WP_Post Object
(
    [ID] => 13251
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2015-12-28 12:25:48
    [post_date_gmt] => 2015-12-28 10:25:48
    [post_content] => 
פירוש הביטוי: 'בכי מר', 'בכי גדול'.
דוגמה: בכל שנה הלב נחמץ מבכי התמרורים בפתח הגן החדש, אף שברור לכולנו שלאחר לכתנו יסתער הפעוט המייבב על מכוניות הצעצוע ובסוף היום יבקש להישאר.
מקור הצירוף באחד מפרקי הנחמה הידועים בתנ"ך – פרק לא בספר ירמיהו (הפטרת יום ב' של ראש השנה): "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ.... כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (יד–טז).
המילה תַּמְרוּרִים גזורה מן השורש מר"ר ושקולה במשקל המילים תַּנְחוּמִים, תַּמְרוּקִים, תַּפְנוּקִים ועוד. 'בכי תמרורים' הוא בכי מר, בדומה לצירוף 'מירר בבכי' (על פי ישעיהו כב, ד). תמרורים כאלה אנו מוצאים אצל ירמיהו גם בצירוף מִסְפַּד תַּמְרוּרִים (ו, כו).

בכי התמרורים אינו קשור לתמרורים המוכרים לנו מן הדרכים, אף כי שניהם מופיעים באותה נבואה. כמה פסוקים לאחר דברי הנחמה לרחל המבכה על בניה אומר ירמיהו כך: "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים, שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ, שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה" (פסוק כ). צִיּוּנִים הם סימנים, סימני דרך, ומן התקבולת ברור שגם למילה תַּמְרוּרִים משמעות דומה. גיזרונה של המילה תמרורים במשמע זה אינו ודאי. אחת ההצעות הידועות מבקשת לקשור זאת לעץ התָּמָר: רש"י פירש "תמרים קטנים נטועים לסימן בדרך" ורד"ק כתב "לשון גובה", כלומר ציוני דרך גבוהים הנראים למרחוק.

לתמרורים הגבוהים של ירמיהו אין אח ורע בתנ"ך, אך כיום הם מוכרים לכולנו ומכוונים את התנועה בדרכים. לעומתם התמרורים המרירים נותרו לפלטה רק במטבע הלשון בכי תמרורים.
    [post_title] => בְּכִי תַּמְרוּרִים
    [post_excerpt] => מקור הצירוף באחד מפרקי הנחמה בספר ירמיהו: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ.... כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (יד–טז).
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%91%d7%9b%d7%99-%d7%aa%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-11-16 11:21:13
    [post_modified_gmt] => 2022-11-16 09:21:13
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13251
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 47543
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2020-12-22 12:47:50
    [post_date_gmt] => 2020-12-22 10:47:50
    [post_content] => מור (בכתיב מנוקד: מֹר) הוא שמו של בושם מקראי. הוא נזכר בספר שמות כאחד המרכיבים שמהם רוקחים את שמן המשחה (בו משחו את כלי המשכן ואת הכוהנים המשרתים בו): "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מׇר־דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת... וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה" (ל, כג, כה).

לבד מאזכור זה המור מופיע רק בספרי הכתובים, בעיקר בשיר השירים, ומן הפסוקים עולה שהוא שימש למתן ריח טוב בגוף ובבגדים הן כאבקה מוצקה הן כשמן נוזלי: "מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל" (שיר השירים ג, ו); "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל" (שיר השירים ה, ה); "מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כׇּל בִּגְדֹתֶיךָ" (תהלים מה, ט).[1] במגילת אסתר נזכר המנהג לבַשם נשים צעירות שהובאו לפני המלך אחשוורוש: "כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים" (ב, יב).

כיום מוסכם כי הבושם מופק משרף צמח הנקרא מֹר (שמו המדעי: Commiphora) שמוצאו באפריקה ובדרום ערב. בימי הביניים התעורר ויכוח רבתי בקרב מפרשי המקרא בדבר מקורו של בושם המור. בעקבות ר' סעדיה גאון קבע הרמב"ם כי המור מופק מגופו של מין אייל שנקרא (עד ימינו) אייל מֹשֶׁק (בערבית: مِسْك, מִסְכּ).[2] ואומנם בימי קדם אכן שימש חומר המופרש מגופו של אייל ממין זה בתעשיית הבשמים, והוא מוזכר אפילו בתלמודים: "על כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים חוץ ממושק שמין חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים" (בבלי ברכות מג ע"א). בימינו מופק אותו הבושם מחומרים מלאכותיים, והוא מוכר לחובבי הבישום בשם מאסק (musk באנגלית). לעומת הרמב"ם ניסה הרמב"ן להוכיח שמדובר בצמח, בין היתר לאור פסוקים שמדברים על גידולו בגן ועל לקיטתו כצמח: "בָּאתִי לְגַנִּי... אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי" (שיר השירים ה, א). לדבריו הסכימו גם מפרשים אחרים, ואין חולק על כך בקרב חוקרי ימינו.

הצדדים נחלקו גם בפירוש הביטוי הקשה "מׇר־דְּרוֹר" (הקמץ במ"ם הוא קמץ קטן). לכולי עלמא 'דרור' פירושו 'חופש': יש מי שחשב שהוא מוסב על חיית הבר שמסתובבת בחופשיות, ויש מי שחשב שהכוונה לאבקת החומר שהיא טהורה ואינה מעורבת בחומרים אחרים – "שהוא נקי וחופשי מהתערובת והזיוף".[3] כיום נהוג להסביר כי "מר־דרור" הוא אכן כינוי למור בצורתו המוצקה אלא שהמילה 'דרור' מתבארת אחרת: היא באה מן המילה דר במשמעות פנינה, רמז למראה הגבישי של טיפות המור. גבישים אלו נמכרו בצרורות, ואומנם ביטוי דומה ל"צְרוֹר הַמֹּר" הידוע משיר השירים נזכר גם בכתבי יוון ורומא. אלו החשיבוהו במיוחד אף לצורכי מרפא.

מור גזור ככל הנראה מן השורש מר"ר שמורה על 'דבר מַר', ואף המדרש היה ער לתכונה זו: "ומה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות, כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורין" (שיר השירים רבה א, יג). השם מור ידוע מלשונות שמיות בתפוצה רחבה, ובאוגריתית אף בא הצירוף "שמנ מר" בדומה ל"שֶׁמֶן הַמֹּר" ממגילת אסתר. מלשונות אלו התגלגל השם ליוונית וללטינית ומשם למרבית לשונות אירופה – myrrh באנגלית למשל.

השם מור ניתן בימינו לבנים ולבנות כאחד, והוא נפוץ גם כשם משפחה. בשמות משפחה כגון מור־יוסף או מור־חיים אין מור מציין את שם הבושם אלא את המבטא הספרדי למילה מָר במובן 'אדון'.

_____________________________________________
[1] אָהָל – בתנ"ך רק ברבים אֲהָלִים או אֲהָלוֹת – הנזכר לא פעם לצד מור הוא שמו של בושם אחר שמוצאו בהודו. שמו התגלגל ככל הנראה משם הצמח בסנסקריט – aghal.
[2] זו הצורה העברית שניתנה לשם מוּשְְׁק ברשימת שמות בעלי חיים שמן הנכר שקבעה ועדת הזואולוגיה של האקדמיה. ראו כאן.
[3] השערה זו מבוססת ככל הנראה על הדרשה "'וכחש בעמיתו' – זה המערב חלב חמור בקטף, קימוס במור, חול בפול..." (ספרא ויקרא כב). קימוס הוא שרף השיטה, גומי ביוונית, והוא מזכיר במראהו ובצורתו את המור.
    [post_title] => מור
    [post_excerpt] => מור (בכתיב מנוקד: מֹר) הוא שמו של בושם מקראי. השם מור ניתן בימינו לבנים ולבנות ונפוץ גם כשם משפחה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%95%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-04 21:35:57
    [post_modified_gmt] => 2023-12-04 19:35:57
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=47543
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)