WP_Post Object
(
    [ID] => 15180
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2016-05-05 13:11:25
    [post_date_gmt] => 2016-05-05 10:11:25
    [post_content] => כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה

במילים האלה נפתח ההמנון הלאומי של מדינת ישראל "הַתִּקְוָה", המבוסס על שני בתיו הראשונים של השיר "תִּקְוָתֵנוּ" שחיבר המשורר העברי נפתלי הרץ אימבר, יליד גליציה, בשנת תרל"ח (1878/1877) בעת שישב ברומניה.

בשורות השנייה והרביעית נחרזות המילים הוֹמִיָּה וצוֹפִיָּה המוכרות לנו למן המקרא. הומייה היא הוֹמָה, ומילה זו נקרית במקרא שלוש פעמים: פעם אחת בישעיהו "תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה קִרְיָה עַלִּיזָה" (כב, ב) ופעמיים במשלי. צופייה היא צוֹפָה, ומילה זו נקרית פעם אחת במשלי: "צוֹפִיָּה הילכות (קרי: הֲלִיכוֹת) בֵּיתָהּ" (לא, כז). לצד הומייה וצופייה מצויות במקרא גם בוכייה (במגילת איכה) ופורייה (בישעיהו, ביחזקאל ובתהלים).

הצורות האלה מיוחדות במקרא ללשון השירה והנבואה, ולצידן משמשות הן בשירה המקראית הן בפרוזה צורות הבינוני (הווה) הרגילות בנקבה דוגמת עוֹלָה, עוֹשָׂה ורוֹאָה (כולן בבניין קל). כך בִּמקום עיר הומייה בישעיהו מדובר בספר מלכים על קריה הומה (מלכים א א, מא).

השירה המקראית ידועה בצורותיה המיוחדות. רבות מהן משמרות מאפייני לשון קדומים, והצורות הנ"ל – המשמרות את אות השורש האחרונה – הן דוגמה לכך: הומייה וצופייה, כמו הצורות הרגילות עוֹלָה ועוֹשָׂה, שייכות לשורשים שעיצורם האחרון הוא יו"ד (או וי"ו). יו"ד זו הייתה לכתחילה הגויה, כמו במילים צָפוּי, גָּלוּי, עֶלְיוֹן, בִּנְיָן, אבל במקרים רבים היא הפכה לאות לא הגויה, כמו בפעלים עָלִיתִי, תִּרְאֶינָה, ובמקרים אחרים נשמטה כליל, כבמילים קָנָה, קָנוּ, יִקְנֶה, יִקְנוּ, לִקְנוֹת, מִקְנֶה. כך קרה גם בצורות הבינוני הרגילות: קוֹנֶה, קוֹנָה, קוֹנִים, קוֹנוֹת.

והנה בכמה מקרים, בעיקר בשירה, משתקפת היו"ד המקורית, למשל בפעלים חָסָיוּ (דברים לב, לז – במקום חָסוּ), אֶהֱמָיָה (תהלים עז, ד – במקום אֶהֱמֶה), יֶחֱזָיוּן (ישעיהו כו, יא – לצד יֶחֱזוּ). לאלה מצטרפות צורות הבינוני יחידה הנ"ל וגם הצורה עֹטְיָה (שיר השירים א, ז – במקום עוֹטָה), הבנויה בדגם צורות הבינוני נקבה יוֹשְׁבָה, מוֹשְׁלָה, שׁוֹפְטָה ודומותיהן. אף צורת רבות בעלת יו"ד עיצורית מזדמנת לנו במקרא: הֹמִיּוֹת (משלי א, כא).

בעברית בת ימינו הצורות הומייה, צופייה ובוכייה משמשות בעיקר בלשון המליצית ובצירופים כגון 'ערבה בוכייה', 'יונה הומייה'. מזלה של הצורה פורייה שפר עליה אף יותר: בלשונם של רבים היא מחליפה לגמרי את פּוֹרָה כצורת הנקבה הרגילה של פּוֹרֶה, ובעקבותיה אף נולדה צורת הרבים פּוֹרִיִּים.
    [post_title] => הומייה וצופייה
    [post_excerpt] => בהמנון התקווה אנו שרים: "כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה, וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה". מה ההסבר לצורתן המיוחדת של המילים הוֹמִיָּה וצוֹפִיָּה המתועדות כבר במקרא?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%94-%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-11-23 10:20:33
    [post_modified_gmt] => 2023-11-23 08:20:33
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=15180
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 13833
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2016-01-26 09:00:14
    [post_date_gmt] => 2016-01-26 07:00:14
    [post_content] => בתחילת פרשת יתרו (שמות יח) מגיע יתרו, חותן משה, אל מחנה בני ישראל בקרבת הר סיני ומביא עִמו אל משה את ציפורה בתו, אשת משה, ואת שני נכדיו גרשום ואליעזר. המקרא מספר על הביקור של יתרו במחנה בני ישראל ועל העצה שהשׂיא למשה.

חוקר הלשון וחבר האקדמיה ללשון העברית ד"ר מרדכי מישור שם לב לעובדה שהסיפור הזה, ובעיקר דיבורו של יתרו, מאופיין בריכוז של מילים וצורות לשון חריגות. הנה כמה דוגמאות:

	
בפסוק ט נאמר כך: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם". הפועל וַיִּחַדְּ (במלעיל, מן השורש חד"י, על דרך וַיִּחַן מן השורש חנ"י) בא כאן במקום הפועל העברי המצופה וַיִּשְׂמַח ובולט בזרותו. פועל זה נדיר מאוד במקרא אך רגיל לפחות בשפה שמית אחת – ארמית. מארמית ומאותו השורש גם שאלה עברית המקרא את המילה חֶדְוָה (שִׂמְחָה).
	
בפסוק יד נאמר: "וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם, וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם, מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב". השתמרות הנו"ן של מילת היחס מִן בצירוף מִן בֹּקֶר חריגה. בעברית היינו מצפים לאחת משתי אפשרויות: או מִבֹּקֶר (הנו"ן מידמה כשאין לפני שם העצם ה"א הידיעה) או מִן הַבֹּקֶר (הנו"ן נשמרת לפני ה"א הידיעה, כבפסוק הקודם, פסוק יג: "וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב"). לעומת זאת הנו"ן של מילת היחס מן משתמרת בשפות שמיות אחרות, כמו ארמית, הרבה יותר מבעברית.
	
בפסוק יח נאמר: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ, כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ". הצורה עֲשֹׂהוּ חריגה מאוד. בעברית הצורה המצופה היא עֲשׂוֹתוֹ (עֲשׂוֹת ולא עֲשֹׂה היא צורת המקור הנטוי).
	
בפסוק כא נאמר: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע". השימוש בפועל תחזה מפתיע. חזה הוא מקבילו הארמי של הפועל העברי ראה, והוא נדיר מאוד בפרוזה המקראית. בעברית המקרא הוא משמש כמעט אך ורק בלשון השירה והנבואה. גם משמעות הפועל מעניינת: תחזה בהקשר הזה מובנו 'תבחר', והקורא העברי מצפה כאן או לפועל תבחר – כפי שנאמר בהמשך כאשר משה שומע לעצת חותנו: "וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל" (פסוק כה) – או לפועל תִראה כמצוי בתשובת אברהם ליצחק: "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי" (בראשית כב, ט; משמעות יִרְאֶה כאן היא 'יבחר').

דוגמאות אלו ואחרות, שבהן ניכר דיבורו המוזר של יתרו, אינן פרי המקרה. לדברי ד"ר מישור, נשזרו בסיפור הזה מילים וצורות לשון לא אופייניות לעברית המקרא המְּשַׁוות לדיבורו של יתרו נופך זר ולסיפור כולו יֶתֶר אותנטיות. כך נעשה גם כאן וגם במקרים אחרים בתנ"ך שבהם אחת הדמויות הראשיות איננה מבני ישראל. כידוע יתרו כוהן מדיין היה, ומכאן שמדיינית הייתה שפתו. סביר שבשפה זו דיבר עם משה, שחי במדיין שנים רבות. האם ידועים לנו שפתו של יתרו או מאפייניה? לצערנו לא. אבל ידועות לנו שפות שמיות אחרות, כמו ארמית, וחלק גדול מדיבורו המיוחד של יתרו נראה לנו ארמי יותר מעברי. בין שחריגות אלו משקפות ארמית ובין שהן משקפות מדיינית או שפה שמית אחרת, שונות הן מעברית המקרא הרגילה ומקנות לדיבורו של יתרו ניחוח זר התורם לאמינות הסיפור.
    [post_title] => פרשת יתרו – דיבור זר ומוזר במקרא
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%99%d7%aa%d7%a8%d7%95-%d7%93%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8-%d7%96%d7%a8-%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%a8-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%a8%d7%90
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2018-11-20 08:31:31
    [post_modified_gmt] => 2018-11-20 06:31:31
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13833
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)