WP_Post Object
(
    [ID] => 5618
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2014-08-20 11:15:52
    [post_date_gmt] => 2014-08-20 08:15:52
    [post_content] => צמדי הפעלים לָוָה והִלְוָה, שָׁאַל והִשְׁאִיל, שָׂכַר והִשְׂכִּיר דומים זה לזה במשמעם וביחס שבין רכיביהם: שלושתם מציינים העברת דבר מאדם לאדם לצורך השימוש בו לזמן מוגבל; בשלושתם מתקיים אותו היחס בין הבניינים קל והפעיל: הפועל בבניין קל (לָוָה, שָׁאַל, שָׂכַר) מציין את לקיחת הדבר, ואילו הפועל בבניין הפעיל (הִלְוָה, הִשְׁאִיל, הִשְׂכִּיר) מציין את מסירתו ואת מתן הרשות להשתמש בו – בדומה ליחס בצמד הפעלים לָקַח ונָתַן. (יחס מוכר יותר בין קל להפעיל הוא של פועל "רגיל" בבניין קל ופועל גורם בבניין הפעיל, כגון לָבַשׁ והִלְבִּישׁ.)

את צמדי הפעלים האלה ירשנו מן המקורות: "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב... וְהִלְוִיתָ [הפעיל] גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה [קל]" (דברים כח, יב), "...וַיִּשְׁאֲלוּ [קל] מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם [הפעיל]..." (שמות יב, לה–לו), "מקום שנהגו להשכיר [הפעיל] אילנות עם השדות – הרי הן של שוכר [קל], בפני עצמן – הרי הן של משכיר [הפעיל]" (תוספתא בבא מציעא ט, ד). על היחס שבין הבניינים קל והפעיל בצמדים אלו כבר עמד רש"י בפירושו לכתוב "וְהַעֲבַטְתָּ... וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט" (דברים טו, ו), שבו צמד פעלים נוסף מעין זה – עָבַט והֶעֱבִיט (לָווה תמורת משכון והלווה תמורת משכון). וכך כותב רש"י: "כל לשון הלואה כשנופל על המלוה נופל בלשון מפעיל, כגון והלוית, והעבטת. ואם היה אומר ועבטת היה נופל על הלוה [=הלוֹוֶה], כמו ולוית".

בלשוננו היום לא תמיד נשמרת ההבחנה, ורבים נוקטים את הפעלים בבניין הפעיל גם לציון הצד הלוקח, כגון "השאלתי את הספר מהספרייה". יש הרואים בכך השפעה של הלעז, שכן כמה פעלים מקבילים בלשונות אירופה משמשים בשני הכיוונים, והבחנת המשמעות היא על פי ההקשר ומילות היחס. למשל: liehen בגרמנית, ליַיען ביידיש (ללוות וגם להלוות),  rent באנגלית (לשכור וגם להשכיר), louer בצרפתית (לשכור וגם להשכיר).

השימוש בצורת פועל אחת לשני כיווני הפעולה איננו מפריע לדוברים שהרי די במילת יחס להביע את הכיוון: 'השאיל מ' או 'השאיל ל'. גם בשמות הפעולה משמשת צורה אחת לשני הכיוונים: הלוואה, השאלה (וגם שאילה) והשכרה (וגם שכירה ובעיקר שכירות), וכך גם מעמדו של הדבר העובר מיד ליד: אותה הדירה יכולה להיחשב מושכרת או שכורה, הספר שאול או מושאל והכסף מולווה (כאן אין כלל צורה לציון ההיבט של הלוֹוה).

השימוש בצורות מבניין הפעיל גם לציון הצד הלוקח אופייני מאוד לעברית בת זמננו, אך אפשר למצוא כדוגמתו כבר ברובדי לשון קודמים. למשל: "לא ילוונו ולא יַלווה ממנו" (משנה נדרים ד, ו על פי ניקוד כ"י קאופמן); "מלהלוותן מלהלוות מהן" (ירושלמי עבודה זרה א:א,לט ע"א); "השכיר ממנו בדינר לחֹדש" (תוספתא בבא מציעא ד, ה); "או שהטעוהו פועלים – שהשכיר ליתנם על גבי בית הבד קודם הרגל, ולא באו" (רש"י על מועד קטן יא ע"ב); "אסור... מלהשאילן ומלהשאיל עימהן" (משנה עבודה זרה א, א על פי כ"י קאופמן).

שלא כבלשון ימינו, בחיבורים מרובדי לשון קודמים אפשר למצוא גם שימוש בצורות בבניין קל (כגון 'לווה' ו'שכר') לציון הנותן: "הרי כל מה שלויתה להקב"ה שלשה טיפי דם" (תנחומא וירא, מב); "האומר לחבירו שכור לי חמורך וארכב עליו" (תוספתא בבא מציעא ז, ז).

מכל מקום בלשון התקנית ראוי לשמור על ההבחנה: הם משכירים לי את הדירה, ואני שוכר אותה; אני משאילה לך את הספר ואתה שואל אותו ממני; את מלוָוה לי כסף ואני לוֹוָה אותו ממך. הבחנה זו חשובה במיוחד בלשון המשפטית, כגון בחקיקה ובחוזים. כך למשל בחוק השכירות והשאילה, תשל"א–1971: "השוכר חייב לשלם למשכיר את דמי השכירות" [סע' 13(א)], "המשאיל רשאי לבטל את חוזה השאילה כל עוד לא מסר את המושאל לשואל" [סע' 29(א)].

 

על הפעלים לווה, שאל ושכר

הפעלים לָוָה, שָׁאַל ושָׂכַר קרובים במשמעם אך אינם זהים:
לָוָה – לקח דבר על מנת להחזיר אחר כך את תמורתו. משמש בעיקר בהקשר של כסף.
שָׁאַל – לקח דבר על מנת להחזירו לאחר השימוש בו.
שָׂכַר – לקח דבר לשימוש זמני תמורת תשלום. משמש בהקשר של חפצים, מבנים ומקומות, וכן בהקשר של בעלי מקצוע ושירותים שונים.
    [post_title] => לָווה והלווה, שאל והשאיל, שכר והשכיר
    [post_excerpt] => בשלושת הפעלים מתקיים אותו היחס בין הבניינים קל והפעיל: הפועל בבניין קל (לָוָה, שָׁאַל, שָׂכַר) מציין את לקיחת הדבר, ואילו הפועל בבניין הפעיל (הִלְוָה, הִשְׁאִיל, הִשְׂכִּיר) מציין את מסירתו ואת מתן הרשות להשתמש בו.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d6%b8%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%95%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%a9%d7%90%d7%9c-%d7%95%d7%94%d7%a9%d7%90%d7%99%d7%9c-%d7%a9%d7%9b%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%a9%d7%9b%d7%99%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-06-26 11:17:29
    [post_modified_gmt] => 2024-06-26 08:17:29
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5618
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 875
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-11-27 12:37:48
    [post_date_gmt] => 2012-11-27 10:37:48
    [post_content] => 
לעיתים דוברי העברית מתלבטים מה צורת הנקבה של תפקיד, מקצוע, תואר, דרגה וכדומה הרגילים בלשוננו בצורת זכר. דרכה של העברית היא שצורת הנקבה נוצרת על ידי הוספת סיומת לצורת הזכר, שהיא לרוב צורת היסוד. ואלו שלוש סיומות הנקבה העומדות לרשותנו:


 	
־ָה, כגון מֶלֶךְ–מַלְכָּה, קָצִין–קְצִינָה, שַׁגְרִיר–שַׁגְרִירָה, מַכָּר–מַכָּרָה, חָבֵר–חֲבֵרָה. סיומת הנקבה ־ָה מוכרת גם מנטיית הפועל, כגון כָּתַב–כָּתְבָה.
 	
־ת, כגון נַהָג–נַהֶגֶת, חִוֵּר–חִוֶּרֶת, כּוֹכָב–כּוֹכֶבֶת, צַדִּיק–צַדֶּקֶת (לצד צַדִּיקָה), יְרַקְרַק–יְרַקְרֶקֶת (לצד יְרַקְרַקָּה), תִּינוֹק–תִּינֹקֶת. סיומת זו משנה את מבנה המילה: היא משפיעה על התנועה שלפני הסיומת והמילה המתקבלת היא מלעילית.
 	
־ִית, רַקְדָן–רַקְדָנִית, סַפָּר–סַפָּרִית, מנכ"ל–מנכ"לית, קנצלר–קנצלרית. סיומת ־ִית מוכרת קודם כול משמות הייחוס: ישראלי–ישראלית, מצרי–מצרית. סיומת זו אופיינית גם לשמות שפות (עברית, ארמית), וכן היא משמשת בשמות נקביים אחרים (רֵאשית, שׂממית). גם מילים אחדות ממין נקבה מגזרת ל"י מסתיימות ב־ִית (תרמית, מחצית).

התפלגות סיומות הנקבה לפי משקלים וקבוצות מילים
יש משקלים וקבוצות מילים שרגילה בהם אחת הסיומות:
למשל למשקלים האלה נוספת סיומת ־ָה: פָּעִיל (נְשִׂיאָה, עֲנִיָּה), פָּעֵל (שְׁכֵנָה, עֲמֵלָה), פָּעָל (יְשָׁרָה, חֲכָמָה), פָּעוֹל (לָקוֹחָה, פָּעוֹטָה).
סיומת ־ת רגילה בשמות במשקל פִּעֵל (עִלֶּגֶת, חֵרֶשֶׁת לעומת טִפְּשָׁה).
סיומת ־ִית אופיינית למילים במשקל פַּעְלָן ולמילים אחרות בסיומת ־ָן (שַׁדְרָנִית, תַּחְקִירָנִית, אבל אחות רַחְמָנִיָּה). הוא הדין למילים המסתיימות ב־אי (חַזָּאִית, הַנְדְּסָאִית). סיומת ־ִית היא גם הסיומת שדוברי העברית מעדיפים במילים שהן ראשי תיבות כגון ח"כית, רב"טית, ובמילים לועזיות כגון וטרינרית, קונסולית.


בצורות הבינוני – המשמשות הרבה לציון תפקידים ומקצועות – רגילה סיומת ־ת: שׁוֹטֶרֶת, עוֹרֶכֶת, מְנַהֶלֶת, נִסְפַּחַת, מִתְאַגְרֶפֶת, מְלֻמֶּדֶת. אבל לעיתים בסיומת ־ָה: רוֹפְאָה, נֶאֱמָנָה (לצד נֶאֱמֶנֶת). בצורות בינונית מבניין הפעיל סיומת ־ָה היא הסיומת הרגילה: מַדְרִיכָה, מַנְהִיגָה; הוא הדין לצורות בינונית מפעלים מגזרת ל"י: רוֹעָה, מְנַקָּה.

סיומות הנקבה במשקל פַּעָל
במשקל פַּעָל – הרווח מאוד לציון בעלי מקצוע ושמות תואר – קשה להצביע על סדירות בבחירת סיומת הנקבה. צורות נקבה של משקל פַּעָל נדירות ביותר בספרות העברית הקלסית. במקרא מצויות צורות הרבים רַקָּחוֹת, טַבָּחוֹת (שמואל א ח, יג), והן יכולות להתאים לצורות הנקבה רַקָּחָה או רַקַּחַת, טַבָּחָה או טַבַּחַת. מעט הצורות המתועדות במסורות כתובות של ספרות חז"ל מעידות על שימוש אפשרי בשלוש הסיומות. כך בנקבה של גַּנָּב: גנביות (בראשית רבה, משקף כנראה את צורת היחיד 'גנבית'. ושמא צורת רבים זו משקפת גַּנָּבָה או גַּנֶּבֶת בדומה לצורת הרבים פרשיות מן פרשה?), גנבה (אגדת בראשית, כ"י אוקספורד 2340), גנבת (תנחומא בובר, וישלח).

בעקבות השינוי במעמדן של הנשים בחברה רבו בעברית החדשה צורות הנקבה, ואיתן השימוש במגוון הסיומות. לפי עדותו של יצחק אבינרי "נהגו בדור הקודם [ראשית המאה העשרים] לכתוב חייטה ולא חייטת, דיירה ולא דיירת, תיירה ולא תיירת. אפילו כלשון נקבה של דייג ומלח כתבו דייגה ומלחה". והוא מעיד כי בשנת תש"ג (1943) הוא כתב: "לשון נקבה מן חייל וטייס עדיין אינו קבוע: חיילה או חיילת, טייסה או טייסת או טייסית" (היכל המשקלים, 218–219).
דומה שכיום הצורות בסיומת ־ָה נותרו רק בכמה שמות תואר: חלשה, רווקה, גמדה. שתי הסיומות האחרות מתחרות ביניהן: בסיומת ־ת – דיירת, זמרת, נהגת, חשבת, ציירת, צלמת, פסלת, חיילת, טייסת, נווטת, רכזת, תיירת, כתבת, סמלת, סַרְטֶטֶת ועוד; בסיומת ־ִית – בלנית, בלשית, זבנית, ספקית, ספרית, צבעית, צפרית, קלעית ועוד. ובמקרה אחד נוצר בידול משמעות: גַּנֶּנֶת (ילדים) לעומת גַּנָּנִית (בגן הנוי).
יש שלצד הסיומת הרווחת מתקיימת גם הסיומת האחרת, כגון הצורות נַגֶּנֶת וטַבַּחַת הנשמעות פה ושם לצד נַגָּנִית וטַבָּחִית (הטַבַּחַת מוכרת למשל משירו של אלתרמן 'פגישה לאין קץ', ושם בחרוז ל'מטפחת'). בשמות אחדים טרם נתגבשה צורת הנקבה, ויש התרוצצות בין שתי הסיומות: כַּנֶּרֶת / כַּנָּרִית, דַּוֶּרֶת / דַּוָּרִית, יַזֶּמֶת / יַזָּמִית, נַגֶּרֶת / נַגָּרִית, סַוֶּרֶת / סַוָּרִית. כאמור שתי דרכי הנטייה הללו כשרות, וימים יגידו איזו מהן תגבר בכל אחד מן המקרים.

סיומות נקבה בשמות שונים
נוסף על המשקלים שנמנו לעיל, האופייניים לציון בעלי מקצוע ושמות תואר, יש כמה שמות ממשקלים אחרים המשמשים לבעלי מקצוע וכדומה. באחדים נתקבעה צורת הנקבה, כגון שותף–שותפה, איכר–איכרה, פרקליט–פרקליטה, אוֹמן–אוֹמנית, מלצר–מלצרית. ויש שמות שטרם התקבעה בהם צורת נקבה. כך למשל אישה העובדת במסגרות יכולה להיות מַסְגְּרִית ואף מַסְגְּרָה או מַסְגֶּרֶת.
הערות
א. לעיתים נוצרת התנגשות בין צורות הנקבה הנוטות ובין מילים שהן ערך מילוני עצמאי. למשל טייסת היא גם קבוצת מטוסים וגם צורת הנקבה של טייס, וכך גם סיירת ושייטת. כַּבָּאִית היא גם רכב כיבוי וגם צורת הנקבה של כַּבַּאי. נְשִׂיאָה היא גם שם הפעולה של נָשָׂא וגם צורת הנקבה של נָשִׂיא, וכך גם עֲצִירָה, שְׂכִירָה ושְׁלִיחָה.
כמו כן מזדהות צורות נקבה בסיומת ־ִית עם צורות נקבה של שמות תואר בסיומת ־ִי: נַנָּסִית היא גם נקבת הנַנָּס (לצד נַנֶּסֶת) וגם נקבת שם התואר נַנָּסִי (כגון 'קלמנטינה ננסית'); גְּאוֹנִית עשויה להיות גם צורת הנקבה של גָּאוֹן (לצד גְּאוֹנָה) וגם נקבת שם התואר גְּאוֹנִי (כגון 'המצאה גאונית'), וכך גם בִּרְיוֹנִית ('התנהגות בריונית').
ב. צורת הרבות: למילים בעלות הסיומות ־ָה, ־ת צורת רבות המקבילה בדיוק לצורת הרבים: רַוָּקִים–רַוָּקוֹת, זַמָּרִים–זַמָּרוֹת. לעומת זאת הסיומת ־ִית גוררת אחריה צורת רבות בסיומת ־ִיִּוֹת: סַפָּרִיּוֹת (ולא סַפָּרוֹת). צורת רבות זו – שבה נוספת הברה – חורגת מן הסימטרייה בין הרבים לרבות. כך למשל צורת הרבות כַּנָּרוֹת (מן כַּנֶּרֶת) קרובה יותר לצורה כַּנָּרִים מכַּנָּרִיּוֹת (מן כַּנָּרִית).
ג. בבעלי חיים לעיתים השמות הנקביים אינם נגזרים מן השמות הזכריים אלא הם שמות נבדלים, כגון אתון – נקבת החמור, נָאקָה – נקבת הגמל, עֵז – נקבת התיש.


    [post_title] => סיומת נקבה לבעלות מקצוע וכדומה
    [post_excerpt] => לעיתים הדוברים מתלבטים מה צורת הנקבה של תפקיד, מקצוע, תואר או דרגה הרגילים בלשוננו בצורת זכר. צורת הנקבה נוצרת על ידי הוספת סיומת נקבה לצורת הזכר: סיומת ־ָה, כגון שַׂר–שָׂרָה, סיומת ־ת כגון נַהָג–נַהֶגֶת, סיומת ־ִית כגון סַפָּר–סַפָּרִית.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%a0%d7%a7%d7%91%d7%94-%d7%9c%d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a7%d7%a6%d7%95%d7%a2-%d7%95%d7%9b%d7%93%d7%95%d7%9e%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-08-04 19:34:48
    [post_modified_gmt] => 2023-08-04 16:34:48
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=875
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)