הדף בטעינה

על המילה לְרֶגֶל

במילון

 (ללא ניקוד: לרגל)

הגדרה

  • בגלל, בעניין
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

אתם שאלתם? אנחנו עונים! אתכם או אותכם

נטיית מילות היחס

WP_Post Object
(
    [ID] => 2645
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2014-03-05 14:43:13
    [post_date_gmt] => 2014-03-05 12:43:13
    [post_content] => כדי להבין את מערכת הנטייה של מילות היחס יש לומר כי מבחינה היסטורית רבות מהן התגלגלו משמות עצם. למשל מילת היחס אַחַר הייתה כנראה בתחילה שם עצם שמשמעו 'גַּב', 'צַד אחורי'. שמות עצם אחרים יצרו מילות יחס בהצטרפם אל מילת יחס יסודית יותר, כגון איברי גוף האדם: לְיַד, עַל יַד; לְרֶגֶל; לִפְנֵי, מִפְּנֵי (מן פָּנִים); לְפִי (מן פֶּה) ועוד.

מילות היחס נחלקות בנטייתן לשתי קבוצות: נטייה על דרך שמות עצם ביחיד ונטייה על דרך שמות עצם ברבים.

נטייה על דרך היחיד

את נטיית מילות היחס על דרך שם עצם ביחיד נדגים בהשוואת נטיית השם סוּס ומילת היחס בִּשְׁבִיל:
מדבר נוכח נוכחת נסתר נסתרת
סוּס סוסִי סוסְךָ סוסֵךְ סוסוֹ סוסָהּ
בִּשְׁבִיל בשבילִי בשבילְךָ בשבילֵךְ בשבילוֹ בשבילָהּ
מדברים נוכחים נוכחות נסתרים נסתרות
סוּס סוסֵנוּ סוסְכֶם סוסְכֶן סוסָם סוסָן
בִּשְׁבִיל בשבילֵנוּ בשבילְכֶם בשבילְכֶן בשבילָם בשבילָן
על דרך היחיד נוטות גם מילות היחס האלה: אֵצֶל, בִּגְלַל, בַּעֲבוּר, בְּעַד, בְּתוֹךְ, זוּלַת, לְיַד, כְּמוֹת, לְמַעַן, לְעֻמַּת, לִקְרַאת, לְשֵׁם, מוּל, נֶגֶד, נֹכַחעַל יַד. כמה מילות יחס יסודיות שונות בנטייתן בגופים נוכחת ומדברים, והן נוטות בקמץ ולא בצירי: ב (בָּךְ, בָּנוּ), ל (לָךְ, לָנוּ), עם (עִמָּךְ, עִמָּנוּ); את במשמעות 'עִם' (אִתָּךְ, אִתָּנוּ); כך גם ציין המושא את (אוֹתָךְ, אוֹתָנוּ). בנטיית הנסתרים והנסתרות של כמה מילות יחס מופיע כינוי הגוף הארוך 'הם', 'הן': ל ( לָהֶם, לָהֶן), ב (בָּהֶם, בָּהֶן לצד בָּם, בָּן), עם (עִמָּהֶם, עִמָּהֶן לצד עִמָּם, עִמָּן).

נטייה על דרך הרבים

מילות יחס אחרות נוטות כשם עצם ברבים, ובלי כינוי הגוף הן זהות בצורתן לשם עצם במעמד נסמך רבים. נדגים זאת בצורת הרבים סוּסִים (סוּסֵי־) ובמילת היחס כְּלַפֵּי:
מדבר נוכח נוכחת נסתר נסתרת
סוּסִים סוּסֵי- סוּסַי (סוסיי) סוסֶיךָ סוּסַיִךְ (סוסייך) סוסָיו סוסֶיהָ
כְּלַפֵּי כלפַּי (כלפיי) כלפֶּיךָ כלפַּיִךְ (כלפייך) כלפָּיו כלפֶּיהָ
מדברים נוכחים נוכחות נסתרים נסתרות
סוּסִים סוּסֵי- סוסֵינוּ סוסֵיכֶם סוסֵיכֶן סוסֵיהֶם סוסֵיהֶן
כְּלַפֵּי כלפֵּינוּ כלפֵּיכֶם כלפֵּיכֶן כלפֵּיהֶם כלפֵּיהֶן
על דרך הרבים נוטות גם מילות היחס בִּידֵי, עַל יְדֵי, בִּלְעֲדֵי, לְגַבֵּי, לִפְנֵי. מבחינה היסטורית מדובר במילים שהסתיימו בעיצור יו"ד שהפך אם קריאה. המילים עַל, עַד ואֶל שייכות גם הן לקבוצת המילים הזאת, ואת היו"ד אפשר לראות בצורותיהן הקדומות: עֲלֵי, עֲדֵי, אֱלֵי. גם מילות היחס תַּחַת ואַחַר נוטות על דרך הרבים – אולי מתוך היקש לניגודיהן עַל ולִפְנֵי (לפי הסבר זה הצורה אַחֲרֵי נוצרה מן הצורה אַחַר ולא להפך). מילת היחס תַּחַת נוטה גם על דרך היחיד (תַּחְתָּם וגם תַּחְתֵּיהֶם). * ללוחות הנטייה המלאים של מילות היחס ראו "לוחות נטיית השם".

נטיות מיוחדות

בֵּין

למילת היחס בֵּין נטייה מעורבת: בגופי היחיד על דרך היחיד – בֵּינִי, בֵּינְךָ, בֵּינֵךְ, בֵּינוֹ, בֵּינָהּ; בגופי הרבים על דרך הרבים – בֵּינֵינוּ, בֵּינֵיכֶם, בֵּינֵיכֶן, בֵּינֵיהֶם, בֵּינֵיהֶן. בגוף שלישי רבים ורבות משמשת גם הנטייה על דרך היחיד – בֵּינָם, בֵּינָן, ובימינו מקובל להשתמש בצורות אלו בעיקר במבנים 'בינם ובינם', 'בינם לבין עצמם' וכדומה.

כְּמוֹ

במילית כְּמוֹ נוסף למילת היחס כ הרכיב הקדום 'מוֹ', ובצורות הנוטות הוא נמצא תמיד. למילית זו נוספים כינויים ארוכים, וחלק מן הנטיות מיוחדות: כָּמוֹנִי, כָּמוֹךָ, כָּמוֹךְ, כָּמוֹהוּ, כָּמוֹהָ, כָּמוֹנוּ, כְּמוֹכֶם, כְּמוֹכֶן, כְּמוֹהֶם, כְּמוֹהֶן. לצד כְּמוֹ משמשת הצורה כְּמוֹת שירשנו מלשון חז"ל. נטייתה על דרך היחיד: כְּמוֹתִי, כְּמוֹתָם וכיו"ב.

מִן

בנטיית המילית מִן הנו"ן נבלעת ובמקומה בא דגש (למשל מִכֶּם). בחלק מן הנטייה מילת היחס מוכפלת (למשל מִמֶּנִּי = מִן+מִן+נִי). הנטייה המלאה: מִמֶּנִּי, מִמְּךָ, מִמֵּךְ, מִמֶּנּוּ, מִמֶּנָּה, מִמֶּנּוּ (=מאיתנו), מִכֶּם, מִכֶּן, מֵהֶם, מֵהֶן. בגופים נסתר ונסתרת משמשות לעתים בלשון הגבוהה הצורות הֵימֶנּוּ והֵימֶנָּה שירשנו מלשון חז"ל.

לְפִי

מילת היחס לְפִי מסתיימת בתנועה, ולכן יש לה נטייה מיוחדת: לְפִי, לְפִיךָ, לְפִיךְ, לְפִיו, לְפִיהָ, לְפִינוּ, לְפִיכֶם, לְפִיכֶן, לְפִיהֶם, לְפִיהֶן.

עמדי

לצד הצורות הנוטות של עִם משמשות גם צורות כגון עִמָּדִי, עִמָּדוֹ.

תיקון שגיאות נפוצות בנטיית מילות היחס:

אֶתְכֶם, אֶתְכֶן (ולא אותכם, אותכן) – נטיות אלו של ציין המושא 'את' שונות מן הנטיות האחרות שבהן יש חולם (אוֹתִי, אוֹתְךָ), כנראה משום שהן בעלות מבנה הברתי שונה (ההברה הראשונה סגורה). נעיר כי הצורה "אוֹתְכֶם" מתועדת במקרא פעם אחת בלבד (יהושע כג, טו), לעומת כשלוש מאות פעמים אֶתְכֶם.[1] אוֹתָךְ, אִתָּךְ (ולא אותֵך, אתֵך) – כמו לָךְ, בָּךְ. השיבוש נובע מהיקש לנטייה הרגילה של מילות היחס על דרך היחיד (בגללֵך, לידֵך). אֶצלֵךְ (ולא אצלָך) – מילת היחס אצל נוטה לפי נטיית היחיד הרגילה (כמו בגללֵך). אֶצְלָם, בִּשְׁבִילָם (ולא אצלהם, בשבילהם) – מילות יחס אלו נוטות על דרך היחיד. עָלַיִךְ, אֵלַיִךְ, בִּלְעָדַיִךְ (ולא עלֵיך, אלֵיך, בלעדֵיך) – מילות יחס אלו נוטות על דרך הרבים. בכתיב חסר הניקוד: עלייך, אלייך, בלעדייך. מִמֶּנּוּ, הֵימֶנּוּ (ולא ממנוֹ, הימנוֹ) – מקור השורוק בכינוי הארוך ־הוּ. בדומה לכך גם אֵינֶנּוּ, עוֹדֶנּוּ (ולא איננוֹ, עודנוֹ). כְּמוֹהֶם, כְּמוֹכֶם (ולא כָּמוהם, כָּמוכם) – לפי כללי הדקדוק המילים מוטעמות בהברה האחרונה (־ֶהם, ־כֶם), ולכן תנועת ההברה הראשונה מתקצרת לשווא. אֲלֵיכֶם, אֲלֵיהֶם (ולא אֵליכם, אֵליהם) – בגלל המרחק מן ההברה המוטעמת הצירי באל"ף הופך לחטף פתח. בינינו, ביניכם-ן, ביניהם-ן (ולא ביננו, בינכם, בינהם) – נטיות אלו הן על דרך הרבים, ולכן יש לכתוב יו"ד לפני הכינויים (כמו סוסינו – הסוסים שלנו).  

_________________ [1] לצד הצורות הצפויות אוֹתָם ואוֹתָן יש במקרא אֶתְהֶם (חמש פעמים) ואֶתְהֶן (שלוש עשרה פעמים), ואף פעם אחת אוֹתְהֶם ואוֹתְהֶן ביחזקאל.

[post_title] => נטיית מילות היחס [post_excerpt] => מילות היחס נחלקות בנטייתן לשתי קבוצות: נטייה על דרך שמות עצם ביחיד ונטייה על דרך שמות עצם ברבים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a0%d7%98%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%97%d7%a1 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-09-29 21:35:48 [post_modified_gmt] => 2022-09-29 18:35:48 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=2645 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מילות היחס נחלקות בנטייתן לשתי קבוצות: נטייה על דרך שמות עצם ביחיד ונטייה על דרך שמות עצם ברבים. המשך קריאה >>

לאור

WP_Post Object
(
    [ID] => 1538
    [post_author] => 12
    [post_date] => 2013-12-04 13:46:36
    [post_date_gmt] => 2013-12-04 11:46:36
    [post_content] => 
  • "לאור ההצלחה אנו ממשיכים במבצע".
  • "לאור המחסור בעובדים בענף החקלאות יינתנו תמריצים למבקשים לעבוד בתחום".
הביטוי לאור רווח בלשון ימינו ואופייני בעיקר ללשון הכתובה והרשמית. ביטוי זה הוא בבחינת "חדשים מקרוב באו". מקורו בלשונות אירופה, כגון באנגלית: in (the) light of, ובעברית הוא משמש כנראה למן המחצית הראשונה של המאה העשרים – כפי שעולה מעיתונות התקופה. יש השוללים את השימוש בביטוי בהיותו תרגום בבואה מלשונות אירופה. אך נראה שנימוק זה כשלעצמו אין בו די, בייחוד אם מדובר בביטוי שאינו עומד בסתירה לדרכה ולרוחה של העברית. אך האומנם כך? אחד השימושים הרווחים של לאור הוא בהקשרים כגון "מלכות בית דוד לאור הממצאים הארכאולוגיים", "סיפורי עגנון לאור מדרשי חז"ל". במקרים אלו משמעות הביטוי היא 'על פי העולה מ...', 'מתוך התבוננות ועיון ב...'. שימוש מושאל זה במילה אוֹר מובן מאוד, שכן האור מאפשר לראות את הדברים כמות שהם ולבררם כראוי. העברית מכירה היטב את הקֶשר בין אור ובין דבר ברור ומובן, כפי שבא לידי ביטוי במילים בְּהִירוּת, הַבְהָרָה והֶאָרָה ובביטויים 'האיר את עיניו' ו'ברור כשמש'. אומנם במקרים רבים אפשר לנקוט תמורת הביטוי לאור תחליפים כגון 'על פי' או 'לנוכח', אך אלו אינם ציוריים כמותו. משמעות רווחת אחרת של לאור היא 'בשל', 'בעקבות', 'על רקע'. במשמעות זו מטפורת האור איננה טבעית כל כך, ועל פי רוב די במילות הסיבה הרבות שהעברית מעמידה לרשותנו: בשל, בגלל, עקב, בעקבות, מפאת, מחמת, לרגל, בזכות ועוד. יש המציעים להמיר את לאור – בהקשרים מתאימים – בביטויים 'למקרא', 'למשמע', 'למראה'. למשל: "למקרא הכתבה פנו רבים למערכת העיתון והציעו את עזרתם". מתקני לשון רבים ממליצים לנקוט את הביטוי לאור רק בהקשרים חיוביים או ניטרליים, למשל: 'לאור ההצלחה יתקיימו עוד שתי הופעות', 'לאור תוצאות המחקר מומלץ השימוש בתרופה החדשה'. לפי זה עדיף להימנע משימושים כגון 'לאור התבוסה', 'לאור המשבר', 'לאור האיומים' (בהקשר זה אף אפשר לנקוט ביטוי מנוגד: 'בצל האיומים הוחלט להגביר את רמת הכוננות'). כאשר מדובר בחושך ממשי השימוש בביטוי לאור עשוי להישמע מוזר למדי: 'לאור הערפל הכבד הנהגים מתבקשים להדליק אורות'. מכל מקום מדובר בשאלה של ניסוח וסגנון, ואלה נתונים לשיקול דעתו ולטעמו של הכותב. [post_title] => לאור [post_excerpt] =>

מתקני לשון רבים ממליצים לנקוט את הביטוי לאור רק בהקשרים חיוביים או ניטרליים. אך מדובר בשאלה של ניסוח וסגנון, ואלה נתונים לשיקול דעתו ולטעמו של הכותב.

[post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-08-04 00:42:44 [post_modified_gmt] => 2023-08-03 21:42:44 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1538 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מתקני לשון רבים ממליצים לנקוט את הביטוי לאור רק בהקשרים חיוביים או ניטרליים. אך מדובר בשאלה של ניסוח וסגנון, ואלה נתונים לשיקול דעתו ולטעמו של הכותב.

המשך קריאה >>
איור של אדם קדמון במערה חורט איור של עין יד פה ואף על קיר המערה - הכיתוב: האיברים שלנו מדברים

מדברים בשפת הגוף

WP_Post Object
(
    [ID] => 995
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-02-06 10:06:00
    [post_date_gmt] => 2011-02-06 08:06:00
    [post_content] => איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', 'שן הסלע', 'שפת הנחל', 'לב הים' ו'לשון ים', ובספרות ימי הביניים 'רגלי ההר'. בעברית החדשה הצטרפו אליהם הצירופים 'גב ההר', 'פני השטח', 'פני הים' וגם 'אצבע הגליל' על פי צורת האזור במפה.

האיברים – ובעיקר הגפיים – שימשו בימי קדם כלי מדידה, ולכן כמה יחידות מידה קרויות על שמם. בתיאור קומתו הנישאה של גלית נֶאֱמר: "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת" (כנראה כשלושה מטרים; שמואל א יז, ד). האמה, שהייתה יחידת האורך המרכזית בתנ"ך ובספרות חז"ל, אף הניבה כמה ביטויים ובהם 'ד' אמות' ו'אמת מידה'. ומלשונות אירופה קיבלנו בעת החדשה את הרֶגֶל לציון מידת גובה.

כמה משמות האותיות הם שמות של איברים, והם משקפים את צורתן של האותיות העתיקות שהיו ביסודן ציורים: מדברים בשפת הגוף - יד – יו"ד (יד), מדברים בשפת הגוף - כף – כ"ף, מדברים בשפת הגוף - עין – עי"ן, מדברים בשפת הגוף - ראש – רי"ש (ראש) ועוד.
היותם של איברי הגוף בתשתית לשוננו בא לידי ביטוי בנוכחותם הבולטת באחת מקבוצות המילים הבסיסיות ביותר בשפה – מילות היחס: ליד, על יד, על ידי; לרגל; לפי, על פי (מן פֶּה); לפני, מפני (מן פָּנִים); בעקבות, עקב; לגבי, על גבי (מן גַּב).
שמות האיברים הם גם מקור לשמות פריטי לבוש כגון מצחייה, כתפייה וצווארון, ולשמות אביזרים כגון עינית, פייה, פומית (מן פום = פֶּה בארמית) אזניות, ידית ורגלית.

נוסף על שימושים אלו באיברי הגוף, לשוננו גזרה וגוזרת מהם פעלים להבעת פעולות הקשורות בהם: מי שמַטֶּה אוזן – מַאֲזִין, כפי ששוררה דבורה: "שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים" (שופטים ה, ג), וכיום מַאֲזִינִים הם מי שמקשיבים לרדיו או לקונצרט. מְרַגֵּל הוא מי שהולך ממקום למקום ברגליו ואוסף מידע: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב, א). בלשון התנ"ך בָּרַךְ פירושו כרע על ברכיו, ועל עבד אברהם נאמר "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם" (בראשית כד, יא), כלומר הורידם על ברכיהם. יש הקושרים אף את הפועל בֵּרֵךְ לכריעת הברך. המשליך בידו אבן וכדומה – מְיַדֶּה. וספר משלי תרם לנו את הפועל הִלְשִׁין מן לָשׁוֹן: "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ" (ל, י).

בלשון חז"ל נוצר מן המילה עַיִן הפועל עִיֵּן לציון התבוננות מעמיקה. עוד נוצר בה הפועל הִצְבִּיעַ מן המילה אֶצְבַּע, ובימינו הורחב שימושו להצבעה בפתקים בקלפי, להצבעה אלקטרונית ועוד. פועל אחר הגזור מאיבר גוף הוא עָקַב – הלך בעקבות מישהו – מן עָקֵב (בתנ"ך עָקַב פירושו 'רימה'). האף והנחיריים תרמו לעברית את הפועל אָנַף (רָגַז) ואת הפועל נָחַר, והעברית החדשה העשירה את הרשימה בפועל הִכְרִיס – השמין, העלה כָּרֵס, ובצמד מִרְפֵּק והִתְמַרְפֵּק – נדחף בעזרת מרפקיו.

תוספות

המילונים נוטים לסברה שהפועל הִשְׁכִּים נוצר בראשיתו לציון המנהג להעמיס את המשא על שכם הבהמה בבוקר לקראת היציאה לעמל היום, ומכאן התגלגלה הוראת הפועל לעשיית דבר מה בשעה מוקדמת (הַשכם בבוקר) או בנמרצות ובזריזות, וגם לציון יקיצה משינה. כבר במקרא רגיל הצירוף 'השכים בבוקר' כגון בפתח סיפור העקדה: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ..." (בראשית כב, ג), ומן המקרא ירשנו גם את "מַשְׁכִּימֵי קוּם" (תהלים קכז, ב). יש הקושרים בין הפועל כָּרַע לאיבר כְּרָעַיִם. כרעיים במקרא הם רגליים של בעלי חיים, וכן החלק העליון של רגלי חרקים כעולה מן הפסוק שעניינו בשרץ העוף (=חרק מנתר) "אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא, כא). עוד יש הקושרים את הפועל קָרַס לאיבר קַרְסֹל. קַרְסֻלַּיִם נזכרים בשירת דוד: "תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי" (שמואל ב כב, לז, ובשינוי קל תהלים יח, לז); הפועל קָרַס עצמו בא במקרא פעמיים בישעיהו מו לצד הפועל כָּרַע: "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ... קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו" (פסוקים א–ב). הינה עוד כמה פעלים שנגזרו מאיברי הגוף:
  • הפועל הִצְדִּיעַ מן צֶדַע (הבאת היד אל הצדע – הרקה).
  • הפועל עָרַף מן עורף
  • הפועל הִכְתִּיף מן כָּתֵף (שם על הכתף)
  • הפועל גִּבָּה מן גַּב (בשאילה מאנגלית – גיבוי = backing)
  • הפועל לִבֵּב – מי שמושך את הלב.

כתבו: רונית גדיש ותמר קציר

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => מדברים בשפת הגוף [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%95%d7%a3 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-10-31 16:34:41 [post_modified_gmt] => 2023-10-31 14:34:41 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=995 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', המשך קריאה >>