WP_Post Object
(
    [ID] => 97920
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-11-19 12:55:49
    [post_date_gmt] => 2024-11-19 10:55:49
    [post_content] => בעברית המדוברת רווח השימוש בפועל התקלח לציון ניקוי הגוף במים, לצידו משמש לפעמים גם התרחץ – בייחוד בלשון גבוהה וספרותית. מה ההבדל?

הוותיק מן השניים הוא הפועל הִתְרַחֵץ: "אִם הִתְרָחַצְתִּי בְמֵי שָׁלֶג וַהֲזִכּוֹתִי בְּבֹר כַּפָּי" (איוב ט, ל). עם זאת במקרא רגיל פועל אחר משורש רח"ץ – רָחַץ בבניין קל, למשל: "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר" (שמות ב, ה), "הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן" (מלכים ב ה, י); ואף בשטיפת ידיים ורגליים בלבד: "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ" (בראשית יח, ד), "וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם" (שמות ל, יט). אף בלשון חכמים הפועל הרגיל לניקוי הגוף במים הוא רָחַץ ('התרחץ' נעדר כליל), וממנו אף הפועל הגורם הִרְחִיץ בבניין הפעיל: "מרחיצים את הקטן לפני [ברית] המילה" (משנה שבת יט, ג).

רחץ והתרחץ הילכו שניהם גם בתקופת חיותה המחודשת של העברית, וכך רוחצים ומתרחצים (או רחצו והתרחצו) בים, בבריכה ובאמבט – אם לשם ניקוי במים ואם לשם טבילה ושהייה במים. ביטוי נוסף לחיותו של השורש רח"ץ (שהוחלף בחלק מההקשרים בשורש שׂח"י) בימינו הם הצירופים "עונת הרחצה", "הרחצה אסורה".

הפועל הִתְקַלֵּחַ אינו מצוי במקורות העברית הקלסית, ואולם פעלים אחרים מן השורש קל"ח מוכרים למן המשנה ואילך, ובעיקר קִלֵּחַ בבניין פיעל, כגון "צנור המקלח לרשות הרבים" (תוספתא עירובין ו, כג) – ואומנם ברוב ההקשרים מדובר בזרם מים היוצא מצינור או מרזב ודומיהם.

בעת החדשה, עם התפשטותם של חדרי המרחץ שכוללים צינור המְקלח מים על גופו של המתרחץ – החל לשמש בלשון המדוברת גם הפועל התקלח. כך מעיד בן־יהודה במילונו: "ונוהג בדבור הִתְקַלַּח האדם, במשמ' שטף את גופו ע"י קלוח המים במקלחת" (עמ' 5946).[1] עוד מעיד בן־יהודה כי המילה מִקְלַחַת היא חידושו שלו, אך לא במשמעות המוכרת לנו "חדר אמבטיה", אלא במשמעות ראש הצינור שמתיז את המים בקילוחים (הידוע בכינוי דוש או טוש, douche בצרפתית; המונח הרשמי: מַקְלֵחַ). כך או כך, לפנינו עדות לא רק להתחדשותן של המילים התקלח ומקלחת אלא גם להווי החיים שבו הופיעו אופני הרחצה האלה.

סיכומו של דבר: מוטב לייחד את הפועל התקלח לניקוי הגוף במים באמצעות מַקְלֵחַ (douche), ולכן לא נאמר למשל "להתקלח באמבט". הפועל הכללי התרחץ (או רחץ) יפה בכל ההקשרים.
שטף ורחץ
לא פעם אנו נשאלים מה ההבדל בין שָׁטַף לרָחַץ: כלי מטבח למשל – שוטפים או רוחצים?

הפעלים שטף ורחץ הם במידה רבה נרדפים, ושניהם משמשים לניקוי במים של כלים או של הגוף וכדומה. כמו רחץ, גם שטף משמש כבר במקרא בהקשר של ניקיון, אבל הפועל רחץ נפוץ יותר (ראו לעיל), ואילו הפועל שטף משמש במשמעות זו מעט (משמעו העיקרי הוא זרימה של מים, כמו במילים שֶׁטֶף ושִׁטָּפוֹן), למשל "וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם" (ויקרא טו, יא).

בעברית החדשה הפועל שטף משמש בדרך כלל לציון הפעולה הכללית של הניקיון במים, אך גם לציון אחד משלבי הניקוי –  שטיפה במים להורדת הסבון.[2] בלשון מוקפדת יותר אפשר לומר "הֵדיח כלים". כמו רחץ אף הפועל הֵדִיחַ מן המקרא: "וַיַּעַשׂ כִּיּוֹרִים עֲשָׂרָה... לְרׇחְצָה בָהֶם, אֶת מַעֲשֵׂה הָעוֹלָה יָדִיחוּ בָם וְהַיָּם לְרׇחְצָה לַכֹּהֲנִים בּוֹ" (דברי הימים ב ד, ו). צורת הבינוני של הפועל הֵדיח מוכרת לנו ביותר משמו של המכשיר החשמלי שמסייע לנו בפעולה הזו – מֵדיח כלים.

אם כן, כלים – אפשר לשטוף, לרחוץ או להדיח בלא הבדל משמעות. ידיים – אפשר לשטוף או לרחוץ, לרוב באותה המשמעות. וככלל השימוש בפועל שטף רגיל יותר כאשר מדובר במים זורמים להסרת לכלוך או להסרת הסבון.

_________________________
[1] לצד התקלַּח אפשרית כמובן גם ההגייה התקלֵּחַ, וראו על כך כאן.
[2] בדומה להבדל שבין wash באנגלית שעניינו ניקיון באמצעות מים וסבון לעומת rinse שמציין שטיפה במים בלבד.
    [post_title] => התרחץ והתקלח
    [post_excerpt] => בעברית המדוברת רווח השימוש בפועל התקלח לציון ניקוי הגוף במים, ואילו מקבילו התרחץ נדיר ממנו. מה ההבדל?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%aa%d7%a8%d7%97%d7%a5-%d7%95%d7%94%d7%aa%d7%a7%d7%9c%d7%97
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-12-04 17:08:10
    [post_modified_gmt] => 2024-12-04 15:08:10
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=97920
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 35354
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-06-11 15:10:29
    [post_date_gmt] => 2019-06-11 12:10:29
    [post_content] => אחד השמות הנפוצים בימינו לבנים הוא השם רוֹעִי.[1] שם זה לקוח מן הפסוק הפותח של אחד ממזמורי תהלים המוכרים והאהובים: "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר" (כג, א). רוֹעִי (כך הכתיב התקני בימינו) הוא אפוא הרועה שלי, כלומר המנהיג, מי שדואג שלא יחסר כול.

הצורה רוֹעֶה היא צורת ההווה של הפועל רָעָה, ופועל זה מיוחד למדי בהיערכות משמעיו. המשמעות האחת היא 'אכל צמחים במרעה'. כך למשל: "הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה, אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ" (יונה ג, ז). המשמעות השנייה היא 'הוביל (את הצאן) אל המרעה' ומכאן גם 'דאג וטיפל'. אם כן גם הבהמה רועה (פועל עומד) וגם האדם רועה את הבהמה (פועל יוצא).[2]

ההבדל בין שתי המשמעויות של הפועל רָעָה ניכר בתקבולות שבהן מקביל לפועל רָעָה לעיתים הפועל העומד רָבַץ ולעיתים הפועל היוצא הִרְבִּיץ (גרם לרביצה) – לפי נושא הפועל. למשל:

 	
שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ (ישעיהו כז, י)
 	
אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם (יחזקאל לד, טו)

וכך גם במזמור תהלים שבו פתחנו: "ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר, בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי".

תפקידו של הרועה להאכיל, לדאוג לצאן מרעיתו ולטפל בו, ומכאן גם להנהיג. הינה דוגמאות לכל אחד מן התפקידים מפסוקי המקרא:

 	
להאכיל: "וָאֹמַר לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם – הַמֵּתָה תָמוּת וְהַנִּכְחֶדֶת תִּכָּחֵד וְהַנִּשְׁאָרוֹת תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת בְּשַׂר רְעוּתָהּ" (זכריה יא, ט). בספרות שלאחר המקרא פעולה זו מכוונת גם לבני אדם, כאמור בברכת המזון: "רְעֵנוּ, זוננו, פרנסנו וכלכלנו".
 	
לדאוג ולטפל: "אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם... אֶת הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת הַחוֹלָה אֲחַזֵּק וְאֶת הַשְּׁמֵנָה וְאֶת הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט" (יחזקאל לד, טו-טז).
 	
להוביל ולהנהיג: תפקיד הרועה למנוע את התפזרות העדר לכל עבר, ומי שאינו עושה כן נכשל בתפקידו, ככתוב: "כִּי נִבְעֲרוּ הָרֹעִים... וְכָל מַרְעִיתָם נָפוֹצָה" (ירמיהו י, כא). וקבוצה שאין לה מנהיג הוא כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (מלכים א כב, יז). 

רועים שהם מנהיגי העם
רוֹעֶה במקרא הוא שם נרדף למנהיג העם, וכך גם הפעולה: "אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ה, ב). בולטת בכך הנבואה החריפה ביחזקאל לד "על רועי ישראל" הבוגדים בצאן מרעיתם ודואגים רק לעצמם. במקומם ממונה דוד: "וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן – אֵת עַבְדִּי דָוִיד, הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה" (פסוק כג).

ניסיונו המוקדם של דוד כרועה צאן עומד בבסיס המדרש בשמות רבה על הבחירה בו להנהיג את ישראל. המדרש דורש את הפסוקים בתהלים עח: "וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן. מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ. וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם" (פסוקים ע–עב):
בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר "ויקחהו ממכלאות הצאן" [...] היה מונע הגדולים והיה מוציא הקטנים תחלה לרעות כדי שירעו הקטנים הרבה. ואח"כ היה מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית. ואח"כ מוציא הבחורים כדי שיהיו אוכלים עשב הקשה. אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות את הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב): "מאחר עלות [הנקבות המניקות] הביאו לרעות ביעקב עמו".
מנהיג נוסף שנבחר – על פי המדרש – לאור ניסיונו כרועה צאן הוא כמובן משה – בעקבות המסופר בשמות ג, א: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה". וכך במדרש:
ואף משה לא בחנו אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רועה צאן של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי אחד, ורץ אחריו עד שהגיע לחסות. כיון שהגיע לחסות [מחסה], נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר לו: אני לא הייתי יודע שרץ היית למים, שמא עיף אתה. הרכיבוֹ על כתיפו והיה מהלך. אמר לו הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, חייך – אתה תרעה צאני.
המנהיג הבכיר מכולם הוא כמובן האל, וגם הוא מדומה לרועה, כאמור בפסוק מתהלים שממנו נלקח השם רועי. דימוי האל לרועה מופיע גם בפיוט "נתנה תוקף" שבתפילת הימים הנוראים: "כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו". מחבר הפיוט שואב את מילותיו מן הכתוב בפרק הנזכר ביחזקאל: "כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת – כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל" (לד, יב).

____________________
[1] במכתב שהתפרסם בטור השבועי של רוביק רוזנטל מיום 24 במאי 2019  כתבה רותי לבנֶה שהראשון שנשא את השם רועי היה רועי רוטברג שנרצח בידי מסתננים בשנת 1956.
[2] תופעה זו שאותו הפועל משמש הן לפעולה שהפועֵל עושה על עצמו הן לפעולה גורמת (על ישות אחרת) נדירה למדי – בעיקר בבניין קל. דוגמה לכך היא הפועל רָחַץ: בדרך כלל במקרא אדם רוחץ את רגליו ואת ידיו או את בשרו או משהו אחר (פועל יוצא), אבל יש גם "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר" (שמות ב, ה – פועל עומד; ייתכן שזו לשון קצרה של 'לרחוץ את בשרה'). בלשון ימינו משמש גם הפועל שָׁקַל שימוש כפול: 'המוכר שקל את האבטיח' (פועל יוצא) לעומת 'האבטיח שקל חמישה ק"ג' (פועל עומד). לשימוש בפועל שָׁקַל כפועל עומד יש ניצנים כבר בלשון חז"ל: על קורבן פסח נאמר בתוספתא "שאַלְיָה שלו שוקלת עשרת ליטרין".
    [post_title] => רועי
    [post_excerpt] => אחד השמות הנפוצים בימינו לבנים הוא השם רוֹעִי. שם זה לקוח מן הפסוק הפותח של אחד ממזמורי תהלים המוכרים והאהובים: "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר" (כג, א).
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-04 21:13:55
    [post_modified_gmt] => 2023-12-04 19:13:55
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=35354
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)