WP_Post Object
(
    [ID] => 1538
    [post_author] => 12
    [post_date] => 2013-12-04 13:46:36
    [post_date_gmt] => 2013-12-04 11:46:36
    [post_content] => 

 	
"לאור ההצלחה אנו ממשיכים במבצע".
 	
"לאור המחסור בעובדים בענף החקלאות יינתנו תמריצים למבקשים לעבוד בתחום".

הביטוי לאור רווח בלשון ימינו ואופייני בעיקר ללשון הכתובה והרשמית. ביטוי זה הוא בבחינת "חדשים מקרוב באו". מקורו בלשונות אירופה, כגון באנגלית: in (the) light of, ובעברית הוא משמש כנראה למן המחצית הראשונה של המאה העשרים – כפי שעולה מעיתונות התקופה.

יש השוללים את השימוש בביטוי בהיותו תרגום בבואה מלשונות אירופה. אך נראה שנימוק זה כשלעצמו אין בו די, בייחוד אם מדובר בביטוי שאינו עומד בסתירה לדרכה ולרוחה של העברית.

אך האומנם כך?

אחד השימושים הרווחים של לאור הוא בהקשרים כגון "מלכות בית דוד לאור הממצאים הארכאולוגיים", "סיפורי עגנון לאור מדרשי חז"ל". במקרים אלו משמעות הביטוי היא 'על פי העולה מ...', 'מתוך התבוננות ועיון ב...'. שימוש מושאל זה במילה אוֹר מובן מאוד, שכן האור מאפשר לראות את הדברים כמות שהם ולבררם כראוי. העברית מכירה היטב את הקֶשר בין אור ובין דבר ברור ומובן, כפי שבא לידי ביטוי במילים בְּהִירוּת, הַבְהָרָה והֶאָרָה ובביטויים 'האיר את עיניו' ו'ברור כשמש'. אומנם במקרים רבים אפשר לנקוט תמורת הביטוי לאור תחליפים כגון 'על פי' או 'לנוכח', אך אלו אינם ציוריים כמותו.

משמעות רווחת אחרת של לאור היא 'בשל', 'בעקבות', 'על רקע'. במשמעות זו מטפורת האור איננה טבעית כל כך, ועל פי רוב די במילות הסיבה הרבות שהעברית מעמידה לרשותנו: בשל, בגלל, עקב, בעקבות, מפאת, מחמת, לרגל, בזכות ועוד. יש המציעים להמיר את לאור – בהקשרים מתאימים – בביטויים 'למקרא', 'למשמע', 'למראה'. למשל: "למקרא הכתבה פנו רבים למערכת העיתון והציעו את עזרתם".

מתקני לשון רבים ממליצים לנקוט את הביטוי לאור רק בהקשרים חיוביים או ניטרליים, למשל: 'לאור ההצלחה יתקיימו עוד שתי הופעות', 'לאור תוצאות המחקר מומלץ השימוש בתרופה החדשה'. לפי זה עדיף להימנע משימושים כגון 'לאור התבוסה', 'לאור המשבר', 'לאור האיומים' (בהקשר זה אף אפשר לנקוט ביטוי מנוגד: 'בצל האיומים הוחלט להגביר את רמת הכוננות'). כאשר מדובר בחושך ממשי השימוש בביטוי לאור עשוי להישמע מוזר למדי: 'לאור הערפל הכבד הנהגים מתבקשים להדליק אורות'.

מכל מקום מדובר בשאלה של ניסוח וסגנון, ואלה נתונים לשיקול דעתו ולטעמו של הכותב.
    [post_title] => לאור
    [post_excerpt] => 
מתקני לשון רבים ממליצים לנקוט את הביטוי לאור רק בהקשרים חיוביים או ניטרליים. אך מדובר בשאלה של ניסוח וסגנון, ואלה נתונים לשיקול דעתו ולטעמו של הכותב.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-08-04 00:42:44
    [post_modified_gmt] => 2023-08-03 21:42:44
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1538
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

מתקני לשון רבים ממליצים לנקוט את הביטוי לאור רק בהקשרים חיוביים או ניטרליים. אך מדובר בשאלה של ניסוח וסגנון, ואלה נתונים לשיקול דעתו ולטעמו של הכותב.

המשך קריאה >>

WP_Post Object
(
    [ID] => 995
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-02-06 10:06:00
    [post_date_gmt] => 2011-02-06 08:06:00
    [post_content] => איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', 'שן הסלע', 'שפת הנחל', 'לב הים' ו'לשון ים', ובספרות ימי הביניים 'רגלי ההר'. בעברית החדשה הצטרפו אליהם הצירופים 'גב ההר', 'פני השטח', 'פני הים' וגם 'אצבע הגליל' על פי צורת האזור במפה.

האיברים – ובעיקר הגפיים – שימשו בימי קדם כלי מדידה, ולכן כמה יחידות מידה קרויות על שמם. בתיאור קומתו הנישאה של גלית נֶאֱמר: "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת" (כנראה כשלושה מטרים; שמואל א יז, ד). האמה, שהייתה יחידת האורך המרכזית בתנ"ך ובספרות חז"ל, אף הניבה כמה ביטויים ובהם 'ד' אמות' ו'אמת מידה'. ומלשונות אירופה קיבלנו בעת החדשה את הרֶגֶל לציון מידת גובה.

כמה משמות האותיות הם שמות של איברים, והם משקפים את צורתן של האותיות העתיקות שהיו ביסודן ציורים:  – יו"ד (יד),  – כ"ף,  – עי"ן,  – רי"ש (ראש) ועוד.
היותם של איברי הגוף בתשתית לשוננו בא לידי ביטוי בנוכחותם הבולטת באחת מקבוצות המילים הבסיסיות ביותר בשפה – מילות היחס: ליד, על יד, על ידי; לרגל; לפי, על פי (מן פֶּה); לפני, מפני (מן פָּנִים); בעקבות, עקב; לגבי, על גבי (מן גַּב).
שמות האיברים הם גם מקור לשמות פריטי לבוש כגון מצחייה, כתפייה וצווארון, ולשמות אביזרים כגון עינית, פייה, פומית (מן פום = פֶּה בארמית) אזניות, ידית ורגלית.

נוסף על שימושים אלו באיברי הגוף, לשוננו גזרה וגוזרת מהם פעלים להבעת פעולות הקשורות בהם: מי שמַטֶּה אוזן – מַאֲזִין, כפי ששוררה דבורה: "שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים" (שופטים ה, ג), וכיום מַאֲזִינִים הם מי שמקשיבים לרדיו או לקונצרט. מְרַגֵּל הוא מי שהולך ממקום למקום ברגליו ואוסף מידע: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב, א). בלשון התנ"ך בָּרַךְ פירושו כרע על ברכיו, ועל עבד אברהם נאמר "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם" (בראשית כד, יא), כלומר הורידם על ברכיהם. יש הקושרים אף את הפועל בֵּרֵךְ לכריעת הברך. המשליך בידו אבן וכדומה – מְיַדֶּה. וספר משלי תרם לנו את הפועל הִלְשִׁין מן לָשׁוֹן: "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ" (ל, י).

בלשון חז"ל נוצר מן המילה עַיִן הפועל עִיֵּן לציון התבוננות מעמיקה. עוד נוצר בה הפועל הִצְבִּיעַ מן המילה אֶצְבַּע, ובימינו הורחב שימושו להצבעה בפתקים בקלפי, להצבעה אלקטרונית ועוד. פועל אחר הגזור מאיבר גוף הוא עָקַב – הלך בעקבות מישהו – מן עָקֵב (בתנ"ך עָקַב פירושו 'רימה'). האף והנחיריים תרמו לעברית את הפועל אָנַף (רָגַז) ואת הפועל נָחַר, והעברית החדשה העשירה את הרשימה בפועל הִכְרִיס – השמין, העלה כָּרֵס, ובצמד מִרְפֵּק והִתְמַרְפֵּק – נדחף בעזרת מרפקיו.
תוספות
המילונים נוטים לסברה שהפועל הִשְׁכִּים נוצר בראשיתו לציון המנהג להעמיס את המשא על שכם הבהמה בבוקר לקראת היציאה לעמל היום, ומכאן התגלגלה הוראת הפועל לעשיית דבר מה בשעה מוקדמת (הַשכם בבוקר) או בנמרצות ובזריזות, וגם לציון יקיצה משינה. כבר במקרא רגיל הצירוף 'השכים בבוקר' כגון בפתח סיפור העקדה: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ..." (בראשית כב, ג), ומן המקרא ירשנו גם את "מַשְׁכִּימֵי קוּם" (תהלים קכז, ב).

יש הקושרים בין הפועל כָּרַע לאיבר כְּרָעַיִם. כרעיים במקרא הם רגליים של בעלי חיים, וכן החלק העליון של רגלי חרקים כעולה מן הפסוק שעניינו בשרץ העוף (=חרק מנתר) "אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא, כא).

עוד יש הקושרים את הפועל קָרַס לאיבר קַרְסֹל. קַרְסֻלַּיִם נזכרים בשירת דוד: "תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי" (שמואל ב כב, לז, ובשינוי קל תהלים יח, לז); הפועל קָרַס עצמו בא במקרא פעמיים בישעיהו מו לצד הפועל כָּרַע: "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ... קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו" (פסוקים א–ב).

הינה עוד כמה פעלים שנגזרו מאיברי הגוף:

 	
הפועל הִצְדִּיעַ מן צֶדַע (הבאת היד אל הצדע – הרקה).
 	
הפועל עָרַף מן עורף
 	
הפועל הִכְתִּיף מן כָּתֵף (שם על הכתף)
 	
הפועל גִּבָּה מן גַּב (בשאילה מאנגלית – גיבוי = backing)
 	
הפועל לִבֵּב – מי שמושך את הלב.

כתבו: רונית גדיש ותמר קציר
קובץ מעוצב (להדפסה)

    [post_title] => מדברים בשפת הגוף
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%95%d7%a3
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-10-31 16:34:41
    [post_modified_gmt] => 2023-10-31 14:34:41
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=995
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', המשך קריאה >>