WP_Post Object
(
    [ID] => 94767
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-06-24 14:22:14
    [post_date_gmt] => 2024-06-24 11:22:14
    [post_content] => תָּפֵל בתי"ו פירושו 'חסר מלח', ואילו טָפֵל בטי"ת הוא 'נספח' ו'צדדי' – כמוכר מן הצמד 'עיקר וטפל'. לאיזה מהם קשורה האמונה? ואיזו טעות בתרגום מגרמנית עומדת כנראה ביסודו של הביטוי?
[presto_player id=94796]
    [post_title] => אמונה תפלה או טפלה?
    [post_excerpt] => תָּפֵל בתי"ו פירושו 'חסר מלח', ואילו טָפֵל בטי"ת הוא 'נספח' ו'צדדי' – כמוכר מן הצמד 'עיקר וטפל'. לאיזה מהם קשורה האמונה? ואיזו טעות בתרגום מגרמנית עומדת כנראה ביסודו של הביטוי?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%aa%d7%a4%d7%9c%d7%94-%d7%90%d7%95-%d7%98%d7%a4%d7%9c%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-11-13 14:26:05
    [post_modified_gmt] => 2024-11-13 12:26:05
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=94767
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 9661
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2015-05-05 21:30:20
    [post_date_gmt] => 2015-05-05 18:30:20
    [post_content] => 
תָּפֵל בתי"ו פירושו חסר מלח וחסר טעם, ככתוב "הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח, אִם יֶשׁ טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת" (איוב ו, ו), ובימינו 'מָרָק תפל', 'מאכלים תפלים'. מכאן המונח 'התפלת מים': הפרדתם מן המלחים המצויים בהם לשם עשייתם ראויים להשקיה ולעיתים אף לשתייה. כבר במקרא תָּפֵל הוא גם דבר חסר משמעות, דְּבר הבל, למשל: "נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל" (איכה ב, יד), ובימינו 'בדיחות תפלות', 'חיים תפלים'. משמעות דומה יש למילים תִּפְלָה (מן המקרא), תִּפְלוּת (מלשון חז"ל) ותֶפֶל (מן העברית החדשה). את השורש תפ"ל מקובל לקשור למילה הערבית תֻפְל (تُفْل) שפירושה 'רוק', 'ריר'.
טָפֵל בטי"ת פירושו נספח וצדדי, כמוכר מן הצמד 'עיקר וטפל'. שם התואר טָפֵל קשור אל הפועל טָפַל שמשמעו 'הדביק'. במקרא יש שימוש בפועל במשמעות מושאלת: "טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים" (תהלים קיט, סט), ודווקא בלשון חז"ל רגילה המשמעות הראשונית, המוחשית: "מיחם שטְפָלוֹ בחֵמָר ובחרשׂית" (משנה כלים ג, ז). מן המשמעות של הדבקה התפתחה המשמעות של דבר נספח, נלווה, ומכאן – נוסף על שם התואר טָפֵל – גם נִטְפַּל וטַפִּיל (יצור החי על יצור אחר וניזון ממנו).
בלשון המקורות יש לעיתים חילופים בין תָּפֵל לטָפֵל. חילוף כזה יש לדעת רבים כבר בספר יחזקאל בדבריו נגד נביאי השקר כגון "וְהִנָּם טָחִים אֹתוֹ תָּפֵל" (יג, י), שכן פעולת הטיוח מתקשרת להדבקה ולציפוי – המשמעות של טָפֵל בטי"ת.[1] חילוף הפוך מצאנו בדפוסי המשנה: שם נזכרים דגים "טפלין" לעומת דגים "מלוחין" (נדרים ו, ד; אך בכתבי היד 'תפלים' או 'תפילין'), ובתלמוד הירושלמי: "דג טהור טפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור" (י, ח; מז ע"ב). בלשון ימי הביניים ובספרות החדשה אפשר למצוא שימושים של טָפֵל בהקשר של דברי הבל, ופה ושם אף אפשר למצוא את הכתיב "עיקר ותפל".
ואולם לרוב נשמרת ההבחנה בין תפל במשמעות חסר מלח וטעם ובין טפל במשמעות ההפך מעיקר, וראוי בהחלט לשמור על ההבחנה הזאת גם בלשון ימינו.

אמונה טפלה או אמונה תפלה?
במאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ובמקורות נוספים אפשר לראות בבירור כי הצירוף המקורי הוא אמונה טפלה (בטי"ת). הצירוף מתועד כנראה לראשונה בספר "מורה נבוכי הזמן" (1851) מאת המשכיל ר' נחמן קרוכמל, ואומנם מייחסים לו את חידוש הביטוי. קרוכמל עצמו הביא בסוגריים לצד הצירוף את המילה הגרמנית Aberglaube, ואפשר שזו אף ניצבה בתודעתו ברקע חידושו.
Glaube היא 'אמונה', אך הרכיב aber איננו ברור. הסבר אחד קושר אותו ליסוד הגרמני ab המציין בין השאר שלילה, ולפי זה הכוונה לאמונה לא טובה, לא נכונה. אך היו שראו ברכיב הזה צורת משנה של ober או über במשמע 'מעל', 'מעֵבר' – כלומר אמונה הסוטה מן האמונה הנכונה ואיננה חלק ממנה. נראה כי הבנה זו של הביטוי היא שהביאה את קרוכמל לגרסה העברית אמונה טפלה.
כעבור זמן קצר נוצרה הגרסה התאומה אמונה תפלה (בתי"ו). גרסה זו סבירה מאוד, שהרי מדובר באמונת הבל, אמונה שאין בה ממש.
מכיוון שלשתי הגרסאות יש הצדקה, קשה להעדיף אחת מהן; ואכן במילונים מובאים שני הכתיבים: אמונה טפלה, אמונה תפלה.
____________________
[1] לדעת אחרים מדובר במשמע הרגיל של תָּפֵל – חסר טעם, ובהשאלה נפסד וגרוע, כמו שעולה מפסוק אחר ביחזקאל: "וּנְבִיאֶיהָ טָחוּ לָהֶם תָּפֵל חֹזִים שָׁוְא וְקֹסְמִים לָהֶם כָּזָב" (כב, כח).
    [post_title] => תפל וטפל
    [post_excerpt] => במקורות העבריים לרוב נשמרת ההבחנה בין תפל במשמעות חסר מלח וטעם ובין טפל במשמעות ההפך מעיקר, וראוי בהחלט לשמור על ההבחנה הזאת גם בלשון ימינו.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%aa%d7%a4%d7%9c-%d7%95%d7%98%d7%a4%d7%9c
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-08-04 18:14:15
    [post_modified_gmt] => 2023-08-04 15:14:15
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=9661
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 143
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-05-16 11:14:33
    [post_date_gmt] => 2012-05-16 08:14:33
    [post_content] => מפי דוברי העברית נשמעות שתי הגיות של המילה: סִפְרוּת וסַפְרוּת. ההגייה הנחשבת תקנית היא סִפְרוּת, כפי שנקבע במילוני האקדמיה ללשון העברית. ואולם גם הניקוד סַפְרוּת מתועד בחלק מן המילונים העבריים הכלליים.

כבר בימי הביניים שימשה בלשוננו המילה ספרות, אך במשמעות אחרת: מלאכת הסוֹפֵר. לדוגמה: "ואמרו על אחד מן החסידים שהיה לו שכן סופר מהיר, והיה מתפרנס משכר ספרותו" (חובות הלבבות שער ד, פרק ז). מקבילתה הארמית של ספרות במשמעות זו היא סָפְרוּתָא. המילה מוכרת מן הסורית וכן מן התלמוד הירושלמי (שם בכתיב 'ספרותה'), והיא גזורה משם המקצוע סָפַר, סָפְרָא (=סוֹפֵר). כפי שמסביר חוקר הלשון מרדכי מישור, מן הצורה הארמית סָפְרוּתָא מתגלגל הניקוד בפתח סַפְרוּתָא ובלבוש עברי: סַפְרוּת.

השימוש במילה ספרות במשמעות literature מוכר מכתבי המשכילים במחצית השנייה של המאה התשע־ִעשרה, ושני סופרים בני התקופה נזכרים במחקר כמחדשים אפשריים של המילה: ש"י אברמוביץ, הוא מנדלי מוכר ספרים, וא"ב גוטלובר. ברוב הטקסטים המילה אינה מנוקדת, אך באיגרת שכתב אברמוביץ בשנת תרכ"א (1861) מנוקד: הַסִפְרוּת. לצד המילה ספרות שימשו בתקופת ההשכלה באותה משמעות המילה הלועזית לִיטֵרָטוּר, לִיטֵרָטוּרָה והמילה סִפְרָה, שמקורה בתהלים נו, ט: "שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ, הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ" (מקובל לפרשה שם 'סֵפֶר').

ניקודה של המילה ספרות במשמעות literature היה נתון במחלוקת בקרב הלשונאים, כפי שאפשר להיווכח מטורי לשון מאמצע המאה העשרים. תומכי הניקוד סַפרות נשענו על ניקוד המילה במשמעות מלאכת הסופר. כנגד זה כתב יצחק אבינרי כי בעיניו מדובר דווקא בנימוק בעד הניקוד בחיריק. כך, הוא סבר, תהיה הבחנה ברורה בין סַפרות 'מִשׂרת הסופר' ובין סִפרות 'כלל היצירות הכתובות'.

עוד טענו תומכי סַפרות כי משקל פִּעְלוּת בחיריק אינו יפה לעניין משום שהוא מציין בעיקר מידות פגומות, כגון רִשְׁעוּת, סִכְלוּת, שִׁכְרוּת, תִּפְלוּת. ואולם תומכי הניקוד סִפרות הראו שמשקל פִּעְלוּת אינו מציין בהכרח תכונות שליליות, שהרי שקולות בו גם מילים כגון צִדְקוּת, רִפְאוּת. הם טענו גם שיש יתרון לניקוד סִפרות בשל זיקתו לחיריק בנטיית המילה סֵפֶר (סִפְרִי, סִפְרֵי־ וכו') ובמילה המקראית הנזכרת סִפְרָה.

שני הצדדים בוויכוח יצאו מהנחה משותפת שיש לראות בספרות מילה השקולה בְּמשקל, והמחלוקת היא אם משקל זה הוא פִּעְלוּת או פַּעְלוּת. בעיקרון יכולה להיות גם גישה אחרת, ולפיה המילה ספרות היא צירוף של 'סֵפֶר' והסיומת ־ִוּת. לפי גישה זו יש עדיפות לניקוד סִפרות שהרי צורת היסוד של המילה סֵפֶר היא 'סִפְר' (ומכאן הנטייה בחיריק סִפְרי וכו').
טורי העיתונים נפנו מאז לעסוק בעניינים אחרים, וכאמור הצורה התקנית שנקבעה במונחי האקדמיה היא סִפְרוּת בחיריק.
    [post_title] => סִפְרוּת או סַפְרוּת?
    [post_excerpt] => מפי דוברי העברית נשמעות שתי הגיות של המילה: סִפְרוּת וסַפְרוּת. ההגייה הנחשבת תקנית היא סִפְרוּת, כפי שנקבע במילוני האקדמיה ללשון העברית.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%95-%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-08-02 15:05:45
    [post_modified_gmt] => 2022-08-02 12:05:45
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=143
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)