הנצחה היא פעולה הנעשית לשם שימור הזיכרון. המילה הַנְצָחָה נוצרה בעת החדשה, והיא משמשת בלשוננו לפחות מתחילת המאה העשרים – כפי שעולה מעיתוני התקופה. בבסיסה של ההנצחה עומדת המילה נֵצַח: הקמת זיכרון נצחי ובר־קיימה לאדם או לדבר.
המילה נֵצַח (גם בסגול: נֶצַח) מקורה בתנ"ך, והיא רווחת בייחוד בצירוף לָנֶצַח שפירושו לעד, לעולם. משמעות מוכרת פחות של המילה עולה למשל מדברי דוד: "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד" (דברי הימים א כט, יא). על פי המילים המקבילות מפרשים כאן את נֵצַח במשמעות הוד ותפארת, ואחרים מפרשים – כוח, תוקף, קיום. שימוש דומה במילה נֵצַח יש כנראה בדברי שמואל לשאול: "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם, כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" (שמואל א טו, כט). נֵצַח יִשְׂרָאֵל הוא כינוי לה' ופירושו כנראה 'כוחו של ישראל' או 'תפארתו של ישראל'.
לְנַצֵּחַ פירושו לערוך מלחמה וגם לגבור על האויב, ומכאן נִצָּחוֹן. הפועל נִצֵּחַ רגיל בלשוננו למן ספרות חז"ל, ונראה שהחל לשמש בה בעקבות שימוש זהה בארמית. יש הקושרים בין משמעויות אלו של הפועל נִצֵּחַ ובין המילה נֵצַח על שתי משמעויותיה: זמן אין־סופי מזה, כוח ותוקף מזה. לפי הבנה זו המשמעות הבסיסית קשורה בקיום ממושך ומכאן גם יציבות, כוח והתגברות.
משמעות קרובה של הפועל נִצֵּחַ אפשר למצוא כבר בלשון המקראית המאוחרת. בספר מלכים נזכרים "שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה" (מלכים א ה, ל), ואילו בספר דברי הימים – המאוחר יותר – מסופר על "שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת מְנַצְּחִים לְהַעֲבִיד אֶת הָעָם" (דברי הימים ב ב, יז). בכמה פסוקים נוספים בדברי הימים ובעזרא לְנַצֵּחַ פירושו לנהל ולפקח.
בפתיחתם של חמישים וחמישה מזמורי תהלים אנו מוצאים את המילה מְנַצֵּחַ – כגון "לַמְנַצֵּחַ שִׁיר מִזְמוֹר", ומקובל לפרש שהכוונה למנגן או לראש המנגנים. מנצח התזמורת המודרני נוצר כנראה משילוב של המנצח הזה עם ניצוח במשמעות של ניהול ופיקוח, שהרי המנצח מפקח על כל הנגנים ומוביל את נגינתם.
שלושה ימים לפני ראש השנה תש"ט כתב דוד בן־גוריון ביומנו: "הצללתי לרדיו את ברכתי לראש השנה". "הצללתי" – כתב בן־גוריון, מלשון צְלִיל. אבל המונח הזה לא נקלט: היום אומרים "הקלטתי".
מאבקו של בן־גוריון למען העברית עולה מיומן המלחמה שהופיע בהוצאה לאור של משרד הביטחון. שלושה כרכים של יומן המלחמה – כלומר של מלחמת הקוממיות, כפי שרשמם דוד בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון. בעזרת המפתח המפורט שבכרך השלישי אנחנו יכולים להגיע גם לעמודים שבהם הוא עוסק בחידושי לשון, במינוח הצבאי, בשמות מקומות, בוועד הלשון.
שלושה חודשים אחרי הכרזת העצמאות, יום א' בשבוע, רושם בן־גוריון ביומנו כך: "שיחה עם יעקב על מַטה, עוזרים, מינויים ועוד". יעקב זה יעקב דורי, הרמטכ"ל הראשון.
וכבר בשורה הבאה: "טורצ'ינר, אייזנשטט ועוד אחד מבקשים תקציב בשביל אקדמיה ללשון. יש לתמוך בדבר. אגב, ביקשתי מהם לתת לי מונח עברי בשביל Private. המלה 'טוראי' לא מתקבלת על לבי".
היומן תמציתי. אותו אורך הִקצה בן־גוריון ביומנו לתקציב המבוקש לאקדמיה המיועדת ולהתנגדות שהייתה לו למונח "טוראי". אגב, טורצ'ינר המוזכר באותה שיחה הוא פרופ' נפתלי טור־סיני – לימים נשיאה הראשון של האקדמיה ללשון העברית, ואייזנשטט הוא שמואל איזנשטדט שהיה מנהל הלשכה המרכזית של ועד הלשון העברית.
"בשש בבוקר יצאנו בג'יפים מסדום" – כך רשם בן־גוריון במוצאי שבת של קיץ תש"ט, ארבעים ותשע. ואחר כך: "בעין והב יש יתושים לא־מעטים […] באחת עשרה וחמישה הגענו למחנה ג'ירפי – המחנה המרכזי בערבה. בשתיים עברנו על פני ביר־מליחה – בור מים מכוסה אבן". יומיים של סיור בערבה ובאילת. גם בשבת וגם ביום א' רשם בן־גוריון ביומנו הערה דומה:
בשבת: "מן ההכרח לתת למקומות אלה שם עברי – עתיק, אם ישנו, וָלא – חדש".
וביום א': "יצאנו דרך ואדי מצרי". ובסוגריים: "ואדי מצרי – אני מציע לקרוא בשם 'נחל המצרים'. זהו גיא עמוק, בתוך שתי חומות סלעים אדומים, כאילו נחושת". העורכים מציינים שלנחל מצרי קראו לבסוף 'נחל שלמה', כלומר הצעתו של בן־גוריון 'נחל מצרים' לא נתקבלה.
אבל הרוח – היא העיקר. רוח נטיעת העברית בכל מקום. יתושים במדבר, אבל עברית. פגישה עם הרמטכ"ל במלחמת הקוממיות, ואחריה פגישה עם נציגי ועד הלשון העברית.
הונהגה חובת ההצדעה בצה"ל שאך נוצר, ונקבע שהמקומות בחדרי אוכל צבאיים יחולקו לפי דרגות. כל אלה – למורת רוחם של ותיקים שנתחנכו על המשטר החבֵרי של מתנדבי ההגנה. ובצד אלה:
"גויסו 250 מורים על ידי משרד העבודה ללמד חיילים עברית" – כותב בן־גוריון, ומציין: "יש כעשרת אלפים חיילים הזקוקים ללימוד עברי. יש להקים יחידה מגויסת למטרה זו". מכתב לוועד הלשון חודשיים לפני קום המדינה ובו פירוט דרישת המונחים העבריים לתחומיהם, ובמקביל פגישה עם קצינים בכירים – להכין מילון צבאי בפעולה מזורזת.
דווקא משום שהספר לא בא לפאר את מלחמתו של בן־גוריון למען העברית – יש אמינות וכוח להערותיו של האיש על תחיית השפה כפי שהן פזורות ביומנו.
> דוד בן־גוריון: יומן המלחמה תש"ח–תש"ט. ערכו: גרשון ריבלין וד"ר אלחנן אורן. הוצאת החברה להפצת משנתו של דוד בן־גוריון וההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1983.
המושג הקשה והטעון שְׁכוֹל שזור בדברי ימיה של מדינת ישראל, ואנו נשאלים לעיתים על משמעותה המדויקת של מילה זו.
עיון בתנ"ך מעלה שהשורש שׁכ"ל משמש בכמה הקשרים – מהם המעידים על מובן מצומצם יותר מן המובן הרווח היום, ומהם המעידים על מובן רחב יותר.
בתנ"ך רוב ההיקרויות של מילים מן השורש הזה מתייחסות לנשים ולבהמות ממין נקבה. הפועל מציין בין השאר לידה של ולדות מתים, גם אצל בעלי חיים. יעקב אומר ללבן: "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ" (בראשית לא, לח). זו הכוונה גם בפסוק "לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ" (שמות כג, כו) המתייחס לבני אדם, וכפירוש רש"י: "מפלת נפלים או קוברת את בניה קרויה משכלה". הדימוי "דב שכול" המופיע שלוש פעמים במקרא מתייחס מן הסתם לנקבה – דובה שאיבדה את גוריה. איננו יכולים לדעת מה היו האסוציאציות של דוברי העברית בתקופת המקרא, ולכן קשה להכריע אם דברי יעקב "וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי" (בראשית מג, יד) מעידים על שימוש רגיל בפועל בהקשר של אבות או על שימוש ספרותי שבו הוא מדמה עצמו לאישה היולדת ולד מת או לחיה המאבדת את גוריה. יוער כי השורש שכ"ל קיים גם בערבית, וגם בה הוא מתייחס בעיקר לנשים או לבעלי חיים ממין נקבה שאיבדו את ילדן.
השורש שׁכ"ל נזכר לעיתים בהקשר של חרב ומלחמה – וגם כאן ביחס לנשים. אגג מלך עמלק היה ידוע באכזריותו בקרב, ולפיכך אמר לו שמואל הנביא לפני שהרגו: "כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ" (שמואל א טו, לג). גם בספר ירמיהו נזכר שְׁכוֹל של נשים שמקורו במות בניהן במלחמה (יח, כא). אך יש שהשכול קשור למוות בחרב באופן כללי: "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה" (דברים לב, כה; ובדומה לכך איכה א, כ).
לצד אלו יש במקרא עדות להרחבת המשמעות של השורש לציון איבוד והשמדה, למשל: "וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם" (ויקרא כו, כב). ובמקום אחר מדובר על גפן ששיכלה: "וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא יַשְׁחִת לָכֶם אֶת פְּרִי הָאֲדָמָה, וְלֹא תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי ג, יא), וסביר שהכוונה לגפן שאינה נותנת פירות או הנותנת פירות שאינם ראויים למאכל.
מילים מן השורש שכ"ל כמעט שאינן משמשות בספרות חז"ל, והן מופיעות רק בהקשרים מקראיים. כאשר הן משמשות – המשמעות היא השמדה והמתה באופן כללי.
בעברית החדשה חל צמצום במובן המילים שְׁכוֹל ושַׁכּוּל, והן משמשות בעיקר בקשר למוות במסגרת הצבא. שימוש זה עולה בקנה אחד עם שימושים מקראיים הקושרים בין מלחמה לשכול – שכמה מהם הובאו לעיל. הצירופים 'אב שכול' ו'אם שכולה' מתייחסים בעיקר להורים שבניהם נפלו במלחמה או במילוי תפקידם (וכיום גם בפיגועים ואף בתאונות דרכים), וכמעט שאין משתמשים בהם בנוגע להורים שאיבדו את בנם או בתם במחלה או בתאונה בבית – בין בגיל צעיר בין בגיל מבוגר. כמו כן כיום נראה שאין שימוש בביטויים המקראיים שַׁכּוּלָה או מְשַׁכֵּלָה בנוגע לאישה היולדת ולד מת או בנוגע לבעל חיים כזה.
הערה: כיום יש המערערים על צמצום זה ומבקשים להשתמש במילים שְׁכוֹל ושַׁכּוּל לכל נסיבות המוות. האקדמיה אינה מתערבת בעניין זה, וכל מה שנאמר כאן אינו אלא תיאור של המציאות הלשונית, שעשויה כמובן להשתנות.
מצד שני חלה בעברית החדשה הרחבה: לא רק אֵם או אָב שאיבדו בן או בת, אלא גם משפחה בכלל, בני משפחה אחרים ואף גופים גדולים יותר. הרחבת המשמעות לקרובים אחרים קשורה כנראה לצמצום המשמעות שהוזכר: מכיוון ששם התואר שַׁכּוּל מתקשר בתודעת הדוברים בעיקר למוות בצבא וכדומה, טבעי להשתמש בו גם לציון אחרים שאיבדו את יקיריהם בצורה זו – 'אח שכול', 'סב שכול', 'משפחה שכולה' וכדומה.
נעיר כי מילים מן השורש שׁכ"ל משמשות בלשון הגבוהה גם במשמעות מושאלת של צער, בדידות קשה וערירוּת. יסוד לשימוש זה יש בתהלים – "יְשַׁלְּמוּנִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, שְׁכוֹל לְנַפְשִׁי" (לה, יב), וכן בהקשר שבו מובא שם התואר שְׁכוּלָה (מן הסתם במשמעות המקורית) בספר ישעיהו: "וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה, גֹּלָה וְסוּרָה" (מט, כא).