ובימינו השם משקף את הכמיהה לשלום.

המילה כרם מצויה בכמה שמות יישובים בארץ. במקרא נזכר יישוב בשם בית הכרם (למשל בירמיהו ו, א) ויש המזהים אותו עם עין כרם במערב ירושלים. במשנה נזכרת בקעת בית כרם, בקעה רחבה ופורייה בגבול שבין הגליל התחתון לגליל העליון. המילה 'כרם' בשם רומזת דווקא לגידולי זיתים. באזור זה נמצא הכפר מַגְ'ד אל־כֻּרוּם (מילולית: מֶגֶד הכרמים), שככל הנראה משמר את השם העברי הקדום, וכן העיר החדשה כַּרְמִיאֵל.

קיבוץ מָגֵן נוסד בקיץ תש"ט (1949) לרגלי מִשְׁלָט הצופה על כל סביבתו שהיה לאתר קרבות במלחמת העצמאות. יש מי שזיהה מקום זה עם בְּתוּאֵל המקראית הנזכרת ברשימת ערי שמעון, אבל הזיהוי נחשב מסופק. כיישוב סְפר שמו של הקיבוץ ניתן לו על פי אחד מסמלי ההגנה הקדומים.

המילה מָגֵן מציינת כלי המשמש להגנה, ככתוב: "עִרְכוּ מָגֵן וְצִנָּה וּגְשׁוּ לַמִּלְחָמָה" (ירמיהו מו, ג). המילה גזורה מן השורש גנ"ן, ויש להבחין בין צורת הבינוני מֵגֵן (צורת הרבים מְגִנִּים) ובין שם העצם מָגֵן (צורת הרבים: מָגִנִּים). מָגן דוד גם הוא סוג של מָגֵן, וברבים – מָגִיני דוד. יישוב אחר הנושא את השם מגן הוא המושב מגן שאול שבהר הגלבוע, על פי הצירוף המופיע בקינת דוד בראש ספר שמואל ב'.

קיבוץ מְפַלְּסִים עלה לקרקע בשנת תש"ט (1949) בצפון־מערב הנגב, והיה הקיבוץ הראשון שהוקם בידי חלוצים בני קהילות מאמריקה הדרומית, ואולי נקרא שמו מפלסים על שום שמייסדיו הכשירו את הדרך לבאים אחריהם מן הגולה הרחוקה.
מְפַלְּסִים היא צורת בינוני־רבים של הפועל פִּלֵּס, ומן ההקשר במקרא מובן שעניינו כיבוש ויישור דרך: "פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ, וְכׇל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ" (משלי ד, כו). סביר שהפועל גזור משם העצם פֶּלֶס, כלי משקל דומה למאזניים: "וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם" (ישעיהו מ, יב), ומכאן שהוראתו היסודית של פִּלֵּס היא איזן, שקל, יישר והשווה. בימינו מוכר ביותר כלי העבודה פלס־מים (ובפי כול פשוט 'פלס'), המשמש לבדיקת מצבו המאוזן של מישור.

קיבוץ נַחַל עֹז הוא היישוב הישרְאלי הקרוב ביותר לעיר עזה, ואומנם הוא נקרא בתחילה 'מול עזה'. לאחר זמן קצר – בשנת תשי"ג (1953) – נקבע שמו נחל עוז על שום היותו היאחזות הנח"ל (נוער חלוצי לוחם) הראשונה ולציון עוז רוחם של מתיישביו בסְפר הארץ. כמו כן המילה עוז מזכירה בצלילהּ את השם עזה.

המילה עוז נגזרת מן השורש החיובי עז"ז המביע כוח וגבורה. היא מופיעה בתנ"ך למעלה מ־90 פעמים, והיא ידועה במיוחד מן הפסוק החותם את מזמור כ"ט בתהלים: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".

הקיבוץ נִיר יִצְחָק נקרא בתחילה 'דנגור' (על שם הרב שלום דנגור, גואל אדמות בנגב המערבי), 'קיבוץ ט"ו' (על שם היותו הקיבוץ החמישה עשר של השומר הצעיר) ו'בית ניר' – אך הוא שינה את שמו בשנת תשי"ג ל'ניר יצחק' – על שמו של יצחק שדה, ממייסדי הפלמ"ח ומפקדו הראשון ומראשי חטיבת הנגב שלחמה באזור זה.

מקור המילה נִיר בתנ"ך, כך למשל בנבואת ירמיהו: "נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים" (ד, ג), וניתנו לה כמה פירושים: 'שדה חרוש', 'שדה שנועד לחרישה', 'תלם שנחרש'. במקרא ניר היא גם צורת משנה של נֵר, ובהשאלה במשמעות של כוח ושלטון (מעין הזוהר שבשררה), כגון "וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים" (מלכים א יא, לו). הרכיב ניר רווח בשמות של יישובים חקלאיים, ובהם ארבעה קיבוצים בנגב המערבי: ניר עם, ניר יצחק, ניר עוז ונירים.

קיבוץ ניר עוז – הקיבוץ השבעים של הקיבוץ הארצי – עלה לקרקע כהיאחזות נח"ל בשנת תשט"ז (1955) ממול העיירה ח'אן יונס. השם ניר עוז מורכב משני רכיבים בולטים בשמות היישובים בעוטף עזה: ניר (ניר עם, ניר יצחק ונירים) על שום ההתיישבות החקלאית הענפה המאפיינת את האזור; ועוז (נחל עוז) לציון עוז רוחם של המתיישבים באֲזורי הספר.

למילה ניר במקרא ניתנו כמה הסברים: 'שדה חרוש', 'שדה שנועד לחרישה', 'תלם שנחרש'. בספרות העברית החדשה המילה ניר משמשת הן במשמעות שדה מעובד הן במשמעות תלם שנחרש, ולהוראה זו קרובות המילים המקראיות מַעֲנָה ומַעֲנִית וכן המילה תֶּלֶם עצמה.

קיבוץ נִיר עַם הוקם בשנת תש"ג (1943) בשם 'בית חָנון – שְׁדֵמות' על פי שם העיירה הערבית הסמוכה בית חאנון, ולאחר מכן נקרא בשם הקבוצה שהתיישבה בו – 'ניר חיים'. בשנת תש"ו (1946) נקבע שמו 'ניר עם': "השם מסמל את הניר של חלוצי העם, המפלסים דרך להתישבות המוני ישראל באיזור רחב־ידים זה" (העיתון "דבר", 14 אפריל 1946).

עַם היא מילה קדומה בלשונות השמיות ואחת המילים הנפוצות במקרא. הוראתה העיקרית היא 'קיבוץ אנשים ממוצא אחד שיש להם ארץ ותרבות ולשון משותפות', והיא מהלכת בהוראה זו עד ימינו. במקרא היא משמשת גם לציון קבוצה מצומצמת יותר – 'קהל', 'ציבור', וכן רכיב רווח בשמות פרטיים כגון עמינדב ויָרבעם, כנראה על פי ההוראה היסודית 'משפחה' או 'בן משפחה'.

קיבוץ נִירִים הוקם במסגרת 'אחת עשרה הנקודות בנגב' בשנת תש"ז (1946). הוא נקרא על שם גרעין 'ניר' של השומר הצעיר שהקים אותו ועבר הכשרה בקיבוץ ניר דוד שבעמק בית שאן. בשמו נקרא קרב עז במלחמת העצמאות, שבעקבותיו ננטש הקיבוץ ולאחר המלחמה חזר ונושב לא רחוק משם.

ניר הוא רכיב בשמם של יישובים חקלאיים רבים בארץ – קיבוצים ומושבים – ובכלל זה שישה יישובים בנגב, ונירים הוא ראש וראשון להם. ניר יוצא לכמה פירושים: 'שדה חרוש', 'שדה שנועד לחרישה', 'תלם שנחרש'. בספרות חז"ל שְׂדֵה נִיר הוא שדה חרוש, והוא נבדל משדה בּוּר מצד אחד ומשְׂדה זֶרַע (שדה זרוע) מצד אחר.

מושב נְתִיב הַעֲשָׂרָה נוסד בקיץ תשל"ג (1973) בחבל ימית ונקרא על שם עשרת חללי חיל האוויר שנהרגו שנתיים קודם לכן בהתרסקות מסוק בקרבת מקום בפִתחת רפיח. בתחילה נקרא שמו 'מניָין'. בעקבות הסכם השלום עם מצרים הועתק היישוב בשנת תשמ"ב (1982) לאזור חוף אשקלון.

המילה נָתִיב וכן צורת הנקבה נְתִיבָה מקורן במקרא, והן נפוצות למדי בלשון הנבואה והשירה, ומיוחדות להן, כגון בתהלים קיט: "הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֺתֶיךָ כִּי בוֹ חָפָצְתִּי" (לה), "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי" (קה). מן הפסוק המפורסם במשלי "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (ג, יז) קיבלה ועדת השמות הממשלתית את ההשראה לשם עיר לא רחוקה בצפון־מערב הנגב – נְתִיבוֹת.

קיבוץ סוּפה החל את דרכו בשנת תשל"ד (1974) כהיאחזות נח"ל בשם 'סוכות' בפתחת רפיח שבחבל ימית, ומאוחר יותר בשנת תשל"ז (1977) הפך קיבוץ ונקרא שמו 'סופה' על שם סופות חול שמתחוללות באזור מפעם לפעם, ואולי בהשראת "סוּפוֹת בַּנֶּגֶב" שבספר ישעיהו (כא, א). לפי הסבר אחר הוא נקרא כך על שם כיבוש האזור כרוח סערה במלחמת ששת הימים. לאחר הסכם השלום עם מצרים עבר הקיבוץ בשנת תשמ"ב (1982) לחבל שלום.

סופה וסערה הן מילים נרדפות מלשון המקרא ועד ימינו. בלשון המקצועית שבפי החזאים והימאים נהוג להבחין בין השתיים (על פי מהירות הרוח וגובה הגלים): סערה היא gale וסופה היא storm. המילה סופה ידועה מפסוק סתום בשירה המקראית: "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה" (במדבר כא, יד), ולפי אחת הדעות מדובר בשם של מקום. בספרות חז"ל נטען הפסוק, על דרך הדרש, במסר מעורר תקווה: סוֹפהּ של מחלוקת – אהבה וידידות.

מושב עֵין הַבְּשׂוֹר הוקם בשנת תשמ"ב (1982) בידי יוצאי יישובים שפונו מחצי האי סיני, ואומנם אחד משמותיו הזמניים היה 'מְבוא סיני'. לבסוף נקרא שמו עין הבשור על שם מעיין ותל ארכאולוגי ממזרח למושב, סמוך לערוץ נחל הבשור. בקרבת המושב, על גדות נחל הבשור, נמצא גם תל שָׁרוּחֶן (הצעה אחרת לשם המושב), המזוהה עם עיר מקראית בשם זה (יהושע יט, ו) שאף נזכרת בטקסטים ממצרים העתיקה.

נחל הבשור נזכר במקרא רק בפרק אחד – פרק ל' בספר שמואל א' – בסיפור הפשיטה של דוד ואנשיו על העמלקי בנגב: "וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל הַבְּשׂוֹר וְהַנּוֹתָרִים עָמָדוּ" (ל, ט). על פי זה זוהה נחל הבשור עם ואדי א־שלאלה – ואדי ע'זה. ואולם היו שחשבו שיש לזהות נחל אדיר ממדים זה עם נחל גרר המקראי (נחל גרר בימינו הוא אחד מיובליו הצפוניים של נחל הבשור – ואדי א־שריעה).

קיבוץ עֵין הַשְּׁלוֹשָה הוקם בשנת תשי"א (1950) בנגב המערבי ונקרא על שם שלושה מחברי הגרעין המייסד – חלוצים מאמריקה הדרומית – שנפלו במלחמת העצמאות: דבורה אפשטיין, אברהם גלר ויעקב כרוך.

מקומות שבשמם יש מספר (או רמז למספר) מוכרים כבר מן המקרא. הידועים בהם, המשמשים עד ימינו, הם באר שבע וקריית ארבע (אם כי בשניהם ייתכן הסבר אחר לשם; 'שבע' לשון שבועה ו'ארבע' שם פרטי של אדם), אבל יש גם אחרים: צֵלַע הָאֶלֶף או בַּעַל שָׁלִשָׁה. רבים משמות היישובים האלה שניתנו בעת החדשה מנציחים קבוצת אנשים, נופלים במלחמות הקוממיות ובפרעות בארץ ובגולה, כגון מעלה החמישה או משמר השבעה. יש גם כאלה שעניינם אחר; למשל חֹמֶש, על פי זיהוי המקום עם שרידי היישוב הקדוםPentacomia , מלטינית 'חמישה כפרים'.

קיבוץ עֲלוּמִים עלה לקרקע בשנת תשכ"ו (1966) בצפון־מערב הנגב. בתחילה נקראה נקודת התיישבות נחביר, על פי השם הערבי של האזור, ולאחר זמן קצר נבחר השם עלומים, שמו של אחד משני הגרעינים שהקימו את הקיבוץ – עלומים ואורים – גרעינים של תנועת הנוער 'בני עקיבא'.

עלומים הם 'נעורים', תקופת החיים בין הילדות והבגרות ומשל לרעננות ולחיוניות. המילה עלומים נזכרת במקרא (רק בנטייה), כגון "יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו" (איוב לג, כה). מסוף המאה התשע עשרה מוצאים בספרות ובעיתונות את הצירוף 'זיו עלומים', הוא המראה הקורן מפניהם, ואולי ממלא את דמותם, של צעירים וצעירות.

קיבוץ רֵעִים הוקם בשנת תש"ט (1949) בנגב המערבי בקרבת מפגש הנחלים גרר והבשור. בתחילה נקרא בשמות 'תל רעים' ו'בית רעים' ולבסוף גבר השם המקוצר 'רעים'. השם מנציח את שמם של חברי הגרעין הצופים המייסד שנפלו במלחמת העצמאות, ומושפע גם משמו הערבי של תל ארכאולוגי סמוך – תל ג'מה – המזכיר בצלילו את ג'מע בערבית: 'חבורה'.

המילה רֵעַ היא המילה הרגילה בתנ"ך לציון 'חבר', 'ידיד': "אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים" (שיר השירים ה, א). מן המילה רֵעַ נגזרת המילה רֵעוּת שעניינה חברות וִידידות, העולה בלשון הברכות למן תקופת חז"ל, למשל בברכת הנישואין: "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה חדוה אהבה ואחוה ושלום ורעות". לצד רֵע משמשת במקרא המילה רֵעֶה, והיא נפוצה במיוחד (בנטייה) בביטויים שמציינים הדדיות כגון "איש את רעהו".

שְׂדֵרוֹת החלה דרכה כמַעְבֶּרֶת עולים בשנת תשי"ב (1951) ובהמשך הוקם בה יישוב קבע, עיירה קטנה ליושבי המעברה. היא נקראה בשם שׂדרות על שם מפעל נטיעה של שׂדרות אילנות לאורך כבישי הנגב, מפעל שעמלו עליו אנשי המעברה בעזרת הקרן הקיימת לישראל. בסביבות העיר ניטעו השׂדרות האלה לראשונה.

שׂדרות היא צורת הרבים של שׂדרה – בשי"ן שמאלית. היא באה במקרא בשני הקשרים: (א) בניית בית המקדש – "וַיִּבֶן אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ וַיִּסְפֹּן אֶת הַבַּיִת גֵּבִים וּשְׂדֵרֹת בָּאֲרָזִים" (מלכים א ו, ט). מקובל לפרש שמדובר בקורות עצים סדורות בבניין; (ב) המלכת יואש שהייתה כרוכה במאבק: "וְהִקַּפְתֶּם עַל הַמֶּלֶךְ סָבִיב אִישׁ וְכֵלָיו בְּיָדוֹ וְהַבָּא אֶל הַשְּׂדֵרוֹת יוּמָת". כאן מקובל לפרש שמדובר בשורות סדורות של חיילים. עולה מכאן כי שְׂדֵרָה וסֵדֶר הם מאותו השורש (כפי שסב ושׂיבה הם מאותו השורש).