אביב לחג האביב

המילה אָבִיב מוכרת כבר מן התנ"ך, וככל הנראה היא קרובה למילה אֵב (בנטייה אִבּוֹ, כמו לֵב–לִבּוֹ). אֵב פירושו צמח צעיר ורענן, ומכאן גם צעירוּת ורעננוּת. המילה אֵב נזכרת בתנ"ך פעמיים: איוב שואל "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה, יִשְׂגֶּא אָחוּ בְלִי מָיִם?" (ח, יא) ומשיב "עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ לֹא יִקָּטֵף וְלִפְנֵי כָל חָצִיר יִיבָשׁ" (שם, יב) – צמח שאין לו מים ייבש בטרם ייקטף, בעודו ירוק, צעיר ולח. המובאה השנייה, משיר השירים, מוכרת יותר בזכות הלחן האהוב של שרה לוי תנאי: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל" (ו, יא). איבי הנחל הם הצמחים הרעננים שעל גדות הנחלים, ויש המפרשים נחל בצירוף זה 'עץ תמר' על פי הערבית نَخْلَة (נַחְ'לַה).

השורש אב"ב משותף לכמה לשונות שמיות, ובכולן יש לו משמעויות הקשורות בצמיחה. כך למשל באמהרית, שפתם של רוב העולים מאתיופיה, המילה אַבֶּבָּה פירושה 'פרח'. שמה של בירת אתיופיה – אדיס אבבה (Addis Abäba) פירושו 'פרח חדש'.

בימינו, כאשר הפסח בַּפֶּתַח, הילדים שרים את שירם הוותיק של בלהה יפה וידידיה אדמון "אביב הגיע פסח בא". אך בימים שבהם נָחוג חג הפסח בפעם הראשונה לא היה שיר כזה יכול לבוא לעולם, מפני שהאביב לא היה עונה מעונות השנה. היום מקובלת חלוקת השנה לארבע עונות: קיץ, סתיו, חורף ואביב. החלוקה הזאת מושפעת מן החלוקה בלשונות אירופה, המבוססת על אקלים שיש בו ארבע עונות ברורות. אך באזור שלנו יש למעשה שתי עונות – קיץ וחורף – כפי שנאמר בספר בראשית: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, כב).

סְתָו בתנ"ך אינו אלא מילה נרדפת לחורף – עונת הגשמים: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (שיר השירים ב, יא). ואילו אָבִיב במקורו אינו עונה כלל, כי אם תבואה לפני גמר הבשלתה, בעודה ירוקה וגרעיניה רכים. כך למשל מסופר בספר שמות שהשעורים במצרים נפגעו במכת ברד "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב" (ט, לא). עם זאת כבר בתנ"ך המילה אָבִיב באה בהקשר של זמן, בצירוף חֹדֶשׁ הָאָבִיב: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (שמות לד, יח). חודש האביב הוא החודש שבו התבואה במצב של אביב.

חלוקת השנה לארבע עונות, המקובלת באירופה וברוב העולם, עולה בעברית לראשונה בימי חז"ל. ואולם שם שמות העונות אינם סתיו, חורף, אביב וקיץ כי אם תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז (כל תקופה, כלומר עונה, נקראת על שם החודש הפותח אותה).

לפי המילונים רק בימי הביניים – בעברית של חכמי ספרד – החלו להשתמש במילה אָבִיב לציון עונת השנה שבין החורף לקיץ, וזו גם המשמעות הרגילה של המילה בימינו.

מעניין לציין שבעברית החדשה נפגשו שני ביטויים המקבילים בתוכנם: על אדם שמת בגיל צעיר אפשר לומר בהשראת הפסוק באיוב שהוא "נקטף באיבו", ובהשפעת לשונות אירופה אפשר לומר שהוא "מת באביב ימיו".

נסיים בנעימה אביבית יותר – שני בתים משירו של חיים נחמן ביאליק "קומי צאי":

קוּמִי צְאִי, אֲחוֹתִי כַלָּה,
קוּמִי צְאִי, קוּמִי צְאִי –
בְּשׂוֹרַת אָבִיב לָךְ הֵבֵאתִי:
מֵאֲחוֹרֵי גֶדֶר גַּנִּי
נִרְאָה צִיץ, נִרְאָה צִיץ,
נִשְׁמַע קוֹל הַדְּרוֹר עַל־בֵּיתִי.
[…]

עָבַר חֶסֶד־אֵל בָּאָרֶץ
עַל כְּנַף־אוֹר, עַל כְּנַף־אוֹר –
וּבַפְּלָגִים נָפְלָה רִנָּה:
אָבִיב בָּא! אָבִיב בָּא!
לִבְלְבוּ בַגָּן הָעֵצִים,
הַדֻּבְדִּבְנִיָּה הִלְבִּינָה.
[…]

 

ערכה תמר קציר, על פי "רגע של עברית" מאת רות אלמגור־רמון ששודר בקול ישראל.