WP_Post Object
(
    [ID] => 96599
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-09-08 10:46:54
    [post_date_gmt] => 2024-09-08 07:46:54
    [post_content] => המילה צִיר ידועה במגוון הוראותיה כבר בתקופות קדומות – רובן שרדו עד ימינו. נצא למסע קצר בעקבות המילה הקצרה.
ציר = שליח
ברוב המופעים במקרא, שישה במספר, צִיר הוא 'שליח', ואומנם הוא בא לצד מילים מן השורש של"ח: "וַתְּשַׁלְּחִי צִרַיִךְ עַד מֵרָחֹק" (ישעיהו נז, ט); "וְצִיר בַּגּוֹיִם שָׁלוּחַ" (ירמיהו מט, יא); "וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח" (עובדיה א, א); "צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו" (משלי כה, יג). כידוע אף המילה מַלְאָךְ במקרא פירושה 'שליח' (להרחבה ראו כאן), ואין פלא אפוא שנמצא צִיר לצד מַלְאָךְ: "הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי גֹמֶא עַל פְּנֵי מַיִם, לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים אֶל גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט" (ישעיהו יח, ב); "מַלְאָךְ רָשָׁע יִפֹּל בְּרָע, וְצִיר אֱמוּנִים מַרְפֵּא" (משלי יג, יז).[1]

חייה של המילה ציר אחרי המקרא נמשכים בעיקר בפיוטים ובשירת ספרד. שם היא זוהתה יותר מכול עם דמותו של משה רבנו, על בסיס הקישור של "צִיר נֶאֱמָן" בספר משלי למשה שעליו נאמר "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה – בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז). בהקשר זה ידועה השורה המליצית מפיוטו של ר' אברהם אבן עזרא: "ארבעה עמדו על הים: צוּר וציר וצאן וצר" [ביאורו לפי הסדר: הקב"ה, משה, ישראל, מצרים].[2]

בעברית החדשה אומצה המילה ציר כבר בתקופת ההשכלה לציון 'שליח', ובמיוחד  נציג של מדינה הנשלח לארץ זרה בעניינים מדיניים, בהתאם להקשר המקראי שבו הציר נשלח "בַּיָּם", "בַּגּוֹיִם" (או "אֶל גּוֹי"), "עַד מֵרָחֹק" (ראו הפסוקים לעיל). בימינו התייחדה המילה 'ציר' לציון דרגה דיפלומטית (שאינה 'שגריר'), והיא משמשת גם לציון נציג של מדינה (state) וכיו"ב בבית נבחרים, וכן לציון 'נציג' בוועידות של תנועות ומפלגות, כגון הצירים (=נציגי התפוצות והארגונים) בקונגרסים הציוניים.
צירי לידה
הוראה אחרת של המילה צִיר – במקרא רק בצורת הרבים צִירִים – היא הכאבים העזים שמקדימים את הלידה. המילה ציר במשמעות זו גזורה מן צו"ר וצר"ר שהוראתם היסודית היא 'פגיעה, מכה, כאב'.

בספר שמואל מסופר שכלתו הֶהרה של עלי, אשת בנו פינחס, מתבשרת שנשבה ארון ה' ושבעלה וחמִיה נהרגו, ומבּהלת הבשורות הקשות "וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ" (ד, יט). בתרגום הארמי צִרֶיהָ הם חֶבְלָהָא, היינו חֵבֶל, 'כאב'. הדמיון עולה גם בפסוקים אחרים: "צִירִים וַחֲבָלִים יֹאחֵזוּן, כַּיּוֹלֵדָה יְחִילוּן" (ישעיהו יג, ח), ומכאן למדים שצירים בהשאלה הם 'כאבים' בכלל, ולא רק לאישה בלידתה, כמו שאומר ישעיהו הנביא במקום אחר: "צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה" (כא, ג).
ציר הדלת 
בפסוק אחד בלבד במקרא נזכר ציר הדלת: "הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ" (משלי כו, יד), ודווקא מכאן הסתעפו להן הוראות ותת־הוראות. בשונה מצירי הדלת של ימינו, בימי קדם ציר היה וו או זיז שמחובר לקצה הדלת, נתון בגומה קטנה במפתן או בקרקע כדי שיוכל לנוע אָנֶה וָאָנָה; ובהוראה זו המילה ציר רגילה גם במקורות חז"ל.[3]

בימי הביניים אומצה המילה ציר בתחום הגאומטרייה: המלומד היהודי בן המאה ה־11 אברהם בר חייא בחר בה כדי לציין את מרכז המעגל (או מרכז הכדור);[4] הוא דימה את הציר שעליו סובבת הדלת לנקודה שעליה סובבת המחוּגה. מאוחר יותר בימי הביניים (ועד העת החדשה) השתמשו מלומדים יהודים במילה ציר גם במשמעות 'קוטב' (pole),[5] היינו כל אחת משתי הנקודות שנמצאות על ציר הסיבוב (הציר הדמיוני שסביבו מסתובב הגוף); 'הציר הצפוני' ו'הציר הדרומי' היה כינויָם של שני הקטבים של כדור הארץ.

מכאן התפתחו הוראות משנֶה נוספות: במובן 'סרן', המוט שהגלגל מסתובב עליו; במובן קו, דמיוני או לא, כגון הקווים הניצבים זה לזה במערכת צירים או קו התקדמות (של כוחות צבא וכו') – מכאן באה ההוראה 'דרך, מסלול' ('ציר פילדלפי', 'פתיחת ציר'); ביחסים בין־לאומיים הצירוף 'מדינות הציר' הוא הכינוי שניתן לברית של גרמניה ואיטליה (ומאוחר יותר הצטרפה אליהן יפן) במלחמת העולם השנייה – על פי the axis או axis powers בלעז (ואף הביטוי המודרני מן האלף הנוכחי 'ציר הרשע', על פי axis of evil).
ציר = רוטב
ציר הוא גם רוטב שמופק מבשרם של בעלי חיים (דג, כבש, בקר). זהו הציר היחיד שאינו מופיע במקרא. והינה בעדי הנוסח הטובים של המשנה הוא מנוקד תדיר בצירי: צֵיר (ולעיתים אפילו בלי יו"ד: צֵר). המילה מוכרת גם מן הארמית: צירא, אך מקורה לא הוברר דיו.
ציר = פֶּסֶל
ההוראה הנדירה ביותר של ציר היא 'פסל'. בנבואת ישעיהו מוצאים "הָלְכוּ בַכְּלִמָּה חָרָשֵׁי צִירִים" (מה, טז), ואין ספק ש"חרשי צירים" הם בעלי המלאכה שיוצרים פסלים.[6] במובן זה המילה ציר קרובה אל המילים ציור וצורה ואל השורש יצ"ר. להוראה זו אין מהלכים של ממש בעברית לדורותיה.

__________________________________
[1] מכאן היה מי שסבר שצִיר זהה עם עִיר בארמית במובן 'מלאך', למשל בספר דניאל: "וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת" [=והינה מלאך וקדוש מן השמיים יורד] (ד, י), שהרי צ עברית עשויה להתחלף עם ע ארמית (כגון ארץ–ארע; להרחבה ראו כאן). ואולם במילוני המקרא החדשים מקובל להסביר כי עִיר קרוב אל עֵר (מן השורש עו"ר), כאמור בפרשנות המקרא, ובלשון רש"י: "שהוא [המלאך] עֵר לְעולם".
[2] הקשר בין ציר (נאמן) לנביא עולה גם במימרה באבות דר' נתן: "עשרה שמות נקרא נביא [במקרא]: עבד, מלך, שליח, צופה, חוזה, חולם, ציר, רואה, נביא, איש האלהים" (אבות דרבי נתן, נוסח ב, לז; בנוסח א: 'ציר נאמן').
[3] במשנת כלים: "הדלת והנגר והמנעול והפותה שתחת הציר, הציר, הקורה והצינור" (יא, ב; ראו גם מועד קטן א, י). המשנה מציינת שני חלקים: הציר שהוא הזיז בדלת, והפּוֹתָה – הגומה שהציר נתון בה. מילה זו נזכרת כבר במקרא: "וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת" (מלכים א ז, נ).
[4] המילה מרכז עצמה מקורה בערבית (مَرْكَز, מַרְכַּז), ובספרות ימי הביניים היא קיבלה צורה עברית – מֶרְכָּז.
[5] בדומה למרכז, אף היא מילה ערבית (قُطْب, קֻטְבּ) שקיבלה צורה עברית בספרות המדע של ימי הביניים.
[6] וסומכים לכאן גם את הכתיב בפסוק מתהלים: וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וְצוּרָם [הכתיב: צירם] לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ" (תהלים מט, טו).
    [post_title] => ציר
    [post_excerpt] => המילה צִיר, שנמצאת בימים אלו בכותרות, ידועה במגוון הוראותיה כבר בתקופות קדומות – רובן שרדו עד ימינו. נצא למסע קצר בעקבות המילה הקצרה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a6%d7%99%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-09-22 10:33:37
    [post_modified_gmt] => 2024-09-22 07:33:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=96599
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 94570
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-06-20 14:24:58
    [post_date_gmt] => 2024-06-20 11:24:58
    [post_content] => 'שפה' היא מילה נרדפת ל'לשון', וכמותה היא מבוססת על איבר בפה המשמש להפקת דיבור. שם האיבר שָׂפָה מצוי בביטויים שונים הקשורים לדיבור, ובהם 'לא העלה על דל שפתיו'. אך מהו בכלל 'דל שפתיו'?
[presto_player id=94618]
    [post_title] => שבוע העברית: שפה
    [post_excerpt] => 'שפה' היא מילה נרדפת ל'לשון', וכמותה היא מבוססת על איבר בפה המשמש להפקת דיבור. שם האיבר שָׂפָה מצוי בביטויים שונים הקשורים לדיבור, ובהם 'לא העלה על דל שפתיו'. אך מהו בכלל 'דל שפתיו'?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%a4%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-07-02 20:19:33
    [post_modified_gmt] => 2024-07-02 17:19:33
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=94570
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 12941
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2015-11-25 16:33:56
    [post_date_gmt] => 2015-11-25 14:33:56
    [post_content] => בכלי מדידה כגון סרגל או משׂורה מסומנים קווים דקים במרחקים קבועים זה מזה. קווים אלו מכונים שְׁנָתוֹת.

המילה שְׁנָתוֹת מתועדת בספרות חז"ל, ותמיד ברבים.

המילה שְׁנָתוֹת מתועדת בספרות חז"ל, ותמיד ברבים, למשל: "רבי אליעזר בר צדוק אומר: שנתות היו בהִין (בכלי ששיעורו הין, מידת נפח קדומה) – עד כאן לפר, עד כאן לאיל, עד כאן לכבש" (משנה מנחות ט, ב).

לפיכך את צורת היחיד שלה אפשר רק לשחזר. במילונים מתחילת המאה העשרים הוצעה צורת היחיד שְׁנָת, ואולם במילון למונחי הטכניקה של ועד הלשון משנת תש"ו (1946) ובכרך האחרון של מילון בן־יהודה משנת 1959 צורת היחיד היא שֶׁנֶת – וזו הצורה התקנית גם בימינו.

היו שהציעו לקשור את המילה שְׁנָתוֹת לשורש העברי שנ"ן ולמילה שֵׁן, אך מקובל יותר לראות בה שאילה מן המילה האכדית šimtu או šindu שפירושה 'סימן', 'סימון'. לצורות אכדיות כאלה מקבילה בדרך כלל מילה עברית במשקל סגולי, ולכן השחזור של צורת היחיד שֶׁנֶת נראה המתאים ביותר. את הצמד שֶׁנֶת–שְׁנָתוֹת אפשר להשוות לצמדים דֶּלֶת–דְּלָתוֹת, קֶשֶׁת–קְשָׁתוֹת. ונעיר כי כמו מילים אלו גם המילה שֶׁנֶת היא ממין נקבה.
    [post_title] => שנתות ביחיד
    [post_excerpt] => בכלי מדידה כגון סרגל מסומנים קווים דקים במרחקים קבועים זה מזה. קווים אלו מכונים שְׁנָתוֹת. צורת היחיד של מילה זו היא שֶׁנֶת.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%a0%d7%aa%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%97%d7%99%d7%93
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-09-19 17:53:02
    [post_modified_gmt] => 2022-09-19 14:53:02
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=12941
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 878
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-25 13:06:20
    [post_date_gmt] => 2010-03-25 11:06:20
    [post_content] => 
במערכת השם העברית רוב צורות הרבים הן בעלות אחד משני צורני הריבוי – סיומת ־ִים וסיומת ־וֹת. הבחירה בין שתי הסיומות קשורה בתודעתנו בראש ובראשונה למין הדקדוקי של השם: סיומת ־ִים לשמות ממין זכר וסיומת ־וֹת לשמות ממין נקבה. ואכן, בשמות התואר אנו מוצאים היערכות סדירה וקבועה: זכר רבים – טובים, קשים, ירוקים; נקבה רבות – טובות, קשות, ירוקות. היערכות זו קיימת גם בצורות הבינוני: שומרים, נכנסים, מתעמלים לעומת שומרות, נכנסות, מתעמלות. כך גם במקצת השמות המציינים בעלי מין ביולוגי: ילדים / ילדות, בנים / בנות. אך בכלל שמות העצם לא תמיד הדבר כך: יש ששמות ממין זכר מרובים בסיומת ־וֹת – כגון אָבוֹת, אֲרָיוֹת, מְקוֹמוֹת, ויש ששמות ממין נקבה מרובים בסיומת ־ִים – כגון נָשִׁים, בֵּיצִים, אֲבָנִים, גֶּחָלִים (רבים של גַּחֶלֶת).
מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. בשמות רבים יש אפוא אי־התאמה בין המין הדקדוקי של השם לצורן הרבים המצופה (־ִים לזכר ו־וֹת לנקבה). ואולם בשמות רבים אחרים, בייחוד אלה שנוצרו בעברית החדשה, סיומת הרבים המתווספת לשם נקבעת בפשטות על פי המין הדקדוקי.

סיומת ־וֹת בשמות ממין זכר
לְשמות רבים ממין זכר שתנועתם האחרונה o מצטרפת הסיומת ־וֹת שגם היא בעלת אותה התנועה. כך בשמות רבים מקבוצות המילים האלה:


 	
שמות על משקל אוֹר – אוֹרוֹת, בּוֹרוֹת, חוֹלוֹת, סוֹדוֹת, קוֹלוֹת ועוד (אבל חוֹפִים, נוֹפִים, קוֹצִים ועוד).
 	
שמות על משקל מָקוֹם – מְקוֹמוֹת, מְזוֹנוֹת, מְחוֹזוֹת, מְלוֹנוֹת ועוד (אבל מְרוֹמִים, מְטוֹסִים ועוד).
 	
שמות בסיומת ־וֹן, בייחוד במשקלים פִּעָלוֹן, פִּעְלוֹן – למשל: זִכְרוֹנוֹת, עֶפְרוֹנוֹת, יִתְרוֹנוֹת, רְצוֹנוֹת, אֲרוֹנוֹת (אבל בִּטְאוֹנִים, בִּרְיוֹנִים, עֶגְלוֹנִים ועוד). מילים זרות בעלות תבנית דומה שחדרו ללשוננו בתקופת חז"ל נוטות אף הן לסיומת ־וֹת, למשל לִגְיוֹנוֹת (לצד לגיונים או לגיונין), קִיטוֹנוֹת.
 	
שמות במשקל פָּעוֹל (בקמץ מתקיים) – למשל: לָקוֹחוֹת, פָּעוֹטוֹת, (דיני) מָמוֹנוֹת (אך בכמה שמות נוהגת הסיומת ־ִִִים וראו להלן בסעיף "הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים").

סיומת ־וֹת שכיחה למדי גם בקבוצות האלה:

 	
שמות בני הברה אחת – למשל: נֵרוֹת, שֵׁמוֹת, גַּגּוֹת, קִירוֹת, זוּגוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון עֵצִים, שִׁירִים, טוּרִים).
 	
שמות בתחילית מ' – למשל: מוֹסָדוֹת, מִזְבְּחוֹת, מַזְלְגוֹת (במקרא מִזְלָגוֹת), מַטְבְּעוֹת, מַפְתְּחוֹת, מִקְצוֹעוֹת, מַשָּׂאוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון מִגְרָשִׁים, מִשְׁטָחִים, מַרְתְּפִים, מַלְבְּנִים).
 	
שמות במשקל פְּעָל – למשל: נְיָרוֹת, קְנָסוֹת, קְרָבוֹת, חֲשָׁדוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון פְּגָמִים, שְׁבָבִים).
 	
שמות במשקל פּוֹעָל – למשל: אוֹצָרוֹת, גּוֹרָלוֹת, שׁוֹפָרוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון כּוֹכָבִים, תּוֹתָחִים).

סיומת ־ִים בשמות ממין נקבה
בשמות שמינם הדקדוקי נקבה באה סיומת הרבים ־ִים בעיקר בשמות של צמחים ובעלי חיים. למשל: חִטִּים, שִׁבּוֹלִים, שְׁעוּעִים (רבים של שְׁעוּעִית), שִׁקְמִים, תְּאֵנִים; דְּבוֹרִים, יוֹנִים, כִּנִּים, נְמָלִים, תּוֹלָעִים.
הערה: איש הלשון אהרן בן־אור כתב: "על סמך חיטים, שעורים, פשתים וכו' ביקשו להקפיד (בספרות החקלאית) על בננים במקום בננות, אך נסיון זה נכשל, ובדין, כי אין הכלל שלעיל בגדר חוק ולא יעבור, ביחוד – לא לגבי שמות זרים" (לשון וסגנון, עמ' 72). ואומנם בשנת תר"ץ (1930) יצא לאור בהוצאת 'השדה' ספר בשם "גדול הבננים בארץ־ישראל".

שמות הנוטים בשתי הסיומות
אף שלרוב השמות יש צורת רבים מקובלת אחת, קבוצת שמות לא מבוטלת נוטה בשתי הסיומות. חלק מן הריבויים הכפולים האלה קשור להבדל שבין לשון המקרא ללשון חז"ל: שכיחותה של סיומת הרבים ־וֹת גבוהה למדי בלשון חז"ל, ושמות שבמקרא מתועדים בסיומת ־ִים מופיעים לעיתים בספרות חז"ל בסיומת ־וֹת. כך למשל נמצא במקרא פַּרְדֵּסִים ומְשָׁלִים ובספרות חז"ל גם פַּרְדֵּסוֹת ומְשָׁלוֹת.
הערה: להבדל זה שבין רובדי הלשון היו מודעים חכמי התלמוד. במשנה נאמר "חמש רחלות גוזזות" (חולין יא, ב). רבי יוחנן שמע את רב אסי שונה לבנו "חמש רחלים גוזזות" והעיר לו שיש לִשנות רחלות. רב אסי הסביר ששנה על פי צורת הרבים במקרא, ועל כך השיב רבי יוחנן: "לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן" (בבלי חולין קלז ע"ב; על היחס בין רחלים לרחלות בספרות חז"ל ראו ברשימת המקורות: אפשטיין; שרביט, עמ' 365–367).
בפיוט ובשירת ימי הביניים ננקטו לעיתים צורות רבים חריגות לצורך החרוז. למשל: תְּהוֹמִים (במקום תְּהוֹמוֹת) בחריזה לעֲצוּמִים; מִבְצָרוֹת (במקום מִבְצָרִים) בחריזה לצָרוֹת ועֲצָרוֹת; מְרוֹמוֹת (במקום מְרוֹמִים) בחריזה לנְשָׁמוֹת, נְעִימוֹת.
גם בלשון ימינו יש שמות הנוטים בשתי הסיומות: אַגָּנִים/אַגָּנוֹת; בְּכוֹרִים/בְּכוֹרוֹת; גַּבִּים/ גַּבּוֹת; דְּבֵלִים/דְּבֵלוֹת; הֵיכָלִים/הֵיכָלוֹת; חֻרְבָּנִים/חֻרְבָּנוֹת; חֲרָמִים/חֲרָמוֹת; יוֹבְלִים/יוֹבְלוֹת; מוֹעֲדִים/מוֹעֲדוֹת; מַחֲסִים/מַחֲסוֹת; מַעֲקִים/מַעֲקוֹת; מִדְרוֹנִים/מִדְרוֹנוֹת; מִשְׁקָלִים/מִשְׁקָלוֹת; נִימִים/נִימוֹת (רבים של נִימָה); פְּלָאִים/פְּלָאוֹת; שְׁלוֹמִים/שְׁלוֹמוֹת; שִׁרְיוֹנִים/שִׁרְיוֹנוֹת; תַּעֲנוּגִים/תַּעֲנוּגוֹת. 

צורות רבים שנעלמו מלשוננו
שמות שונים המתועדים בספרות העברית לדורותיה בשתי סיומות הרבים נוהגים בלשון ימינו בדרך ריבוי אחת בלבד. למשל: בִּנְיָנִים ולא בִּנְיָנוֹת, גּוֹזָלִים ולא גּוֹזָלוֹת, פִּזְמוֹנִים ולא פִּזְמוֹנוֹת, מְשׁוֹטִים ולא מְשׁוֹטוֹת; כִּנּוֹרוֹת ולא כִּנּוֹרִים, נְהָרוֹת ולא נְהָרִים, מַחֲנוֹת ולא מַחֲנִים, מְעוֹנוֹת ולא מְעוֹנִים.
ויש שמות שנתחדשה בהם צורת רבים שלא כבמקורות: בימינו נוהגות צורות הרבים גְּבִינוֹת ורְפָתוֹת, ואילו במקורות מתועדות הצורות גְּבִינִים ורְפָתִים. בימינו צורת הרבים של סִיר היא סִירִים, ואילו במקורות – סִירוֹת (להרחבה).
לעיתים הסיומת שנדחקה משתמרת בניבים ובצירופי לשון שירשנו מן המקורות. למשל: לאלוהים פִּתְרוֹנִים; בית קְבָרוֹת (להרחבה); טִפִּין־טִפִּין, מהלך בין הטִפִּין (לצד 'מהלך בין הטיפות') לקבוע מַסְמְרוֹת (להרחבה); מַאֲכָלוֹת אסורים; בתי מִקְדָשׁוֹת; דברי רִיבוֹת (ולא ריבים); כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת (לצד 'כללים ופרטים'); בעשרה מַאֲמָרוֹת נברא העולם (ולא מאמרים).
בצירופים 'שיתוק מוחין', 'פְּגוּעַ מוחין' שנוצרו בעברית החדשה ננקטה צורת הרבים המיוחדת על פי 'קטנות מוֹחִין' מתורת הקבלה של ימי הביניים. מכאן גם 'סיעור מוחין' המשמש לעיתים במקום 'סיעור מוחות'.
בכמה מקרים נדחקה צורת הרבים שבסיומת ־וֹת בגלל זהותה לצורת רבים של מילה אחרת בעלת סיומת נקבה. למשל:


 	
מִדְרָשׁוֹת – כיום רבים של מִדְרָשָׁה; במקורות רבים של מִדְרָשׁ, כגון 'בתי מדרשות'.
 	
מוֹשָׁבוֹת – כיום רבים של מוֹשָׁבָה; במקורות רבים של מוֹשָׁב בעיקר בנטייה, כגון "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב, כ).
 	
מַסְרְקוֹת – כיום בעיקר רבים של מַסְרֵקָה (אביזר לקישוט השיער); במקורות רבים של מַסְרֵק, כגון 'מסרקות ברזל'.

בידולי משמעות
בכמה שמות נוצר בידול משמעות בין שתי צורות הרבים. למשל:


 	
גְּבוּל: צורת הרבים הרגילה היא גבולות, ואילו הצורה גְּבוּלִים משמשת רק בהקשר ההלכתי לציון שטחי ארץ ישראל שמחוץ לירושלים.
 	
גָּלִיל: במשמעות צורה הנדסית – גְּלִילִים, במשמעות חבל ארץ בעיקר גְּלִילוֹת.
 	
חָצֵר: צורת הרבים הרגילה היא חֲצֵרוֹת, ואילו הצורה חֲצֵרִים היא מונח משפטי לציון שטח אדמה עם כל מה שעליו.
 	
מַסָּע: צורת הרבים הרגילה – מַסָּעוֹת, ואילו הצורה מַסָּעִים התייחדה לתחום השחמט (להרחבה).
 	
מַעֲמָד: במשמעות בסיס – מַעֲמָדִים, במשמעות המושאלת של דרגה ושכבה חברתית בעיקר מַעֲמָדוֹת.
 	
מִפְעָל: צורת הרבים הרגילה היא מִפְעָלִים, ואילו הצורה מִפְעָלוֹת משמשת שם פעולה בלשון הגבוהה ("מפעלותיו החשובים"). לאחרונה יש המשתמשים בצורה מִפְעָלוֹת לציון מיזמי צדקה של ארגונים.
 	
עֲדָשָׁה: הצמח – עֲדָשִׁים, במשמעות המושאלת בתחום האופטיקה – עֲדָשׁוֹת (להרחבה).
 	
עוֹלָם: במשמעות מקום – עוֹלָמוֹת, במשמעות זמן – עוֹלָמִים (להרחבה).
 	
תְּהִלָּה: צורת הרבים הרגילה היא תְּהִלּוֹת, אך שם הספר המקראי הוא תְּהִלִּים.

נסמך־רבים לעומת נפרד־רבים
בשמות שריבוים בסיומת ־וֹת יש שלצד צורת הנסמך המתבקשת משמשת צורת נסמך בסיומת ־יֵ (הקשורה כמובן לסיומת הרבים ־ִים), לעיתים במשלב גבוה יותר. למשל: אוּלַמֵּי אירועים, אִילָנֵי סרק, דַּלְתֵי האולם, מַסְּעֵי הצלב (להרחבה), מעייני הישועה, במַעַגְלוֹת השנה, רִגְשֵׁי אשמה, שִׁטְרֵי חוב, עַרְבֵי־נחל (בתנ"ך ערבים גם בנפרד, כגון "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ"; תהלים קלז, ב).
בצירופי סמיכות דוגמת דּוֹרֵי דּוֹרוֹת, סוֹדֵי סוֹדוֹת, קוֹלֵי קוֹלוֹת הועדפה צורת הנסמך בסיומת ־ֵי (ולא בסיומת ־וֹת כגון "דורות דורות") כדי להדגיש את מבנה הסמיכות.
על שמות שריבוים בסיומת ־ִים ובנסמך יש שימוש בסיומת ־וֹת ראו כאן.
צורת רבים המשותפת לשני שמות
כמה צורות רבים בסיומת ־וֹת משותפות לשני שמות שאחד מהם הוא בעל סיומת נקבה. למשל: בְּכוֹרוֹת (רבים של בְּכוֹר ושל בְּכוֹרָה); חוֹבוֹת (חוֹב / חוֹבָה); חוֹתָמוֹת (חוֹתָם / חוֹתֶמֶת); לָקוֹחוֹת (לָקוֹחַ / לָקוֹחָה); מְבוֹאוֹת (מָבוֹא / מְבוֹאָה); מַעֲלוֹת (מַעֲלֶה / מַעֲלָה); מַרְאוֹת (מַרְאֶה / מַרְאָה); מִשְׁמָרוֹת (מִשְׁמָר / מִשְׁמֶרֶת); פָּעוֹטוֹת (פָּעוֹט / פָּעוֹטָה); תִּינוֹקוֹת (תִּינוֹק / תִּינֹקֶת).
הערות
א. במילון למונחי תכנון מרחבי של ועד הלשון משנת תש"ד (1944) ראו עורכי המילון לקבוע למילה מַעֲלֶה את צורת הרבים מַעֲלִים.
ב. בלשון הדיבור נוצרה הצורה תּוֹרוֹת כריבוי של תּוֹר במשחקים וכדומה, אף שצורה זו היא גם ריבוי של המילה תּוֹרָה (להרחבה).

סיומת הרבים בהלחמים
שמות שנוצרו בדרך ההלחם, דוגמת רַמְזוֹר ורַמְקוֹל, נוטים בסיומת הרבים על פי מינם הדקדוקי גם כאשר סיומת הרבים הרגילה של הרכיב האחרון שונה. למשל: רַמְזוֹרִים, מִגְדַּלּוֹרִים, תַּקְלִיטוֹרִים (לעומת אוֹרוֹת); רַמְקוֹלִים, רְשַׁמְקוֹלִים, פַּסְקוֹלִים (לעומת קוֹלוֹת).
ראו גם מדרחוב ברבים.

הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים
במילוני ועד הלשון ובמילוני האקדמיה בראשית ימיה אפשר למצוא הנחיות לא מעטות לצורת הרבים המועדפת של שמות, למשל: אַרְנָק–אַרְנָקִים, מִכְשׁוֹל–מִכְשׁוֹלִים, זְרוֹעַ–זְרוֹעוֹת. הנחיות אלו מעידות על חוסר הסדירות שהיה באותם הימים בריבוין של מילים אלו ועל כך שאנשי הלשון ראו לנכון לקבע צורת רבים אחת. במילונים חדשים יותר מספרן של ההנחיות בדבר צורת הרבים קטן בהרבה, ורובן קשורות לשאלות דקדוקיות (כגון שווא לעומת קמץ מתקיים) ולא לבחירה בין שתי סיומות הרבים.
במשקל פָּעוֹל הקפידו מילוני האקדמיה לציין את צורת הרבים בסיומת ־וֹת (ובקמץ מתקיים): גָּשׁוֹשוֹת, סָמוֹכוֹת, פָּגוֹשוֹת, פָּעוֹטוֹת, פָּשׁוֹשׁוֹת, תָּמוֹכוֹת ועוד. כך גם עלה מנוסח הכלל של נטיית משקל פָּעוֹל בכללי הקמץ בהחלטות האקדמיה בנטיית השם. בשנת תשע"ו (2016) החליטה האקדמיה להתיר את צורת הרבים בסיומת ־ִים בכמה שמות במשקל זה על פי הנוהג בציבור: פָּגוֹשִׁים, פָּשׁוֹשִׁים, פָּמוֹטִים (לצד פָּמוֹטוֹת). ראו את נוסח ההחלטה כאן.
ככלל בהחלטות האקדמיה בדקדוק מעטות ההכרעות בדבר סיומת הרבים המועדפת. מן ההחלטות המעטות האלה נזכיר אחת:


 	

 	
צורת הרבים של תִּינוֹק – שם העצם תִּינוֹק מוכר בלשוננו למן ספרות חז"ל. צורת הרבים שלו היא תִּינוֹקוֹת, כגון בצירוף 'תינוקות של בית רבן' (שם זה מצטרף לשמות שבסופם תנועת o ונוטים בסיומת ־וֹת). בלשון ימינו יש המבחינים בין תִּינוֹקִים (זכרים) לתִינוֹקוֹת (נקבות), אך האקדמיה לא סמכה ידה על שימוש זה וקבעה במפורש כי צורת הרבים היא תִּינוֹקוֹת (להחלטה).

    [post_title] => סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת
    [post_excerpt] => מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9d%d6%b4%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%95%d6%b9%d7%aa-%d7%91%d7%96%d7%9b%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-08-04 18:35:14
    [post_modified_gmt] => 2023-08-04 15:35:14
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=878
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)