WP_Post Object
(
    [ID] => 96802
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-09-19 14:01:59
    [post_date_gmt] => 2024-09-19 11:01:59
    [post_content] => לקריאת המאמר
כשהתגלו מגילות מדבר יהודה הייתה ציפייה גדולה שהינה "החוליה החסרה" המשלימה את החלל שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. אבל התברר שיש לנו עסק עם שלוחה צדדית של העברית, ולא חוליה המשתלבת שילוב אורגני, לינֵיארי, בשרשרת הלשון הידועה לנו ממקורותינו. אף על פי כן יש בה השתקפויות גלויות של הלשון שרווחה במגזרים אחרים באוכלוסיית הארץ באותה תקופה. כך, למשל, יש שהמגילות מעידות על המשך קיומן של מילים הידועות מן הממצא האפיגרפי של תקופת הבית הראשון, וכן הן מקדימות את התיעוד של מילים האופייניות לתורה שבעל פה, כגון השם תרנגול, תואר הפועל עכשיו או הביטוי לאחת בהוראת 'מאוד', וכגון המילה זעטוט, שהייתה ידיעה עקיפה על קיומה. וכן מונחים הלכתיים המבשרים את המינוח המגובש שבתורה שבעל פה.
מבחינתו של בן דורנו, הייחוד של המגילות הוא דרישת השלום שהן שולחות לנו מן העבר הרחוק, בדילוג על פני המורשת הספרותית, כביכול בקפיצת הדרך, בלא גלגולי המסירה המאפיינים את המקורות שלנו. לכן מעניינת מאוד הנוכחות של לשון המגילות בעברית החדשה.

במאמר זה הכותב מביא לפנינו לקט דוגמאות הממחישות את נוכחות לשון המגילות בעברית שלנו: מילים וביטויים שנשאלו ישירות מן המגילות או שצמחו בדרך עצמאית לפני גילוי המגילות ונמצאו מכַוונים למתועד במגילות, מהם שגון המשמעות שהתפתח בהם מרמז על השפעה של המגילות.
    [post_title] => נוכחות לשון המגילות בעברית החדשה
    [post_excerpt] => במאמר זה הכותב סוקר לקט דוגמאות הממחישות את נוכחות לשון המגילות בעברית שלנו:
מילים וביטויים שנשאלו ישירות מן המגילות או שצמחו בדרך עצמאית לפני גילוי
המגילות ונמצאו מכוונים למתועד במגילות.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a0%d7%95%d7%9b%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%9e%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-09-22 13:22:06
    [post_modified_gmt] => 2024-09-22 10:22:06
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=96802
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 9640
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2015-05-03 12:07:10
    [post_date_gmt] => 2015-05-03 09:07:10
    [post_content] => 
המילה עכשיו מזדמנת בפעם הראשונה במקורות העבריים שהגיעו אלינו במגילות מדבר יהודה. במגילה 4ק.225 המכוּנָה "סיפורי תורה" מסופר על המלאכים הצופים בעקדת יצחק. מלאכי הקודש הטובים רואים את המתרחש ובוכים, ואילו מלאכי המַשׂטֵמה הרעים שמחים ואומרים שיצחק "עכשו יאבד".


[caption id="attachment_9659" align="alignleft" width="1900"] תצלום של מגילת סיפורי התורה, 4ק. 225, באדיבות רשות העתיקות והספרייה המקוונת של מגילות מדבר יהודה ע"ש ליאון לוי[/caption]
מקור המילה עכשיו אינו מבורר די הצורך. עם זאת נראית דעתו של זאב בן־חיים[1] כי מקורהּ בכיווץ הצירוף עד כשהוא. הצעתו מבוססת על מציאוּת הצירוף עַד כַּדּוּ באותו משמע בארמית דאז. כַּדּוּ הארמי אינו אלא כיווץ של כדהוא, המקביל בדיוק לכשהוא בעברית. אם כן מתוך שגרת הדיבור קיצרו הדוברים את תואר הפועל עד כשהוא לעכשיו. הא כיצד?
באמצע הצירוף עד כשהוא נוצר רצף עיצורים הקשה להגייה שוטפת,[2] מה שגרם להיעלמות הדל"ת; בשטף הדיבור התקצרו התנועות, וגם הה"א אבדה, כמו במילה אָבִיו (לעומת אָבִיהוּ). כך נוצרה הצורה עַכְשָׁו.

ומאין הגיעה היו"ד למילה?
גם בצורה המקורית (עד כשהוא) וגם בצורה המכווצת (עכשו) מעולם לא הייתה יו"ד עיצורית. ואומנם במגילות מדבר יהודה המילה כתובה עכשו (ללא יו"ד); וזה גם כתיב נפוץ למדי בכתבי היד של ספרות חז"ל. עם זאת בכתבי יד טובים רבים מוצאים את התיבה כתובה ביו"ד (עכשיו), כמקובל גם בעברית של ימינו. הכתיב ביו"ד של מילה זו ושל המילים המעטות האחרות המסתיימות ב־ָו (כגון סְתָו) נובע מהיקש לכתיב של צורות ריבוי שאליהן נוסף כינוי חבור לנסתר, כגון סְפָרָיו, יְלָדָיו, שבהן היו"ד משקפת את סופית הריבוי העברית הסדירה. בלי ניקוד הקורא רגיל להבחין בעזרת היו"ד בין הכינוי לרבים בווי"ו עיצורית (ילדיו) לכינוי ליחיד בתנועת o (ילדו), וכך הכתיב ביו"ד של מילים כמו עכשיו, סתיו עוזר לקורא להבין שהווי"ו עיצורית היא.
 
כתב: ד"ר אלכסיי יודיצקי
_______________________________
[1] ז' בן־חיים, "צורת הכינויים החבורים ־ךָ, ־תָ, ־הָ במסורותיה של הלשון העברית", ספר שמחה אסף, בעריכת מ"ד קאסוטו ואחרים, ירושלים תשי"ג, עמ' 95.
[2] אפשר להביע את ההגייה המשוערת של הצירוף בכתב הלטיני כך: ʻadkǝšahū. הנחנו כי מילית הזיקה ש־ מוּנעת בתנועה /a/, ואכן במקרא ובכתבי היד הטובים של מקורות חז"ל המילית הזאת מנוקדת לפעמים בפתח (או בקמץ לפני גרונית), כגון שַׁקַּמְתִּי (שופטים ה, ז), שָׁאַתָּה (שופטים ו, יז).
    [post_title] => מה מקורה של המילה 'עכשיו'?
    [post_excerpt] => מקור המילה עכשיו אינו מבורר די הצורך. עם זאת נראית דעתו של זאב בן־חיים כי מקורהּ בכיווץ הצירוף 'עד כשהוא'.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%94-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%a2%d7%9b%d7%a9%d7%99%d7%95
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-12-21 22:45:19
    [post_modified_gmt] => 2022-12-21 20:45:19
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=9640
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)