WP_Post Object
(
    [ID] => 5851
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2014-01-14 15:18:04
    [post_date_gmt] => 2014-01-14 13:18:04
    [post_content] => 
קרוב לוודאי שהמילה שקדייה חידושו של לוין קיפניס היא, והופעתה הראשונה בשירו "לשנה טובה, שקדיה" (תרע"ט).[1]
בתוך זמן קצר התקבלה השקדייה ללשונם של הילדים, כפי שמעידים שיריהם של יחיאל הלפרין ("חמשה־עשר בשבט", תרפ"ז) וישראל דושמן ("השקדיה פורחת ושמש פז זורחת"), אך ספק אם השתרשה מייד בלשון המדוברת. זו ודאי הסיבה שיהודה גור לא מצא לנכון להביאה במילוניו (אף לא ב"מילון עברי", תש"ו). גם נ"ה טור־סיני ראה בה מילה של ילדים וציין בערכה: "כינוי חיבה לעץ השקד, נוהג בספרות הילדים" (מילון בן־יהודה, 1959). לעומתם רשם אבן־שושן במילונו הראשון: "כינוי עממי לעץ השקד", אך שתי המובאות שהביא הן משירי הילדים (מלון חדש, כרך ה, תשי"ב).
בספרות חז"ל יש ששמות עצים באים בסיומת נקבה, למשל: אֱגוֹזָה, בָּטְנָה, חָרוּבִית, תְּמָרָה. שמות כאלה מצויים גם ביצירות סופרים ומשוררים: אַגָּסָה (דבורה בארון, "משפחה", תרצ"ג), תַּפּוּחָה (זלמן שניאור, "בירח־בוּל", תר"ע) וכמובן "לבלבו בגן העצים, הדֻּבְדִּבְנִיָּה הלבינה" (ח"נ ביאליק, "קומי צאי", תרס"ה).[2] בשירו של קיפניס אפשר שהחרוז הנוח – לשנה טובָה / שקדיָּה – הוא שתמך בחידוש הלשוני הזה, אבל מפני מה העדיף המשורר את השקדייה מן השקדה הקרובה יותר במשקלה לתְּמָרָה, לחֲרוּבָה ולתְּאֵנָה שבשירו? – האם נתלה לוין קיפניס באילן גבוה כביאליק, והדמיון הרב שבין שני האילנות המלבינים – הדובדבן והשקד – סייע?
מכל מקום ריבוי השמות המחודשים בסיומת ־יָּה ב"לשון הירושלמית" ובהם שמות צמחים ופרחים – זִכְרִיָּה, חַמָּנִיָּה, עַגְבָנִיָּה – ודאי השפיע על לוין קיפניס. בשנת תרע"ו פרסם קיפניס את הסיפור "זהב תפוח־הזהב" ובו קרא לעץ התפוז זְהָבִיָּה ולפריו תפוחיחים – "והיתה כל זהביה, כאם רחמניה פועה והומיה ומספרת מעשיה" (ספריה קטנה לילדים, מדרגה ראשונה, כרך שני, ו).[3]
ובסיפורו "מעשה בתפוח שהלך לשוח" כתב על התפוחה וילדיה התפוחיחים (שם, כא). צורת הנקבה של שמות העצים ודאי הקלה על משוררים ומְספרים לדמות את העץ ופריו לאם וילדיה.
  
כל הזכויות שמורות למחברים ולאקו"ם.



[1] ראו אליהו הכהן, "לוין קיפניס והזמר העברי", עיונים ביצירת לוין קיפניס, המכללה לחינוך ע"ש לוינסקי, תשמ"ב. מעניין לציין שב"ספר השקדים" למלך זגורודסקי (יפו תרע"ה) כתוב: "מכינים משקה שקדוניה מחלב ושקדים מתוקים, מרוסקים ומסוננים" (עמ' נ).
[2] הערך "דובדבניה" אינו מצוי ב"מלון חדושי ח.נ. ביאליק" של יצחק אבינרי (תל־אביב תרצ"ה), ומכאן שאין זה חידוש של ביאליק.
[3] איתמר בן־אב"י קרא זהבייה לפרי התפוז. ראו יעקב כנעני, אוצר הלשון העברית, כרך 4, תשכ"ג, ערך זַהֲבִיָּה.
    [post_title] => שקדייה
    [post_excerpt] => מי חידש את המילה שקדייה, וכיצד התקבלה ונפוצה בעברית החדשה? על מה ועל מי הסתמך מחדש המילה בחידושו?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%a7%d7%93%d7%99%d7%99%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-01-28 14:06:36
    [post_modified_gmt] => 2024-01-28 12:06:36
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5851
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 36256
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-07-29 17:05:26
    [post_date_gmt] => 2019-07-29 14:05:26
    [post_content] => עץ התָּמָר (מן השורש תמ"ר) כשמו כן הוא – עץ זקוף וגבוה המיתמר אל על. חשיבות העץ ניכרת בספרות העברית למן המקרא. כך למשל  בנבואת יואל (א, יב) הוא נזכר עם הגפן, התאנה, הרימון והתפוח. כפותיו הן מארבעת המינים של חג הסוכות (ויקרא כג, מ). מפרי התמר נהגו להכין דבש (ואף יין), ועל כן זוהה עם הדבש הנזכר בשבעת המינים שנתברכה בהם הארץ (בדברים ח, ח) ושמהם הובאו הביכורים לבית המקדש (משנה ביכורים א, ג).

במזמור צב בתהלים נמשל הצדיק אל התמר ואל הארז: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (פסוק יג). פסוק זה משמש נקודת מוצא למדרשים על סגולותיו של התמר ומקבילותיהן אצל הצדיקים וגם אצל כלל ישראל. באחד מהם מוטעם שבחו של התמר שבכל חלקיו יש תועלת: "מה תמרה זו אין בה פסולה, אלא תמרים לאכילה, לולבים להלל, חריות לסיכוך [סכך], סיבים לחבלים, סנסינים לכרכד [שבט האורגים], שפעת קורות לקָרות בהם את הבית – כך הם ישראל אין בהם פסולת: אלא מהן בעלי מקרא, מהן בעלי משנה, מהן בעלי תלמוד, מהן בעלי הגדה".

התמר ידוע כאמור בגובהו ובזקיפות קומתו, ובשיר השירים בתיאור השולמית נאמר: "זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת" (ז, ח). הדימוי לתמר נמשך גם בפסוק שלאחר מכן  "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו, וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים" (ז, ט). הסַנְסַנִּים (כך הצורה התקנית בימינו) הם אולי ענפי התמר או חלק מהם, ויש סבורים מַכְבְּדֵי הפרי (בהקבלה לאשכולות שבפסוק הקודם ובפסוק זה). כיום משתמשים במילה סנסנים לציון השרביטים שעליהם נמצאים הפרחים ומתפתח הפרי.

צורה אחרת של שם העץ במקרא היא תֹּמֶר – זה העץ שתחתיו ישבה דבורה הנביאה (שופטים ד, ה). לצד התמר רווח בלשון חכמים לשם העץ גם השם דקל (בעיקר בהגייה דָּקָל).[1] בלשון חכמים נקראים העץ ופריו גם תְּמָרָה או תַּמָּרָה.[2] כך למשל נאמר במשנה שיכול אדם לקדש אישה אפילו בתמרה – אם התמרה שווה פרוטה (משנה קידושין ב, א).
תמר – שם מקום ושם אישה
מפאת חשיבותו וייחודו של עץ התמר אין תמַהּ שכבר במקרא נקראו על שמו גם ערים וגם נשים.

השם תמר כשם מקום נזכר בכמה הקשרים בתנ"ך: יריחו מכונה עיר התמרים (למשל בדברים לד, ג). חַצְצוֹן תָּמָר בבראשית (יד, ז) מזוהה בדברי הימים ב (כ, ב) עם עין גדי. בשופטים (כ, לג) נערכים ישראל למלחמה בְּבַעַל תָּמָר. על פי יחזקאל (מז, יט; מח, כח) בגבולה הדרומי של ארץ ישראל, כנראה בערבה, הייתה עיר בשם תמר. במקורות יווניים ורומיים קדומים נזכר כמה פעמים מקום בעל שם דומה באזור זה. על שמו של היישוב המקראי נקראים בימינו המועצה האזורית תמר, המושב עין תמר ונחל תמר.[3]

שלוש נשים בשם תמר נזכרות במקרא: הראשונה היא כלתו של יהודה, שילדה לו את פרץ ואת זרח (בראשית לח), והיא אם שושלתו של דוד. השנייה היא בתו של דוד: "וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר" (שמואל ב יג, א). כמסופר בפרק יג אמנון, בנו הבכור של דוד, אנס אותה, ואבשלום נקם את נקמתה והרג אותו.[4] השלישית היא בתו של אבשלום, ש"הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה" (שמואל ב יד, כז).
עוד מילים מן השורש תמר
עץ התמר היה השראה בעיצוב מקדש שלמה ובמקדש שחזה יחזקאל: בתיאורים במלכים א פרק ו וביחזקאל פרק מ ומא מסופר על תימוֹרות או תימוֹרים וביחיד תִּימוֹרָה (בדרך כלל הכתיב ללא יו"ד וללא וי"ו) המשמשים קישוט – עמודים בצורת תמר או גילוף בתבנית כפות התמר. למשל: "פִּתּוּחֵי מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים" (מלכים א ו, כט); "וְעָשׂוּי כְּרוּבִים וְתִמֹרִים, וְתִמֹרָה בֵּין כְּרוּב לִכְרוּב..." (יחזקאל מא, יח).

[caption id="attachment_36257" align="aligncenter" width="852"] תימורה (palmette) – איור מן "מילון למונחי הקדרות", ועד הלשון העברית, תש"י (1950), עמ' 57[/caption]

מן השורש תמ"ר נגזרה המילה הראשונה בצירוף המקראי תִּימְרוֹת עָשָׁן (יואל ג, ג; שיר השירים ג, ו) 'עמודי עשן'. מכאן הצירוף 'תימרות אבק'. המונח תִּימָרָה[5] מציין "עמודי" עשן, אבק וחול לצורותיהם ('תימרה חרוטית', 'תימרה גלית', 'תימרה מניפתית'). בלשון חכמים ובספרות העברית משמשת בהוראה זו גם הצורה תימורה, למשל: "אימתי מברכין על הריח? משיעלה תימורתו" (בבלי ברכות מג ע"א); "אוד אחד [...] מוטל מן הצד והוא מתמר ומוציא מבין הסדקים פעפועים כחולים, כעין תמורות קטנות ודקות של עשן" (ביאליק, ספיח).

 אולי גם המילה תמרור קשורה לתמר, כמצוי בנבואת ירמיהו: "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים" (ירמיהו לא, כ).[6]

בלשון חכמים נגזר מן השורש תמ"ר הפועל תִּמֵּר (בבניין פיעל) 'התרומם', 'התנשא', כגון "כיון שהיו ישראל חונים, היה עמוד הענן מתמר ועולה ונמשך על גבי יהודה כמין סוכה ומחפה את האהל מבפנים וממלא את המשכן מבחוץ. שנאמר 'ויכס הענן'" (ברייתא דמלאכת המשכן, יד). בשיר השירים רבה מתועד הכתיב ביו"ד מיתמר – המתאים לבניין התפעל 'מִתַּמֵּר' – באותה משמעות, וזה גם השימוש הרווח בימינו: הִתַּמֵּר, לְהִתַּמֵּר (בלי ניקוד היתמר, להיתמר) במקום הצורות מבניין פיעל.

בעברית החדשה נצטרף אל המילים מן השורש תמ"ר שם התואר תָּמִיר במשמע 'רם קומה', 'זקוף'.
* * *
כיום תָּמָר, תֹּמֶר, תָּמִיר משמשים שמות פרטיים. לצד השם העברי הוותיק תמר מוכרת בימינו גם צורת הנקבה תָּמָרָה, על פי השם Tamara בשפות אירופה – שיסודו השם העברי תמר.

[caption id="attachment_36354" align="aligncenter" width="500"] מתוך "פֶּרט מונחים לחקלאות ומלאכה" מאת נתן שיפריס, לשוננו לעם ב, קונטרס ז, תש"ז (1947)[/caption]

______________________
[1] במקרא משמש מן השורש הזה רק השם הפרטי דִּקְלָה (שם אחד מבני יָקְטָן בבראשית י, כז ובדברי הימים א א, כא).
[2] לשני הניקודים תיעוד בכתב יד קאופמן של המשנה. ושמא אין מדובר בפרי התמר אלא בפרי הדומה לתמר?
[3] במלכים א ט, יח נאמר על שלמה שבנה כמה ערים ובהן: "וְאֶֽת בַּעֲלָת וְאֶת [תַּדְמֹר] (תמר) בַּמִּדְבָּר בָּאָרֶץ". כלומר לפי גרסת הכתיב 'תמר', לפי גרסת הקרי 'תַּדְמֹר'. בפסוק מקביל בדברי הימים ב ח, ד נאמר: "וַיִּבֶן אֶת תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר וְאֵת כָּל עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בַּחֲמָת". חוקרים רבים נוטים להעדיף את גרסת הכתיב של מלכים א על פני הקרי והנוסח בדברי הימים, וסוברים שהכוונה לתמר שבערבה. אחרים סבורים שמדובר בעיר המסחר המפורסמת שבמדבר הסורי. דעה רווחת היא שהקשר בין שמהּ של עיר זו לעץ התמר נשמר גם בשמה היווני והרומי פַּלְמִירָה, שם המשמש בלשונות אירופה עד היום (palma בלטינית היא תמר). דעה אחרת היא שהשם פלמירה נוצר משיבוש השם תדמור.
[4] את שם הצמח אמנון ותמר טבע שאול טשרניחובסקי כתרגום האגדה רוסית הקשורה לשם הפרח – המספרת על אהבתם האסורה של אח ואחות בשם איוון ומריה. ראו עוד על שמות הצמח ומקורותיהם במאמרה של תמר קציר (כץ) באקדם 46.
[5] ויש המשערים שצורת היחיד הייתה תִּימָר.
[6] לפי דעה אחרת המילה גזורה מן השורש מר"ר בהוראת 'ירה בקשת'. ראו בהרחבה כאן.
    [post_title] => תמר
    [post_excerpt] => עץ התָּמָר (מן השורש תמ"ר) כשמו כן הוא – עץ זקוף וגבוה המיתמר אל על. חשיבות העץ ניכרת בספרות העברית למן המקרא. כך למשל  בנבואת יואל (א, יב) הוא נזכר עם הגפן, התאנה, הרימון והתפוח.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%aa%d7%9e%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-06-04 12:30:27
    [post_modified_gmt] => 2024-06-04 09:30:27
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=36256
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)