הדף בטעינה

שָׂרָה

במילון

 (ללא ניקוד: שורה)
בנייןקל
שורששׂרי
נטייהשׂוֹרָה
נטיית הפועלשָׂרָה, יִשְׂרֶה, לִשְׂרוֹת לכל הנטיות

הגדרה

  • נֶאבק, נלחם (ספרותי)

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

שמות ומשמעויות ישראל

ישראל

WP_Post Object
(
    [ID] => 62961
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2022-05-02 17:15:38
    [post_date_gmt] => 2022-05-02 14:15:38
    [post_content] => יִשְׂרָאֵל הוא שם אדם, שמה של ממלכה עתיקה, שמם של עם וארץ למודי היסטוריה, וגם שם מדינתנו.

השם יִשְׂרָאֵל מופיע לראשונה במקרא בסיפור מאבקו של יעקב באיש עלום־שם במעבר יַבּוֹק, על גדות הירדן, שלאחריו נתבשר על שינוי שמו: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" (בראשית לב, כט). מייד ניתן שָם גם הנימוק לשם החדש: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". בהמשך מסעו מגיע יעקב לבית אל, ושָם האל עצמו מורה על שינוי השם: "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ" (בראשית לה, י).

מן הפסוק בפרק לב אפשר אפוא ללמוד על הוראת השם – מדובר בשם תאופורי (שם הנושא כינוי לאלוהות; במקרה הזה הרכיב אֵל) ולצידו הפועל "שָׂרִיתָ", מן השורש שׂר"י. ואולם פועל זה אינו נקרה במקרא אלא פעם אחת נוספת בספר הושע: "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו, וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים" (יב, ד), ומאחר שהנביא מתייחס לאותו המאורע, קשה להיעזר בו בבואנו להבין את משמעות הפועל.

מסיפור המאבק ומקרבת הצליל נראה כי השורש שׂר"י קרוב אל שׂר"ר, מלשון שררה ושלטון (כמו שורשו של שם העצם שַׂר ושל השם שָׂרָה), ולפי זה השם ישראל מתאר התמודדות ומאבק עם האל. תפיסה זו מובעת במדרש חז"ל: "'כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל' – נתגוששת עם העליונים ויכֹלת להם, עם התחתונים ויכֹלת להם" (בראשית רבה עח, ג).[1] ואולם פרשנות זו למתן השם עשויה לעורר קושי תאולוגי ברור, ובאמת בפסוק הבא בנבואת הושע הפועל 'יכול' (המורה על ניצחון במאבק) מופנה למלאך ולא לאל ממש: "וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל" (שם ה).[2] אף בתרגום אונקלוס לבראשית המסר מעודן למדי: "רַב אַתְּ קֳדָם ה'", כלומר שׂר אתה לפני ה'. חוקרים הצביעו גם על קושי תחבירי: בשמות תאופוריים רכיב האלוהות משמש בדרך כלל נושא (למשל נתנאל 'האל נתן'; חנניה 'האל חנן') ולא מושא ('שָׂרָה עם/את האל').[3] על כן הוצע כי במקורו אומנם הורה השם שררה ושלטון אבל של האל עצמו, ואילו בפסוקים מדובר במדרש שם – הסבר לשם שניתן בדיעבד לפי עניינו של הסיפור – כדרכו של המקרא במקומות אחרים.

ישנן גם פרשנויות מעט שונות. בקריאת השם בבית אל (בפרק לה) לא ניתן הסבר מפורש לשם, אבל ייתכן שהוא מובלע בפסוק הקודם: "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ" (לה, ט), ולפי זה הרכיב ישר־ בשם ישראל גזור מן הפועל לָשׁוּר (בשורש שו"ר) שמובנו 'לראות': ישראל 'האל יָשׁוּר, יראה', ואולי במובן רחב יותר – 'ישגיח'. מסורת פרשנית הקושרת את השם ישראל לראייה מוכרת מכמה מקורות מדרשיים, למשל "אל תיקרי 'ישראל' אלא 'איש ראה אל'... שכל מעשה ידיו מכוונין לפניו" (סדר אליהו רבה כז).[4] יש שקשרו את גיזרון השם ישראל עם הכינוי המליצי יְשֻׁרוּן, שניהם מן השורש ישׁ"ר. כינוי זה בא בתנ"ך הן לצד השם ישראל: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, ה) הן לצד השם יעקב: "אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ" (ישעיהו מד, ב). ואומנם הללו מסבירים את שינוי השם כמין תיקון לאופיו של יעקב: יעקב, מן עק"ב שמציין נפתלות ועקמומיות, נעשה 'ישראל' מן ישׁ"ר, כמו בפסוק "וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר" (ישעיהו מ, ד). ברם החילוף שׂ–שׁ אינו פשוט כל עיקר.

ממלכת ישראל ועם ישראל

המילה ישראל כשמו של עם או שבט מוכרת משלושה מקורות קדומים וחשובים מחוץ למקרא: (א) מצבת מרנפתח (שיש המכנים גם 'מצבת ישראל') מן המאה ה־13 לפסה"נ במצרים המזכירה את השם 'ישראל' (בשינוי קל) במסע כיבושי פרעה מרנפתח; (ב) שם הייחוס 'ישראלי' נזכר במצבת שלמנאסר (הנודעת בכינוי המונולית מכורח'), מצבה אשורית מן המאה ה־9 לפסה"נ; (ג) ושוב השם 'ישראל', באותיותיו ובכתב עברי קדום, במצבת מישע מלך מואב מעבר הירדן המזרחי, אף היא מתוארכת למאה ה־9 לפסה"נ. ככל הנראה מדובר בממלכת ישראל המוכרת מספר מלכים, זו שעל פי הסיפור המקראי נתפצלה מממלכת יהודה הדרומית לה. ישראל במקרא הוא גם כינוי לעם ישראל בכלל, במקביל לצירופים 'בני ישראל' ו'בית ישראל'. כך גם בלשון חכמים: "הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר 'ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה'" (משנה ברכות ט, א). בהוראה זו משמש גם הצירוף החז"לי 'כנסת ישראל'. 'ישראל' (בלא סיומת הייחוס ־ִי) בספרות חז"ל הוא גם כינוי ל'בן העם היהודי': "נוכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה" (משנה חלה ג, ה), ולעיתים דווקא בן העם היהודי שאינו כהן או לוי: "כהן ולוי שקיבלו שדה מישראל" (משנה דמאי ו, ג). שלוש ההוראות האלה משמשות בספרות הרבנית לדורותיה.

ארץ ישראל ומדינת ישראל

ערב קום המדינה, ובמיוחד עם הצהרת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947 על תוכנית החלוקה, נדרשו בני היישוב היהודי בארץ ישראל (שנקראה בפי עמי העולם פּלשׂתינה)[5] למצוא שם למדינה החדשה שבדרך. לקורא בן ימינו השם 'ישראל' נשמע הטבעי ביותר, אך כלל לא הייתה זו האפשרות המועדפת. ממחקרים בני־ימינו עולה שהשמות המובילים בציבור ובהנהגת היישוב היו דווקא 'ארץ ישראל', 'ציון' ו'יהודה'. הם נדחו בעיקר מפני אי־חפיפה גאוגרפית למקומות ההיסטוריים שנשאו את השמות הללו. זכות הראשונים להצעת השם 'ישראל' נתונה במחלוקת, ומן הטוענים לכתר נהוג לציין את הסופר אהרֹן ראובני, אחיו של הנשיא יצחק בן־צבי, כמי שהגה את השם לראשונה.

ישראל בלשונות אחרות

בתרגומי המקרא הקדומים ליוונית וללטינית נכתב השם ישראל בלא העיצור y בראשו – Ισραηλ ביוונית, Israel בלטינית – וכך בלשונות אירופה עד ימינו. כך הוא גם בערבית: إسرائيل ('אִסְרַאאִיל'). להרחבה – ראו כאן. בלשונות אירופה, למשל באנגלית, מבחינים בין שם הייחוס Israelis לציון אזרחי מדינת ישראל ובין Israelites לציון 'בני ישראל' במקרא. בעברית שם הייחוס הוא יִשְׂרְאֵלִי, יִשְׂרְאֵלִית – בשווא נע ברי"ש (ולא "יִשְׂרָאֵלִי" בקמץ) – כמסור לנו מן המקרא. ועל דרך זו: יִשְׂרְאֵלִים ויִשְׂרְאֵלִיּוֹת. לעניין זה עיינו בכללי הקמץ. _________________________________

[1] במקורות אחרים בספרות חז"ל השאלה נותרת תלויה ועומדת: "'וישר אל מלאך ויוכל, בכה ויתחנן לו' (הושע יב, ה) – איני יודע מי נעשה שר למי. כשהוא אומר 'כי שרית עם אלהים' – הוי אומר יעקב נעשה שר למלאך. 'בכה ויתחנן לו' – איני יודע מי בכה למי. כשהוא אומר 'ויאמר שַׁלְּחֵנִי' – הוי אומר מלאך בכה ליעקב" (בבלי חולין צב ע"א).

[2] ואומנם מצד הדקדוק שורש הפועל "וַיָּשַׂר" הוא שׂר"ר.

[3] החולקים הצביעו על שמות מקראיים דוגמת מהללאל שבהם רכיב האלוהות משמש מושא.

[4] אם כי המדרש נשען על נוטריקון כאילו הפועל 'ראה' עצמו מסתתר במילה 'ישראל'.

[5] שם רומי המבוסס על המילה המקראית פְּלֶשֶׁת. השם ניתן לארץ לאחר מרד בר־כוכבא כעונש במקום שמה הקודם יוּדֵאָה 'יהודה'.

[post_title] => ישראל [post_excerpt] => יִשְׂרָאֵל הוא שם אדם, שמה של ממלכה עתיקה, שמם של עם וארץ למודי היסטוריה, וגם שם מדינתנו – מה הן הפרשנויות וההבנות השונות לשם זה? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-2 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-12-04 21:58:51 [post_modified_gmt] => 2023-12-04 19:58:51 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=62961 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

יִשְׂרָאֵל הוא שם אדם, שמה של ממלכה עתיקה, שמם של עם וארץ למודי היסטוריה, וגם שם מדינתנו – מה הן הפרשנויות וההבנות השונות לשם זה?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור תיבת דואר עם שמות "שרה, רבקה, רחל ולאה" וכיתוב "שמות ומשמעויות"

שרה, רבקה, רחל ולאה

WP_Post Object
(
    [ID] => 30703
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-08-23 15:33:01
    [post_date_gmt] => 2018-08-23 12:33:01
    [post_content] => השמות הרווחים שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל ולֵאָה הם כידוע שמות 'ארבע האימהות' של עם ישראל.[1] בכל הדורות נקראו בנות על שם הדמויות הידועות והסמליות האלה, אך מה פירוש השמות עצמם?

שָׂרָה

השם הפרטי שָׂרָה זהה למילה הכללית שָׂרָה – צורת הנקבה של שַׂר 'אדם חשוב ורם מעלה'. שָׂרָה היא אפוא 'גבירה', 'אישה חשובה' – בדומה לשם המקראי מִלְכָּה (בראשית יא, כט; במדבר כו, לג), שהוא כנראה צורה אחרת של מַלְכָּה. המילה שַׂר מוכרת משפות שמיות אחרות כגון šarru באכדית, šr בפיניקית ובאוגריתית שמשמעם 'מלך' או 'נסיך'. לפי המסופר בספר בראשית נקראה תחילה שָׂרָה בשם שָׂרַי, אך כאשר שוּנה שמו של אַבְרָם לאַבְרָהָם שונה גם שמה: "שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ" (יז, טו). במחקר מקובל לראות בשם שָׂרַי צורה אחרת של שָׂרָה בלא הבדל משמעות – כלומר שם הקשור למילה שַׂר בהוראת 'אישה חשובה'. צורת השם שָׂרַי דומה לזו של המילה שָׂדַי – הצורה הקדומה של שָׂדֶה. אם היו"ד של שָׂרַי שורשית, אפשר שהשם הזה קשור לפועל שָׂרָה 'נאבק', 'התמודד', כמו שמצאנו בהסבר השם ישראל: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט). גם לפועל זה מן השורש שׂר"י יש לדעת מקצת החוקרים זיקה היסטורית למילה שַׂר ולשורש שׂר"ר. חז"ל הציעו כמה הסברים מדרשיים לשינוי השם, למשל ששרי זכתה שהוחלפה האות הקטנה יו"ד שבסוף שמה בָּאות הגדולה יותר ה"א בזכות מעשיה הטובים (מכילתא דרבי ישמעאל).[2] מן השם שָׂרָה נוצר השם שָׂרִית, והוא מצטרף לשמות רבים של בנות בסיומת ־ִית שחודשו בארץ במחצית המאה העשרים (אורית, דורית, יפית, ורדית, כרמית, אביבית, זהבית ועוד).

רִבְקָה

משמעות השם רִבְקָה אינה ודאית. רבים קושרים אותו לבקר, אך לאו דווקא מאותם הנימוקים. יש הרואים בו שיכול עיצורים: רִבְקָה במקום "בִּקְרָה" (מן בָּקָר) במשמעות 'פרה'. אחרים קושרים זאת למילה המקראית מַרְבֵּק המוכרת מן הצירוף עֵגֶל מַרְבֵּק (שמואל א כח, כד ועוד) ומתפרשת לרוב לפי ההקשר 'שמן', 'מפוטם'.[3] אם אומנם השם רִבְקָה קשור לבקר, הרי שהוא שייך לקבוצה גדולה של שמות פרטיים במקרא הלקוחים מעולם החי: רָחֵל, יָעֵל, דְּבוֹרָה, צִפּוֹרָה, חֻלְדָּה; זְאֵב, חֲמוֹר, שָׁפָן ועוד רבים. בספרות חז"ל מצויה המילה רִבְקָה במשמעות 'רתמה לחיבור בהמות' ומכאן גם 'צמד בהמות': "שתי רבקות של שלוש שלוש בקר" (משנה עירובין ב, א). משמעות זו מתאימה לשורש הערבי רב"ק (ربق) שעניינו חיבור וקשירה, ובפרט למילה רִבְּקַת (رِبْقَة) 'לולאה', 'חבל קשירה'. המשמעות 'חבל' או 'קשירה' אינה מתאימה כל כך לשם פרטי, אך יש שהציעו שהמשמעות הזאת מבטאת שמירה והגנה. חוקר לשון המקרא הנודע וילהלם גזניוס הציע שהשם רִבְקָה במשמעות 'חבל', 'לולאה' מבטא משיכה ולכידה – שם לנערה יפה במיוחד המצודדת נפשות ביופייה. הסבר אחר לחלוטין קושר את רִבְקָה לשורש רפ"ק המבטא בעברית הישענות ותמיכה, כגון התרפקות, ובערבית רכות ועדינות וגם אהבה וחברות, כגון רַפִיק (رَفِيق) – 'ידיד'. הסבר זה מתבסס בין השאר על מסורת הפשיטתא (תרגום התנ"ך לסורית) של השם – רַפְקָא. על פי זה השם רִבְקָה דומה במשמעו לשם עֲדִינָה או לשמות דוגמת יְדִידָה ואֲהוּבָה.

רָחֵל

השם הפרטי רָחֵל זהה למילה הכללית רָחֵל שמשמעה 'כבשה בוגרת': "רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי" (בראשית לא, לח). בספרות חז"ל המילה מוכרת גם בצורה רְחֵלָה: "רחלה שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו ראשיהן כאחד" (תוספתא בכורות ב, ז). למילה רָחֵל במשמעות 'כבשה' יש מקבילות בארמית (רַחְלָא), בערבית (רַחִל – رَخِل ועוד צורות דומות) ובאכדית (בשיכול עיצורים: laḫru). אבי רחל, לבן בן בתואל הארמי, מתואר בתורה כבעל עדרי צאן גדולים, ולכן הבחירה בשם פרטי הלקוח מעולם הצאן איננה מפתיעה. רחל עצמה הייתה רועת צאן, וכך היא מתגלה לראשונה לקוראי התנ"ך: "...וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן... עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא" (בראשית כט, ו–ט). לימים נזדהה השם רָחֵל עם שתי דמויות היסטוריות נוספות: אחת מנשותיו של רבי עקיבא (ברוב המקומות בספרות חז"ל היא נקראת בתו של כלבא שבוע, אך באבות דרבי נתן היא נזכרת בשמה) ורחל בלובשטיין – היא רחל המשוררת.

לֵאָה

השם הפרטי לֵאָה מתקשר בתודעת מקצת דוברי העברית ללֵאוּת – 'עייפות', 'יגיעה', אך לא סביר שאדם יקרא לבתו בשם המבטא משמעות כזו. לכן ביקשו חוקרי המקרא לחשוף את משמעות השם בעזרת הבלשנות המשווה, כלומר בהסתמך על המצוי בלשונות שמיות קרובות. הסבר ידוע אחד לשם לֵאָה קושר אותו למילה האכדית littu 'פרה', ולמילה הערבית לַאַה (لَأَى) 'פרת הבר'. לפי הסבר זה נקראו שתי בנותיו של לבן (וכאמור אולי גם אחותו רבקה) בשמות הקשורים למשק החי: הגדולה 'פרה' והקטנה 'כבשה'. הצעה אחרת קושרת את לֵאָה למילים האכדיות lītu 'ניצחון', 'כוח' ו־laʾājum 'חוזק', 'שררה', וכן לשורש לא"י באוגריתית שעניינו גבורה ושלטון (אף הוצע שהשורש העברי לא"י, המציין כאמור עייפות ויגיעה, הוא מן השורשים המשמשים במשמעויות מנוגדות, כמו השורש נכ"ר שמשמעויותיו בפעלים הִכִּיר והִתְנַכֵּר הפוכות). באוגריתית השורש לא"י משמש גם רכיב בשמות פרטיים שונים, כגון בשם אלאין בעל. לפי הבנה זו פירוש השם לֵאָה הוא 'חוזק', 'ניצחון' או 'גבורה', 'שררה', ואם כן הוא קרוב במשמעו דווקא לשם שָׂרָה. 

אימהות חובקות עולם

שמות האימהות רווחים לא רק בארץ אלא גם בארצות אחרות – הן בקהילות ישראל הן בקהילות הנוצרים. בארצות המערב נפוץ השם רִבְקָה בהגייה רֵבֵּקָה ולעיתים בצורה המקוצרת בֵּקִי. השם רחל נהגה באנגלית רייצ'ל, בצרפתית רָשֵׁל ובספרדית רָקֵל (Raquel). ברוסית תנועת צירי בשמות מקראיים (המתועתקת ליוונית באות η) נהגית i, ולכן השמות לֵאָה ורָחֵל נהגים בדרך כלל לִיָּה ורָחִיל (על רחיל ואילאיל ראו כאן). אפשר שזו ההשראה הראשונית לשם העברי המודרני לִיָּה, המורכב לכאורה מן היסודות לִי+יָהּ (כמו השם יָהּ־לִי בסדר הפוך), ואומנם לעיתים השם הזה ניתן בשל הרצון למצוא תחליף מודרני לשם לֵאָה.  

תודה להדר כהן שהשתתפה בכתיבה.

__________________________

[1] המושג 'ארבע אימהות' מבוסס על האמור בתלמוד: "תנו רבנן אין קורין אבות אלא לשלשה, ואין קורין אמהות אלא לארבע" (בבלי ברכות טז ע"ב). דברים אלו מוציאים מכלל האימהות את בלהה וזלפה, אף שלפי המסופר בספר בראשית (ל, א–יג) ילדו גם הן ליעקב בנים שהיו לשבטים בישראל: דן, נפתלי, גד ואשר – כנראה מפני שלפי התפיסה בעולם העתיק ילדו השפחות את הבנים למען גבירותיהן: "הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה" (שם פסוק ג). גיזרונם של השמות בִּלְהָה וזִלְפָּה קשה, וההשערות השונות שהועלו אינן משכנעות.

[2] בתוספתא ברכות א, יג נאמר: "בתחילה הרי היא שרי על עמה, עכשיו הרי היא שרה על כל באי עולם", כלומר הוצע לראות ביו"ד של שָׂרַי כינוי גוף ראשון 'השרה שלי'. במקום אחר הציעו חז"ל שהאות יו"ד – בגימטרייה פעמיים ה"א – חולקה בינה ובין אַבְרָם כששונה שמו לאַבְרָהָם (ירושלמי סנהדרין ב:ד, כ ע"ג).

[3] לפי דעה אחרת מרבק הוא 'מקום מרבץ הבהמות' – מרבק במקום מרבץ (העיצורים צ ו־ק קרובים בהגייתם, ולכן אפשר שמדובר בשני הגוונים של אותו השורש).

[post_title] => שרה, רבקה, רחל ולאה [post_excerpt] => השמות הרווחים שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל ולֵאָה הם כידוע שמות 'ארבע האימהות' של עם ישראל. בכל הדורות נקראו בנות על שם הדמויות הידועות והסמליות האלה, אך מה פירוש השמות עצמם? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%a8%d7%94-%d7%a8%d7%91%d7%a7%d7%94-%d7%a8%d7%97%d7%9c-%d7%95%d7%9c%d7%90%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-12-04 21:04:52 [post_modified_gmt] => 2023-12-04 19:04:52 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=30703 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

השמות הרווחים שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל ולֵאָה הם כידוע שמות 'ארבע האימהות' של עם ישראל. בכל הדורות נקראו בנות על שם הדמויות הידועות והסמליות האלה, אך מה פירוש השמות עצמם?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך שָׂרָה 1 (היאבקות) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
ערכים נוספים:
שכיחות 1=0.001%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך שָׂרָה 2 (שׂררה ושלטון) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.001%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>