WP_Post Object
(
    [ID] => 37045
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-09-11 17:00:24
    [post_date_gmt] => 2019-09-11 14:00:24
    [post_content] => בשנת תרפ"א פרסם ועד הלשון "לוח רצענות" ובו חלקי הנעל, סוגי נעליים, מכשירים ופעולות המשמשים את הרצענים (או הסנדלרים) – כל אלו בלוויית איורים.

בחלקי הנעל המובאים להלן יש כמה מילים מוכרות: המילים שְׂרוֹךְ ועָקֵב מוכרות מן המקרא. המילה חַרְטוֹם מוכרת מלשון המשנה. מילה זו קרובה למילה חֹטֶם – אף, ומציינת את החלק הקדמי והמחודד של הפנים של בעלי החיים ועופות. בימינו המילה חרטום משמשת בעיקר לציון החלק הקדמי של כלי שיט – חרטום הספינה וכד'.



באיור ניתנו שמות שונים לארבע פיסות העור העוטפות את גב הרגל:

 	
חַרְטוֹם – החלק הקדמי.
 	
אֲחוֹרָה (במלרע) – החלק האחורי.
 	
פֶּנֶת – החלק שבין החרטום לאחורה; מילה מחודשת זו מבוססת על מילה מן הארמית של התלמוד הבבלי הנזכרת בגרסאות שונות – פנתא, אפינתא ועוד. במסכת ברכות נקבע ש"גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים". לקביעה הזאת בא דיוק: "ולא אמרן אלא באפנתא, אבל בגילדה לית לן בה" – והכוונה שדווקא אם החלק העליון מטולא ולא הסוליה. לפי זה יש הקושרים את המילה הזאת למילה פנים.
 	
גַּפָּה – צד הנעל, כעולה מן ההסבר למונח אחר הנזכר באותו הלוח: "חָבָט – חתיכת עור עוברת מקצה שפת גפה אחת לגפה השנית לפרף את הנעל". כיום גפה היא כל החלק העליון של הנעל (שאינו הסוליה).

בתיאור סוליית הנעל מופיעים באיור זה שלושה מונחים:

 	
פְּסוֹלִיּוֹת – לא הצלחנו להתחקות על מקורה ומשמעה של מילה זו (מכל מקום נראה שהכוונה לחתיכות עור המודבקות זו לזו ויוצרות את העקב).
 	
חֲרִיקוֹת – כנראה חריצים בשולי הסוליה (השורש חר"ק והשורש חר"ץ מתחלפים ביניהם).
 	
גִּלְדָּה – מן הארמית של התלמוד, המילה משמשת בין היתר במשמעות סוליה.

    [post_title] => חלקי הנעל
    [post_excerpt] => בשנת תרפ"א פרסם ועד הלשון "לוח רצענות" ובו חלקי הנעל, סוגי נעליים, מכשירים ופעולות המשמשים את הרצענים (או הסנדלרים) – כל אלו בלוויית איורים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%97%d7%9c%d7%a7%d7%99-%d7%94%d7%a0%d7%a2%d7%9c
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2019-09-23 17:35:33
    [post_modified_gmt] => 2019-09-23 14:35:33
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=37045
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 35133
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-05-19 14:21:11
    [post_date_gmt] => 2019-05-19 11:21:11
    [post_content] => מדוע אומרים ברכיים בצורת הזוגי, אבל מרפקים בצורת רבים?

צורות הזוגי הן שרידים של מערכת משולשת של קטגוריית המספר: יחיד, זוגי ורבים. במילים המציינות יחידות זמן ומספרים עדיין אפשר למצוא את המערכת המשולשת, כגון יוֹם–יוֹמַיִם–יָמִים; פַּעַם–פַּעֲמַיִם–פְּעָמִים, מֵאָה–מָאתַיִם–מֵאוֹת (ובלשון המקרא גם יחידות מידה, כגון אַמָּה–אַמָּתַיִם–אַמּוֹת). אבל שלא כבערבית ברוב שמות העצם בעברית נשארו צורות היחיד והרבים, ואילו צורת הזוגי נעלמה לחלוטין.

קטגוריית הזוגי שייכת אפוא לרובד הקדום של השפה. לא ייפלא אפוא שהיא השתמרה בשמות איברי הגוף (הזוגיים) – שהרי שמות המציינים איברי גוף הם ממילות היסוד בכל שפה, כלומר נוצרו בשלבים הראשונים שלה. וכך אפשר למצוא במקרא ובעקבותיו בכל רובדי הלשון את הצורות עיניים, אוזניים, שפתיים, ידיים, רגליים, שדיים, ירכיים, שוקיים ועוד ועוד. כבר במקרא צורות הזוגי הללו משמשות לא רק לציון זוג אלא גם לציון רבים, וראו על כך בהרחבה כאן.

בלשון חז"ל השימוש בזוגי הולך ומתמעט. למשל אין אומרים 'פעמַיים' או 'יומיים' כמו במקרא אלא 'שתי פעמִים', 'שני ימים'. עם זאת גם בה מוצאים צורות זוגי של איברי גוף, אף כאלה שאינן מתועדות במקרא.

ואולם גם במקרא יש שמות של איברים זוגיים שאין להם צורת זוגי או צורת ריבוי זוגי, בייחוד שמות שסיומת הריבוי שלהם ־וֹת. כך במקרא נמצא הריבוי הרגיל זרועות. עוד אנו מוצאים את "גַּבֹּת עֵינָיו" (ויקרא יד, ט) ואת צורת הרבים הרגילה כליות (למשל בצירוף "שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת"). בספרות שלאחר המקרא יש רַקּוֹת, שְׁכָמוֹת, שְׁחָלוֹת.

בעניין זה מעניינת המילה כַּף: צורת הרבים כפות מתועדת במקרא בצירופים 'כפות ידיים' ו'כפות רגליים' ('כפות' היא גם צורת הרבים של כף במשמעות כלי). לצידה משמשת צורת הזוגי כפיים. בימינו נשתמרה צורה זו בצירופים כבולים: 'יְגיע כפיים' (חגי א, יא), 'נשא אותו על כפיים' (על פי "עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ", תהלים צא, יב), וכמובן 'מחיאות כפיים' (ובקיצור "כפיים").

עוד שמות איברים שאין להם צורת זוגי:

 	
מַרְפֵּק–מַרְפְּקִים: מקור המילה בלשון המשנה, ובלשון חז"ל לא מזדמנת צורת רבים.
 	
אֶשֶׁךְ–אֲשָׁכִים: המילה מופיעה במקרא פעם אחת בצורת יחיד. בכתבי היד של ספרות חז"ל יש ניקודים המעידים על צורת זוגי (אֶשְׁכָּיו ולא אֲשָׁכָיו), ובספרות מאוחרת יותר נמצא הכתיב 'אשכיים'. בעקבות זה קבע ועד הלשון את צורת הזוגי אֶשְׁכַּיִם, ואולם בלשון הרגילה בימינו משמש הריבוי הרגיל אֲשָׁכִים, והאקדמיה אימצה צורה זו.
 	
עָקֵב – במקרא לא הזדמנה צורת הרבים בנפרד. בנטייה יש צורות היכולות להעיד על זוגי – עִקְבֵי, עֲקֵבָיִךְ, אך גם עִקְּבוֹתֶיךָ. מכל מקום אין למילה זו מסורת של צורת זוגי.

מאידך גיסא יש כמה שמות איברים שצורת הריבוי הזוגי שלהם מזדמנת רק בספרות שלאחר המקרא. הינה כמה דוגמאות: קרסוליים (קרסולַיִם במשנה חולין ג, ז לפי כתב יד קאופמן, במקרא יש רק קַרְסֻלָּי, שיכולה להיגזר הן מצורת זוגי הן מצורת רבים); נחיריים (במקרא יש נְִחִירָיו), כתפיים (במקרא צורות הרבים באות רק בנטייה). מעניינת הצורה צדעיים – המילה צֶדַע (רקה) עולה רק בספרות חז"ל – גם בצורת הרבים צְדָעִים, וככל הנראה בימי הביניים נוצרה צורת הריבוי הזוגי צְדָעַיִם.

בכמה איברים משמשת צורת הריבוי הזוגי, אף שאין מדובר באיברים זוגיים: כך היא צורת הריבוי הזוגי שיניים – נראה שצורת הזוגי משקפת את שתי מערכות השיניים – העליונה והתחתונה. את צורת הזוגי ציפורניים אפשר לקשור לעובדה שהציפורניים מצויות באיברים זוגיים – בידיים וברגליים. עם זאת אצבע שגם היא נמצאת בידיים וברגליים קיבלה את הריבוי הרגיל 'אצבעות'. דוגמאות נוספות הן קרביים (במקרא רק ביחיד) ומעיים (במקרא רק בצורות נוטות).
    [post_title] => איברים זוגיים שאינם בצורת הזוגי
    [post_excerpt] => איברים זוגיים רבים באים בצורת הזוגי, כגון עיניים, ידיים, ברכיים. מדוע אפוא יש איברים זוגיים בצורת רבים רגילה, כגון מרפקים?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%96%d7%95%d7%92%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%91%d7%a6%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%96%d7%95%d7%92%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-03-25 14:46:23
    [post_modified_gmt] => 2020-03-25 12:46:23
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=35133
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 995
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-02-06 10:06:00
    [post_date_gmt] => 2011-02-06 08:06:00
    [post_content] => איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', 'שן הסלע', 'שפת הנחל', 'לב הים' ו'לשון ים', ובספרות ימי הביניים 'רגלי ההר'. בעברית החדשה הצטרפו אליהם הצירופים 'גב ההר', 'פני השטח', 'פני הים' וגם 'אצבע הגליל' על פי צורת האזור במפה.

האיברים – ובעיקר הגפיים – שימשו בימי קדם כלי מדידה, ולכן כמה יחידות מידה קרויות על שמם. בתיאור קומתו הנישאה של גלית נֶאֱמר: "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת" (כנראה כשלושה מטרים; שמואל א יז, ד). האמה, שהייתה יחידת האורך המרכזית בתנ"ך ובספרות חז"ל, אף הניבה כמה ביטויים ובהם 'ד' אמות' ו'אמת מידה'. ומלשונות אירופה קיבלנו בעת החדשה את הרֶגֶל לציון מידת גובה.

כמה משמות האותיות הם שמות של איברים, והם משקפים את צורתן של האותיות העתיקות שהיו ביסודן ציורים:  – יו"ד (יד),  – כ"ף,  – עי"ן,  – רי"ש (ראש) ועוד.
היותם של איברי הגוף בתשתית לשוננו בא לידי ביטוי בנוכחותם הבולטת באחת מקבוצות המילים הבסיסיות ביותר בשפה – מילות היחס: ליד, על יד, על ידי; לרגל; לפי, על פי (מן פֶּה); לפני, מפני (מן פָּנִים); בעקבות, עקב; לגבי, על גבי (מן גַּב).
שמות האיברים הם גם מקור לשמות פריטי לבוש כגון מצחייה, כתפייה וצווארון, ולשמות אביזרים כגון עינית, פייה, פומית (מן פום = פֶּה בארמית) אזניות, ידית ורגלית.

נוסף על שימושים אלו באיברי הגוף, לשוננו גזרה וגוזרת מהם פעלים להבעת פעולות הקשורות בהם: מי שמַטֶּה אוזן – מַאֲזִין, כפי ששוררה דבורה: "שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים" (שופטים ה, ג), וכיום מַאֲזִינִים הם מי שמקשיבים לרדיו או לקונצרט. מְרַגֵּל הוא מי שהולך ממקום למקום ברגליו ואוסף מידע: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב, א). בלשון התנ"ך בָּרַךְ פירושו כרע על ברכיו, ועל עבד אברהם נאמר "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם" (בראשית כד, יא), כלומר הורידם על ברכיהם. יש הקושרים אף את הפועל בֵּרֵךְ לכריעת הברך. המשליך בידו אבן וכדומה – מְיַדֶּה. וספר משלי תרם לנו את הפועל הִלְשִׁין מן לָשׁוֹן: "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ" (ל, י).

בלשון חז"ל נוצר מן המילה עַיִן הפועל עִיֵּן לציון התבוננות מעמיקה. עוד נוצר בה הפועל הִצְבִּיעַ מן המילה אֶצְבַּע, ובימינו הורחב שימושו להצבעה בפתקים בקלפי, להצבעה אלקטרונית ועוד. פועל אחר הגזור מאיבר גוף הוא עָקַב – הלך בעקבות מישהו – מן עָקֵב (בתנ"ך עָקַב פירושו 'רימה'). האף והנחיריים תרמו לעברית את הפועל אָנַף (רָגַז) ואת הפועל נָחַר, והעברית החדשה העשירה את הרשימה בפועל הִכְרִיס – השמין, העלה כָּרֵס, ובצמד מִרְפֵּק והִתְמַרְפֵּק – נדחף בעזרת מרפקיו.
תוספות
המילונים נוטים לסברה שהפועל הִשְׁכִּים נוצר בראשיתו לציון המנהג להעמיס את המשא על שכם הבהמה בבוקר לקראת היציאה לעמל היום, ומכאן התגלגלה הוראת הפועל לעשיית דבר מה בשעה מוקדמת (הַשכם בבוקר) או בנמרצות ובזריזות, וגם לציון יקיצה משינה. כבר במקרא רגיל הצירוף 'השכים בבוקר' כגון בפתח סיפור העקדה: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ..." (בראשית כב, ג), ומן המקרא ירשנו גם את "מַשְׁכִּימֵי קוּם" (תהלים קכז, ב).

יש הקושרים בין הפועל כָּרַע לאיבר כְּרָעַיִם. כרעיים במקרא הם רגליים של בעלי חיים, וכן החלק העליון של רגלי חרקים כעולה מן הפסוק שעניינו בשרץ העוף (=חרק מנתר) "אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא, כא).

עוד יש הקושרים את הפועל קָרַס לאיבר קַרְסֹל. קַרְסֻלַּיִם נזכרים בשירת דוד: "תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי" (שמואל ב כב, לז, ובשינוי קל תהלים יח, לז); הפועל קָרַס עצמו בא במקרא פעמיים בישעיהו מו לצד הפועל כָּרַע: "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ... קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו" (פסוקים א–ב).

הינה עוד כמה פעלים שנגזרו מאיברי הגוף:

 	
הפועל הִצְדִּיעַ מן צֶדַע (הבאת היד אל הצדע – הרקה).
 	
הפועל עָרַף מן עורף
 	
הפועל הִכְתִּיף מן כָּתֵף (שם על הכתף)
 	
הפועל גִּבָּה מן גַּב (בשאילה מאנגלית – גיבוי = backing)
 	
הפועל לִבֵּב – מי שמושך את הלב.

כתבו: רונית גדיש ותמר קציר
קובץ מעוצב (להדפסה)

    [post_title] => מדברים בשפת הגוף
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%95%d7%a3
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-10-31 16:34:41
    [post_modified_gmt] => 2023-10-31 14:34:41
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=995
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)