WP_Post Object
(
    [ID] => 40316
    [post_author] => 19
    [post_date] => 2020-04-03 12:36:23
    [post_date_gmt] => 2020-04-03 09:36:23
    [post_content] => עם התפשטות נגיף הקורונה ובהנחיית משרד הבריאות נאלצים כולנו לכסות את הפה והאף במסכה, ומעתה תוהים רבים – האם עוֹטִים מסכה או חוֹבְשִׁים אותה? ואולי פשוט שָׂמִים?

נראה שהפועל המתאים ביותר בהקשר זה הוא עָטָה.

לעטות

הפועל עָטָה נזכר בתנ"ך בהקשר כללי של לבישה – כך למשל בתיאור דמותו של שמואל מפי בעלת האוב: "אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" (שמואל א כח, יד), וכך גם בהוראה מושאלת – "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" (תהלים קד, ב), כלומר (האל) לובש את האור כשם שאדם לובש שלמה (=שמלה, בגד), ובדומה לסוף הפסוק הקודם: "הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ".

הוראתו העיקרית של הפועל עָטָה היא עיטוף וכיסוי. בהקשר זה מעניין במיוחד ציווי שנצטווה המצורע: "בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, מה). בין שלל הפעולות הנדרשות מן המצורע עליו לכסות את פניו עד למקום השפם. מפרשי המקרא נחלקו בטיבה של דרישה זו: רובם סברו שמדובר בסימן לבושה או לאבלות וכך נראה מפסוקים אחרים בתנ"ך כמו "וּבֹשׁוּ הַחֹזִים וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים וְעָטוּ עַל שָׂפָם כֻּלָּם" (מיכה ג, ז). ואולם הפרשן אבן עזרא סובר שלכיסוי הפה תפקיד אחר לחלוטין: "שלא יזיק ברוח פיו" – שכן צרעת נחשבת מחלה מידבקת. אם כן תפקיד העטייה כאן הוא ממש כמו בימינו.

יש לציין כי הפועל 'עטה' משמש בספרות העברית החדשה במשמעות מושאלת בהקשר דומה לכיסוי הפנים דוגמת "עטה ארשת רצינית", "פניה עטו סומק עז". ונזכיר גם את השימוש המושאל בפסוקי המקרא: "יַעֲטוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָּה מְבַקְשֵׁי רָעָתִי" (תהלים עא, יג), "הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה" (תהלים פט, מו).

לחבוש

הפועל חָבַשׁ מציין ביסודו כריכת בד; אם תחבושת על פצע, כגון "וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם" (יחזקאל לד, ד), אם כיסוי לראש, כגון "וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת" (שמות כט, ט). בעבר היו מקובלים כיסויי ראש מבד כעין תחבושת ועל כן חבשו אותם, כלומר כרכו אותם סביב הראש, ומכאן השימוש המורחב היום בפועל חָבַשׁ לכיסויי הראש בכלל – גם בכובע מצחייה או קסדה. אם כן אפשר להשתמש גם בפועל חָבַשׁ – כשם שחובשים כובע על הראש כך חובשים מסכה על הפנים.

לשים

המילה מסכה נזכרת בתנ"ך במשמעות שונה מזו של ימינו, ולציון 'כיסוי פנים' באה המילה מַסְוֶה: "וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה" (שמות לד, לג). משה נותן מסווה על פניו, ואין 'נותן' כאן אלא 'שָׂם', ומכאן שגם את המסכה של ימינו אפשר לָשִׂים. אלא שבהקשר זה הפועל שָֹם מביע בעיקר את הפעולה הראשונית של הצמדת המסכה לפנים (בדיוק כמו בפסוק) ולאו דווקא את המצב המתמשך של היות הפנים מכוסים במסכה.
    [post_title] => מסכה – עוטים, חובשים או שמים?
    [post_excerpt] => האם עוֹטִים מסכה או חוֹבְשִׁים אותה? ואולי פשוט שָׂמִים? נראה שהפועל המתאים ביותר בהקשר זה הוא עָטָה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%a1%d7%9b%d7%94-%d7%a2%d7%95%d7%98%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%95%d7%91%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%95-%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-07-21 10:13:06
    [post_modified_gmt] => 2020-07-21 07:13:06
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=40316
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 5535
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2012-09-02 12:12:14
    [post_date_gmt] => 2012-09-02 09:12:14
    [post_content] => 
עיטוי, שומרן דפים, קטע עלום, שאלת ברירה
מהצעות הוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה
עִטּוּי (למינציה)
עיטוי הוא ציפוי של יריעת ניילון (דקה או עבה) המודבקת בחימום ובלחץ על צידו האחד או על שני צידיו של נייר או קרטון. נוהגים לְעַטּוֹת כרטיסים (כגון כרטיס תלמיד, כרטיסי עבודה לתלמידים), כריכות של ספרים, דפי ספרים לפעוטות ועוד.
השורש עט"י מוכר מן הפעלים עָטָה ("עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה", תהלים קד, ב) והֶעֱטָה ("הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה", תהלים פט, מד), משם התואר עָטוּי (עטוי מעיל, עטוי פלומה) ומשם העצם מַעֲטֶה. המשמעות המשותפת לכל אלו היא כיסוי ועיטוף.
המונח עיטוי אושר באקדמיה בשנת תשס"ד (2004).
שׁוֹמְרַן דַּפִּים ("שמרדף", "ניילונית")
שומרן דפים, ובקיצור שומרן, הוא שקית שקופה לשמירת דפים. יש שומרנים שבצידם פס לבן או צבעוני ובו נקבים לתיוק.
המונח שומרן נקבע בהשראת מונחים אחרים במשקל פועלן המציינים אמצעים לשמירת ניירות ולתיוקם: חוֹבְקָן, כּוֹרְכָן, עוֹטְפָן, סוֹדְרָן ועוֹקְדָן (קלסר).
המונח שומרן דפים אושר באקדמיה בשנת תשס"ו (2006).
קֶטַע עָלוּם (אנסין)
קטע עלום הוא טקסט במבחן שנשאלות עליו שאלות או שיש לתרגמו – בלי שהיה באפשרותם של התלמידים להכינו מראש.
המילה עָלוּם היא אחת משורה של מילים המציינות הסתרה: גָּנוּז, חָתוּם, כָּמוּס, סָפוּן וצָפוּן, סָתוּם, סָמוּי ועוד, והיא קרובה אל המילים תַּעֲלוּמָה ונֶעֱלָם. יש 'פרשיות עלומות', 'פרק עלום מן העבר', 'עלום שם' (אנונימי), 'ביצה עלומה' (ביצה שיצקו אותה שלמה לנוזל רותח והחלמון נעלם בתוך החלבון) וגם 'קטע עלום'.
המונח אושר באקדמיה בשנת תשנ"ד (1994).
שְׁאֵלַת בְּרֵרָה (שאלה אמריקאית)
שאלת ברֵירה היא שאלה במבחן שמוצעות בה כמה תשובות, ועל הנבחנים לברור מתוכן תשובה נכונה אחת או יותר. מבחן שיש בו שאלות ברֵירה נקרא מִבְחַן בְּרֵרָה (מבחן אמריקאי).
בצירופים 'שאלת ברֵירה' ו'מבחן ברֵירה' המילה ברֵירה מציינת את הפעולה של הבורר, בדומה לשימושה במשפט "הברֵירה בידכם", וזו משמעותה הראשונית של המילה. יש הנוקטים את הצירוף המסורבל 'שאלת רב־ברֵירה' על פי המשמעות המשנית של ברֵירה לציון אחת האפשרויות שנבררו. ואולם המונח התקני הוא 'שאלת ברֵירה' כאמור.
המונח אושר באקדמיה בשנת תשס"ב (2002).
    [post_title] => עברית בבית הספר
    [post_excerpt] => על המילים והצירופים: עיטוי, שומרן דפים, קטע עלום ושאלת ברירה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-10-01 23:50:28
    [post_modified_gmt] => 2022-10-01 20:50:28
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5535
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1011
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-06-12 11:37:00
    [post_date_gmt] => 2011-06-12 08:37:00
    [post_content] => פריטי הלבוש רבים, והפועל הרגיל בעברית הוא כמובן לָבַשׁ. למשל במקרא לובשים בגדים (ראו לדוגמה בראשית כח, כ), לובשים מכנסיים (ויקרא ו, ג), מעיל (שמואל ב יג, יח), שׂמלה (לדוגמה ישעיהו ד, א), כותונת (לדוגמה ויקרא טז, ד) ואף שׂק (לדוגמה יונה ג, ה) ושריון (שמואל א יז, ה).[1]

לצד לבישת הבגד אפשר גם לעטות אותו, וכך אנו קוראים בתיאורו של שמואל מפי בעלת האוב: "אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" (שמואל א כח, יד). ובימינו עוטים כפפות (או לובשים אותן).

פועל כללי אחר – במיוחד לאביזרי לבוש – הוא שָׂם: במקרא אפשר לשים מצנפת על הראש (ויקרא ח, ט) או כתר בראש (אסתר ב, יז), רְביד זהב על הצוואר (בראשית מא, מב) ואף נעליים ברגליים (יחזקאל כד, יז).

ואולם העברית מתאפיינת גם בפעלים מיוחדים לפריטי לבוש ולאביזרי לבוש, ובכך היא שונה מן האנגלית, שבה לכל פריטי הלבוש וההנעלה, אפילו לתכשיטים ולאיפור, יש רק שני פעלים: האחד – to put on – לפעולת הלבישה, והשני – to wear  – למצב של 'היות לבוש'.

במקורותינו את הנעליים, את הסנדלים ודומיהם רגילים לנעול; את החגורה, האבנט, האפוד (ואף השק שעל המותניים) לחגור; את האֵזור (מעין חגורה) לֶאֱזור (כגון וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו" – מלכים א כב, ח); ותכשיטים נוהגים לענוד או לַעדות (מלשון עֲדִי, כגון "כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב" – ירמיהו ד, ל); את התפילין מניחים, ובציצית ובטלית מתעטפים.

הגיוון בפועלי הלבישה מוצא את ביטויו בויקרא טז, ד: "כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף", וכן בדברי יחזקאל (הפעם פועלי הלבשה): "וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ [כלומר נעליים מעור תחש], וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי, וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ" (יחזקאל טז, י–יא).

לפיכך גם בימינו נעליים, סנדלים או מגפיים נועלים, חגורה חוגרים, תכשיטים (ובכללם שעון) עונדים, עניבה עונבים (הפועל ענב – מלשון חכמים), ואת המשקפיים, המשתפּלים משני צידי האף כמו רגליו של הרוכב על חמור או על אופַנּוע, מרכיבים.[2]

ומה בדבר הכובע? בעבר היו מקובלים כיסויי ראש מבד כעין תחבושת ועל כן חבשו אותם, כלומר כרכו אותם סביב הראש (השוו: "פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ" ביחזקאל כד, יז – פאר בהקשר זה הוא סוג של כיסוי ראש). מכאן השימוש המורחב היום בפועל חָבַשׁ לכיסויי הראש בכלל. אבל בלשון חכמים גם כובעים לובשים: "לוי כנגד מלכות יון... אֵילו לובשי כובעים ואֵילו לובשי קסידס" [כלומר קסדות] (בראשית רבה צט, פסקה ב).

המילה גֶּרֶב חדשה בעברית. בן־יהודה במילונו מביא את הצורה גָּרָב (במשמעות גֶּרֶב) ואומר כי היא נהוגה בדיבור העברי בארץ ישראל ושהיא כבר משמשת בעיתונים. ואומנם לראשונה היא הופיעה במודעות בעיתונו של בן־יהודה "הצבי" עוד בשנת תרמ"ה (1885). חידוש המילה מיוחס לבן־יהודה עצמו – על פי מילה קרובה בערבית (גַ'וְרַבּ).

ומה עושים בגרביים? כמובן, כמו כל פריט לבוש, אפשר ללבוש אותם. אבל דוברי העברית גזרו מן הגרב גם פועל מיוחד – גָּרַב – אולי בהשפעת נָעַל (נעליים). היו שראו בו חידוש מיותר והקפידו להמשיך ללבוש גרביים, והיו שאימצוהו בחום והקפידו לגרוב גרביים. ברור כי אין צורך ולעיתים אי אפשר לעשות כן בכל אחד מפריטי הלבוש – למשל לא נֹאמר 'למעול מעיל', 'לכנוס מכנסיים' או 'לחלוץ חולצה', אבל הפועל גָּרַב לא היה תפוס לפעולה אחרת, ויכול לשמש את גורבי הגרביים לצד לובשיהם.

_____________________
[1] ובספרות חז"ל יש שלובשים גם נעליים, למשל: "לא ילבש אדם מנעלים וסנדלים חדשים אלא אם כן הילך בהן מבעוד יום" (ירושלמי סנהדרין י:א, כח ע"א).
[2] אפשר להרחיב את השימוש בפועל הִרְכִּיב גם לאביזרים ומכשירים אחרים כמו עדשות מגע, אוזניות ומכשירי שמיעה. כמובן גם הפועל שָׂם יפה לאביזרים ומכשירים אלו.
    [post_title] => ללבוש, לחבוש, לגרוב – פועלי לבישה בעברית
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%9c%d7%91%d7%95%d7%a9-%d7%9c%d7%97%d7%91%d7%95%d7%a9-%d7%9c%d7%92%d7%a8%d7%95%d7%91
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-09-29 22:47:49
    [post_modified_gmt] => 2022-09-29 19:47:49
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1011
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 992
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-01-02 08:05:00
    [post_date_gmt] => 2011-01-02 06:05:00
    [post_content] => 
כשאדם וחוה מגלים בגן עדן כי עירומים הם, הם מתביישים, תופרים עלה תאנה ועושים להם חגורות. ואומנם הכיסוי וההסתרה – הסתרת הגוף – הם העומדים בבסיס הלבוש. כך כמובן עולה מן המילה הנרדפת ללְבוּשׁ – כְּסוּת, מן השורש כס"י (הכסות מכסה את הגוף), וכך אפשר שמעלה גם הקשר הלשוני בין בֶּגֶד לבגידה: הבוגד מנסה להסתיר את מעשיו כפי שהבגד מכסה על הגוף, ובלשון המקרא בֶּגֶד הוא גם 'מעשה בגידה': "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ [כלומר היו שלווים] כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד" (ירמיהו יב, א). כך גם מובן הַקשר בין מְעִיל למְעִילָה או למַעַל.
אם אדם מתהדר בכבוד שאינו ראוי לו, אומרים עליו שהוא לובש אִצְטְלָה לא לו. אצטלה היא מעין גלימה או אדרת, והיא נשאלה לעברית של לשון חכמים מן היוונית. גם כשאדם עושה מעשה לא טוב ומנסה לשַוּוֹת לו מראה תמים, נֹאמר עליו שהוא עושה את מעשיו באצטלה אחרת. דרך אחרת לומר זאת היא שהאיש עשה את מעשיו במסווה של פעולה תמימה, שהרי גם מַסְוֶה (מן השורש סו"י) הוא סוג של כיסוי – משה כיסה במסווה את פניו ברִדתו מהר סיני עם לוחות הברית משום שקָרַן עור פניו ובני ישראל יָראו מפניו (שמות לד, כט–לה). מן השורש הזה יש לנו בעברית החדשה הפועל הִסווה והמילה הסוואה, ובלשון המקרא מזדמנת ממנו בברכת יעקב ליהודה המילה סוּת (בראשית מט, יא). גם מילה זו נרדפת ללבוש כפי שמעלה התקבולת: "כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשֹׁו וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה". בעברית החדשה בחרו הבוטנאים במילה סוּת לציון קליפת העץ, שהיא מעין לבוש העץ.
פועלי הלבישה ופריטי הלבוש משמשים בעברית גם בהשאלה: כפי שאדם יכול לעטות בגד או שריון, הוא גם יכול ללבוש תכונות מתכונות שונות: "צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי, כִּמְעִיל וְצָנִיף מִשְׁפָּטִי" אומר איוב (כט, יד), ועל אשת החיל נאמר "עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ" (משלי לא, כה). גם ירושלים יכולה ללבוש לבוש מושאל: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ" (ישעיהו נב, א). ועל האל נאמר: "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר" (תהלים צג, א).
במובאה האחרונה מזדמן לנו הפועל התאזר הקשור אל אֵזוֹר. במקור אֵזוֹר הוא חגורה, וברור גלגול המשמעות מחגורה לרצועת אדמה בימינו (השוו לצירוף 'רצועת הביטחון'; בספרות ימי הביניים אֵזור משמש בהקשר של גלגל המזלות). כשם שחוגרים חגורה, אוזרים אֵזור: אליהו הנביא מתואר כ"אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו" (מלכים א כב, ח), ומכאן שבהשאלה אפשר לֶאֱזור חַיִל (כלומר כוח, עוז, גבורה; שמואל א ב, ד) או שִׂמחה (תהלים ל, יב) כפי שאפשר לחגור גִּיל (תהלים סה, יג). בימינו נוהגים לֶאֱזור אומץ, ומי שנאלץ לחכות זמן רב צריך להתאזר באורֶך רוח או בסבלנות.
כתב: ברק דן

קובץ מעוצב (להדפסה)
    [post_title] => מילים מארון הבגדים
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%91%d7%92%d7%93%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-12-21 00:27:10
    [post_modified_gmt] => 2022-12-20 22:27:10
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=992
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 15180
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2016-05-05 13:11:25
    [post_date_gmt] => 2016-05-05 10:11:25
    [post_content] => כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה

במילים האלה נפתח ההמנון הלאומי של מדינת ישראל "הַתִּקְוָה", המבוסס על שני בתיו הראשונים של השיר "תִּקְוָתֵנוּ" שחיבר המשורר העברי נפתלי הרץ אימבר, יליד גליציה, בשנת תרל"ח (1878/1877) בעת שישב ברומניה.

בשורות השנייה והרביעית נחרזות המילים הוֹמִיָּה וצוֹפִיָּה המוכרות לנו למן המקרא. הומייה היא הוֹמָה, ומילה זו נקרית במקרא שלוש פעמים: פעם אחת בישעיהו "תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה קִרְיָה עַלִּיזָה" (כב, ב) ופעמיים במשלי. צופייה היא צוֹפָה, ומילה זו נקרית פעם אחת במשלי: "צוֹפִיָּה הילכות (קרי: הֲלִיכוֹת) בֵּיתָהּ" (לא, כז). לצד הומייה וצופייה מצויות במקרא גם בוכייה (במגילת איכה) ופורייה (בישעיהו, ביחזקאל ובתהלים).

הצורות האלה מיוחדות במקרא ללשון השירה והנבואה, ולצידן משמשות הן בשירה המקראית הן בפרוזה צורות הבינוני (הווה) הרגילות בנקבה דוגמת עוֹלָה, עוֹשָׂה ורוֹאָה (כולן בבניין קל). כך בִּמקום עיר הומייה בישעיהו מדובר בספר מלכים על קריה הומה (מלכים א א, מא).

השירה המקראית ידועה בצורותיה המיוחדות. רבות מהן משמרות מאפייני לשון קדומים, והצורות הנ"ל – המשמרות את אות השורש האחרונה – הן דוגמה לכך: הומייה וצופייה, כמו הצורות הרגילות עוֹלָה ועוֹשָׂה, שייכות לשורשים שעיצורם האחרון הוא יו"ד (או וי"ו). יו"ד זו הייתה לכתחילה הגויה, כמו במילים צָפוּי, גָּלוּי, עֶלְיוֹן, בִּנְיָן, אבל במקרים רבים היא הפכה לאות לא הגויה, כמו בפעלים עָלִיתִי, תִּרְאֶינָה, ובמקרים אחרים נשמטה כליל, כבמילים קָנָה, קָנוּ, יִקְנֶה, יִקְנוּ, לִקְנוֹת, מִקְנֶה. כך קרה גם בצורות הבינוני הרגילות: קוֹנֶה, קוֹנָה, קוֹנִים, קוֹנוֹת.

והנה בכמה מקרים, בעיקר בשירה, משתקפת היו"ד המקורית, למשל בפעלים חָסָיוּ (דברים לב, לז – במקום חָסוּ), אֶהֱמָיָה (תהלים עז, ד – במקום אֶהֱמֶה), יֶחֱזָיוּן (ישעיהו כו, יא – לצד יֶחֱזוּ). לאלה מצטרפות צורות הבינוני יחידה הנ"ל וגם הצורה עֹטְיָה (שיר השירים א, ז – במקום עוֹטָה), הבנויה בדגם צורות הבינוני נקבה יוֹשְׁבָה, מוֹשְׁלָה, שׁוֹפְטָה ודומותיהן. אף צורת רבות בעלת יו"ד עיצורית מזדמנת לנו במקרא: הֹמִיּוֹת (משלי א, כא).

בעברית בת ימינו הצורות הומייה, צופייה ובוכייה משמשות בעיקר בלשון המליצית ובצירופים כגון 'ערבה בוכייה', 'יונה הומייה'. מזלה של הצורה פורייה שפר עליה אף יותר: בלשונם של רבים היא מחליפה לגמרי את פּוֹרָה כצורת הנקבה הרגילה של פּוֹרֶה, ובעקבותיה אף נולדה צורת הרבים פּוֹרִיִּים.
    [post_title] => הומייה וצופייה
    [post_excerpt] => בהמנון התקווה אנו שרים: "כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה, וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה". מה ההסבר לצורתן המיוחדת של המילים הוֹמִיָּה וצוֹפִיָּה המתועדות כבר במקרא?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%94-%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-11-23 10:20:33
    [post_modified_gmt] => 2023-11-23 08:20:33
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=15180
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)