WP_Post Object
(
[ID] => 63073
[post_author] => 21
[post_date] => 2022-05-10 15:33:53
[post_date_gmt] => 2022-05-10 12:33:53
[post_content] => בספרות העברית החדשה – ואצל מתי מעט גם בלשון הדיבור – משמש הביטוי נתכרכמו פניו (או התכרכמו פניו) להבעת מנעד של רגשות: מבוכה, בושה, צער, כעס, אכזבה ואי־שביעות רצון. בעיני רוחם של רבים הוא נקשר במין עווית במראה הפנים, אולי בדומה ל"נפלו פניו" או "חפו פניו" שבמקרא. ברם במקורו הוא מורה על שינוי בצבע הפנים, וכפי שיוסבר להלן.
גלגולו של הביטוי
הביטוי נתכרכמו פניו מוכר מכמה מקורות בספרות חז"ל במובן 'התבייש', 'התאכזב', 'נבוך', למשל:
בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו... כגון רבי יוחנן בן זכאי מינה את רבי אליעזר... ורבי עקיבא את רבי מאיר ואת ר' שמעון. אמר (רבי עקיבא): 'יֵשב רבי מאיר תחילה'. נתכרכמו פני ר' שמעון... (ירושלמי סנהדרין א, ג; יט ע"א).
הפועל נתכרכמו – בשורש כרכ"ם ובבניין נִתְפַּעַל (המקביל בלשון חכמים אל התפעל) – פירושו 'נצבעו בגוֹן הכַּרְכֹּם'.
כרכום הוא צמח תבלין ריחני שנזכר פעם אחת במקרא: "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כׇּל עֲצֵי לְבוֹנָה" (שיר השירים ד, יד),[1] וגם כמה פעמים במשנה ובתוספתא. בימי קדם היו מפיקים ממנו חומרי צבע, ובעיקר תבלין יקר־ערך הידוע בימינו בשם זְעַפְרָן.[2] משם הצמח נגזר גם הפועל כִּרְכֵּם בבניין פיעל במובן 'צָבַע בכרכום', כלומר בצהוב, דוגמת "כֹּפֶת [=כפיס עץ] שסירקוֹ וכרכמוֹ" (משנה כלים כב, ט).
פנים ורגשות
ברם במקורות העברית פנים "נצבעות" בצהוב בהקשרים חיוביים דווקא – הביטוי פנים צהובות בספרות חז"ל מתאר אדם צוהל ושמח. בתלמוד הבבלי מסופר על רבי (רבי יהודה הנשיא) שהזמין את ר' פנחס בן יאיר לסעוד עימו. הלה נענה, ומייד "צהבו פניו של רבי" (חולין ז ע"ב), כלומר הוא שמח על ההיענות להזמנה. ובמקום אחר: "אמר ליה רבי טרפון (לרבי יהודה) 'היום פניך צהובין', אמר ליה 'אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדין ואכלנום בלא מלח, ואם אכלנום במלח כל שכן שהיו פנינו צהובין'" (נדרים מט ע"ב).
הביטוי פנים צהובות קרוב אפוא אל הביטויים 'פנים מאירות' ו'פנים זורחות',[3] ואולי לכן פירש בן־יהודה במילונו 'נתכרכמו פניו': "נעשו ירוקים, מבושה וכדומה". בספרות חז"ל פנים ירוקות הן סימן לרוגז: "מעשה בצדוקי אחד שסח עם כהן גדול ונתזה צינורה [קילוח של רוק] מפיו ונפלה על בגדיו של כהן גדול והוריקו פניו של כהן גדול" (תוספתא נידה ה, ג); "בפנים הרבה נראה להם הקב"ה לישראל בסיני: בפנים זעופות, בפנים הדופות, בפנים מוריקות; (ומנגד:) בפנים שמחות, בפנים משחקות, בפנים מסבירות" (פסיקתא רבתי).
גוֹן הפנים משמש להבעת מצבי רוח גם בהקשרים אחרים. אפשר לומר על אדם מוכה תדהמה או פחד (וגם על אדם חולה) שהוא או פניו חיוורים או מחווירים. צירוף דומה מופיע כבר במקרא, בפועל חָוַר בבניין קל: "לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ" (ישעיהו כט, כב); מן התקבולת למֵדים שפנים חיוורות הן פניו של המתבייש. השורש חו"ר אומנם משמש בעברית המקראית רק בפועל הזה, ואולם הוא נפוץ מאוד בארמית: חִוָּר בארמית הוא בפשטות 'לָבָן': "לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר" (דניאל ז, ט) היינו 'לבושו כשלג לבן'. אף בעברית בא ביטוי דומה בשורש לב"ן, במימרות התלמודיות הפותחות במילים "המלבין פני חברו ברבים..." (בבא מציעא נח ע"ב, סנהדרין קז ע"א ועוד) – אבל רק בהוראת גרימה, כלומר במובן 'לבייש' (ולא 'להתבייש'). צירוף דומה מופיע גם בארמית של התלמוד הבבלי: "חזיֵיה רב אשי למר זוטרא דמחוורין אפיה" [=ראהו רב אשי את מר זוטרא שמחווירות פניו].
הדימוי של פנים בהירות וחיוורות להבעת בושה מוכר גם מן הפועל הארמי הרגיל לציון 'התבייש' – איכסיף – מן השורש כס"ף, על פי צבעו החיוור של הכסף. סימן יפה לזה במדרש: "למה קורין אותו 'כסף'? שהיה מכסיף [=מבייש, מלבין פני] כל הזְהבים שהיו שם" (שמות רבה לה). ואומנם יש מי שהסביר כי העיקר ב'נתכרכמו פניו' הוא שנעשו הפנים בהירות וחיוורות מבושה.[4]
מנגד – פנים בעברית עשויות גם להשחיר. בתלמוד הבבלי מוצאים מי שהשחירו פניו "מפני תעניות" (חגיגה כב ע"ב; בנוסח הדפוס 'הושחרו שיניו'), אבל נראה שהכוונה היא לשינוי ממשי במראה הפנים. להבעת מצב רגשי משמש הביטוי המליצי השחירו פניו כשוּלי קדרה (למשל ירושלמי חגיגה ב, ב; עז, ע"ד) או נהפכו פניו כשוּלי קדרה (למשל בבלי שבת ל ע"א) – אף הוא בהקשר של צער, בושה וכלימה.
צהובים זה לזה
במקורות חז"ל בא מטבע הלשון צהובים זה לזה במשמעות של כעס וריב: "משל לשני כלבים שהיו בעדר והיו צהובים זה לזה. בא זאב ונפל על אחד מהם. אמר חברו: 'אם אין אני עוזרו לזה היום הורג אותו ולמחר בא עלי והורגני'. עמדו שניהן והרגו את הזאב" (בבלי סנהדרין קה ע"א) – כיצד אפוא מתיישבים הדברים עם ההוראה החיובית של הצהבת פנים?
לדעת חוקר הלשון זאב בן־חיים מדובר בשורש צה"ב אחר – מקורו בשורש צח"ב (כך למשל בערבית ובחלק מלהגי הארמית במובן כעס, צעקה וריב) ובמרוצת הזמן נתלכד עם צה"ב המוכר, ולמעשה הוא קרוב יותר אל השורש צו"ח, כלומר אל הפועל צווח. מכאן גם המילה צהיבה במשמעות קטטה וריב: "'ולא ימות ונפל למשכב' – מגיד שהצהיבה מביאה לידי מיתה" (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים ו).
--------------------------------------------------------------
[post_title] => נתכרכמו פניו
[post_excerpt] => בעיני רוחם של רבים הביטוי נתכרכמו פניו נקשר במין עווית במראה הפנים, אולי בדומה ל"נפלו פניו" או "חפו פניו" שבמקרא. ברם במקורו הוא מורה על שינוי בצבע הפנים.
[post_status] => publish
[comment_status] => closed
[ping_status] => closed
[post_password] =>
[post_name] => %d7%a0%d7%aa%d7%9b%d7%a8%d7%9b%d7%9e%d7%95-%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%95
[to_ping] =>
[pinged] =>
[post_modified] => 2022-05-26 09:29:37
[post_modified_gmt] => 2022-05-26 06:29:37
[post_content_filtered] =>
[post_parent] => 0
[guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=63073
[menu_order] => 0
[post_type] => post
[post_mime_type] =>
[comment_count] => 0
[filter] => raw
)
בעיני רוחם של רבים הביטוי
נתכרכמו פניו נקשר במין עווית במראה הפנים, אולי בדומה ל"נפלו פניו" או "חפו פניו" שבמקרא. ברם במקורו הוא מורה על שינוי בצבע הפנים.
המשך קריאה >>
המשך קריאה >>
