WP_Post Object
(
    [ID] => 81754
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2023-06-27 14:12:18
    [post_date_gmt] => 2023-06-27 11:12:18
    [post_content] => "נץ החמה"

המילה נֵץ במובן 'תחילת הזריחה' רגילה על לשונם של המתפללים, ואפשר אפילו למצוא אותה בלוחות השנה העבריים. האומנם קיבלו קרני השמש הראשונות את שמו של העוף הדורס?

ובכן – מובן שלא. מן המשנה אנו מכירים את הצירוף המלא: הנץ החמה. על פי כתבי יד מנוקדים של המשנה עולה שיש לנקד הָנֵץ, ומכאן שאין זו אלא צורת המקור של הפועל הֵנֵץ, בבניין הפעיל ובשורש נצ"ץ. פועל זה ידוע מן המקרא בהוראת 'הוצאת ניצנים': "לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים" (שיר השירים ו, יא). מלשון חכמים ואילך נעשה הפועל רווח במשמעות מושאלת –לציון הופעתן של קרני השמש הראשונות. ברם צורת המקור הָנֵץ זרה לאוזנו של דובר העברית בן ימינו (וסביר שהיה מעדיף להמירהּ בשם הפעולה הֲנָצָה).[1] כך בטעות נתפסה הה' שבראש המילה כה' הידיעה (כאילו כתוב "הַנֵּץ"), ונוצרה המילה "נֵץ" (או הצירוף "נֵץ החמה").

מקרה זה הוא דוגמה לתופעת לשון מעניינת שהבלשנים מכנים מטאָנליזה – ובעברית ניתוח מוטעה: חלוקה חדשה של צורה מקורית על יסוד הבנה שגויה של רכיבי המילה עשויה להביא להיווצרות של מילה חדשה. שגיאה שכיחה אחרת היא בלשון המעטה – רבים הוגים "הַמְּעָטָה" בשווא נע במ"ם, כאילו מדובר בצורת נקבה (מיודעת) של 'מעט', אבל אין זו אלא המילה הַמְעָטָה השקולה במשקל הפעלה.
סחוס
בדרך דומה נוצרו עוד כמה מילים מוכרות, ואפילו מילים שנכנסו בתצורתן החדשה למילונים. כזו היא המילה סְחוּס המשמשת בלשוננו במובן 'רקמה קשה וגמישה שמחברת את עצמות המִפרקים'. מילה זו נקרית כבר במשנה ובתלמודים, ואולם לצד הצורה הידועה 'סחוס', מופיעה בחלק מעדי הנוסח הצורה חסחוס. עיון במקורות מלמד שצורה זו ידועה גם מן הארמית בכתיב חסחוסא ומסתבר שהצורה בחי"ת היא המקורית.[2] אלא שאם מטעמי התערערות גרוניות (ח שהפכה ל־ה) ואם מטעמי חילוף גרפי של האותיות ח–ה, נכתבה המילה בה"א – 'הסחוס' (כבר בכתבי היד הטובים של המשנה). אף כאן חשבו את הה"א לה' הידיעה וממילא נוצרה הצורה סחוס המשמשת עד ימינו.[3]
שֶׁל
מטאָנליזה אינה מיוחדת רק למילים שנתפסות מיודעות. בדרך זו נולדה אחת המילים הבסיסיות בעברית – שֶׁל. הא כיצד? במקרא אפשר להביע שייכות באמצעות הצירוף 'אשר ל־': "הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (בראשית כט, ט), "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" (שיר השירים א, א). בעברית המקראית המאוחרת ניכרת מגמה של החלפת אשר במילת הזיקה ש־: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה" (שיר השירים ג, ז) ובלשון חכמים היא תופסת את מקומה לגמרי, ובאמת בכתבי היד של המשנה רגיל הכתיב המחובר דוגמת 'לשון שלזהורית' (יומא ו, ו) או 'דלי שלמים' (סוכה ב, ה). לימים נתפס הרצף של־ (ש' הזיקה + מילת היחס ל') כמילה עצמאית והוא נתפרד מהמילה שאחריו.[4] הכתיב הנפרד של מוכר מדפוסי המשנה והתלמוד (ואפילו בחלק מכתבי היד) וכך הוא התגלגל עד אלינו.
מחמאה
אותיות השימוש בכל"ם הן כר פורה ליצירת מטאנליזה. בתהלים נאמר: "חָלְקוּ מַחְמָאֹת פִּיו וּקְרָב לִבּוֹ, רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן" (תהלים נה, כב). מן הסֵיפה של הפסוק אפשר ללמוד שכשם שהפועל חָלְקוּ ['נעשו חלקים'] מקביל אל הפועל רַכּוּ ['נעשו רכּים'], כך הצורה מַחְמָאֹת מקבילה אל מִשֶּׁמֶן, ומכאן שסבירה יותר הגרסה "מֵחמאות" (מֵ־, 'מן' + 'חמאה' ברבים). היו מפרשני המקרא שהבחינו בכך, למשל ר' דוד קמחי (רד"ק): "מ״ם [של] 'מחמאות' פתוחה [=מנוקדת בפתח] ודינהּ בצירי שהיא לשימוש". דוברי העברית עטו על המציאה ויצרו ממנו את צורת היחיד מַחְמָאָה במובן 'דבר שבח',[5] וכך בימינו אנחנו מקפידים 'להחמיא' לאדם, ואפילו 'לחלק מחמאות' בהד עמום לפסוק.
עמלץ וחלכאי
במקרים אחרים הצורה המקראית לא הייתה ברורה כל עיקר, וניסיונות הפירוש הביאו ליצירת מילה חדשה. כזה הוא שם הכריש עַמְלֵץ שנוצר מן הצירוף המקראי הסתום "עָם לְצִיִּים" (תהלים עד, יד). בעניין זה הרחבנו כאן. אף המילה חלכאי במובן 'רש ונקלה', המשמשת הרבה את כותבי התשבצים, נוצרה מן הצירוף הקשה "חֵל כָּאִים" בספר תהלים (י, י), ואם אומנם מדובר במילה אחת ברבים הרי שצורת היחיד, על פי המזמור עצמו, היא 'חֵלכָה' (שם ח; יד).
גזירה לאחור
כאן ראוי להזכיר שגזירה לאחור מצורת רבים אף היא סוג של מטאנליזה. לתופעה זו דוגמאות רבות ונזכיר אחת: המילה פרשייה. צורת הרבים של המילה המקראית פרשה באה בלשון חז"ל הן בצורה פרשות הן בצורה פרשיות. דוברי העברית החדשה גזרו מן הצורה פרשיות את הצורה פרשייה ואף ייחדו לה הוראה מעט שונה מפרשה: אירוע, בדרך כלל עסיסי, שמעורר הד ציבורי, כגון 'פרשיית שוחד' ו'פרשיית אהבים'.
"ניתוח מוטעה" בלשונות אחרות
מטאנליזה קיימת בלשונות רבות אחרות. מילה אחת מוכרת באנגלית (שהפכה לברכה כלל־אנושית בלשונות רבות) נוצרה בדיוק כך – הלוא היה המילה האנגלית 'בַּי' (bye). הברכה Goodbye התגלגלה מברכת שלום ארוכה יותר: God be with you. משעה שהפכה god ל־good, והובנה כמילה האנגלית 'טוב' כמו בברכות רבות אחרות (good morning למשל), אף המילה הקצרה bye יכלה להתנתק ממנה ולקבוע ברכה לעצמה (ואפילו בהכפלה 'ביי ביי').


[1] דוגמה דומה: בכתבי היד של המשנה "הָפר נדרים כל היום ויש בדבר להקל ולהחמיר" (נדרים י, ח), ואילו במהדורות המודפסות בשם פעולה: 'הפרת נדרים'.
[2] המילה היחידאית 'בדל' בצירוף "בְדַל⁠ אֹזֶן" (עמוס ג, יב) מיתרגמת "חסחוס (דאודן)".
[3] דוגמה דומה ומאלפת אחרת היא שם החיה לטאה. כידוע היא נזכרת ברשימת החיות הטמאות בתנ"ך: "וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה" (ויקרא יא, ל), ואולם במקורות חז"ל מוצאים דבר משונה – המילה לטאה באה בה"א בתחילתה בלי שיש סיבה ליידע, למשל "פעם אחת נמצאת הלטאה בבית המטבחים" (בבלי פסחים פח ע"ב). ואומנם בתרגום אונקלוס לפסוק מספר ויקרא נכתב "והלטתא" – היידוע בארמית בא בסוף המילה בצורן ־תָא (ולא ב־ה' כמו בעברית) ומכאן שהאות ה היא חלק מן המילה. בנוסחים אחרים של התלמוד נמצאה גם הצורה חלטתא, והרי שכנראה היה כאן גלגול מעניין כזה: חלטאה > הלטאה > לטאה. כיצד ייתכן שהצורה המאוחרת נמצאת דווקא במקרא? לפי חוקר הלשון יוחנן ברויאר יש שני הסברים אפשריים: הצורה בלשון חז"ל משקפת מצב קדום יותר ממה שמוכר מנוסח המסורה למקרא או שהמילה התגלגלה בלשון המקרא אל הצורה לטאה ואילו בלשון חז"ל היא נקלטה מאוחר יותר בתיווך הארמית שבה עדיין נשמר העיצור הגרוני הראשון.
[4] נראה שתחילה התפרדה 'של' כשהיא נקרתה בסופי שורות  וגם בהשפעת הצורות הנוטות 'שלי', 'שלך' וכו'.
[5] שפע דוגמאות מן הסוג הזה אפשר למצוא במאמרו של טור־סיני ב'מבחר מקורות'. הערה: על רבות מן ההצעות לא סמכו החוקרים את ידיהם.
    [post_title] => "התפללת בַּנֵּץ?" – על מטאנליזה בעברית
    [post_excerpt] => מה משותף לנץ, סחוס ומחמאה? הרשומה עוסקת במילים שנוצרו בעקבות "ניתוח מוטעה" של מילים וצירופים מן המקורות.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%9c%d7%9c%d7%aa-%d7%91%d6%bc%d6%b7%d7%a0%d6%bc%d6%b5%d7%a5-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%98%d7%90%d7%a0%d7%9c%d7%99%d7%96%d7%94-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-07-18 14:58:37
    [post_modified_gmt] => 2023-07-18 11:58:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=81754
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 26687
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-01-17 12:46:57
    [post_date_gmt] => 2018-01-17 10:46:57
    [post_content] => אחת השאלות המעסיקה עורכי לשון וכותבים היא אם חובה לחזור על מילת היחס לפני כל שם ושם ברשימה של שמות:

 	
'מכללה לעיצוב ואומנות' או 'מכללה לעיצוב ולאומנות'?
 	
'גשמים בצפון הארץ ומרכזה' או 'גשמים בצפון הארץ ובמרכזה'?

ברוב ספרי תקנת הלשון נמצא את ההמלצה לחזור על מילת היחס כרגיל בעברית הקלסית, כגון "וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר" (בראשית לא, כז), "עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת..." (מן התפילה). עם זאת כבר בתנ"ך ובספרות חז"ל רבים החריגים, ולפיכך אין מדובר בחיוב של ממש.

נאמר אפוא זאת: בדרך כלל רצוי לחזור על מילת היחס, אך בהחלט יש מקום לשיקול דעתו של הכותב ולנתונים כמו אורך המשפט ומידת הקרבה בין השמות.
פירוט הדברים
שאלת החזרה על מילות היחס בלשון המקורות נדונה בהרחבה בעבודות הדוקטור של מיסופ פארק ושל אבישי צפרי, והרבה מן המידע שנביא כאן מבוסס על מחקריהם.

בתנ"ך ובלשון חז"ל מילת היחס באה בדרך כלל לפני כל אחד מן השמות, למשל:

 	
"אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי" (בראשית כא, כג);
 	
"וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת" (שמואל א יג, ו);
 	
"עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם" (שמות ז, יט);
 	
"פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון" (משנה ברכות ג, ג).

כך גם חוזרות המיליות אֶת (ציין המושא הישיר) ושֶׁל:[1]

 	
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א);
 	
"ערימה של בצלים ושל גרוגרות ושל חרובין" (תוספתא מעשרות ב, יט).

אף שהחזרה על מילת היחס היא השלטת במקורות מבחינה מספרית, אי אפשר להתעלם מן החריגים הרבים, למשל:

 	
"בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ לוֹ" (תהלים קמט, ג);
 	
"כָּל הָעָם הַנּוֹתָר מִן הָאֱמֹרִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (מלכים א ט, כ);
 	
"אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות" (משנה סוטה ח, א).

יש הסוברים כי במקומות מסוג זה אין חוזרים על מילת היחס בשל הקשר ההדוק שבין השמות ותפיסתם כמושג אחד, למשל:

 	
"אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (בראשית מח, ה);
 	
"עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר ט, יא);
 	
"בשידה, תיבה ומגדל" (משנה כלים כ, ה; הצירוף 'שידה, תיבה ומגדל' רווח בספרות חז"ל).

אלא שגם בצירופים הדוקים מעין אלו מצאו החוקרים כי מילת היחס חוזרת בדרך כלל, וברבים מהם אפשר למצוא את שתי דרכי הניסוח. הינה מעט מן הדוגמאות:

 	
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (שמות יב, מג) כנגד "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן" (שמות ו, יג ועוד רבים);
 	
"לְאוּרִים וְתוּמִּים" (נחמיה ז, סה) כנגד "לְאוּרִים וּלְתֻמִּים" (עזרא ב, סג);
 	
"בְּכֶסֶף וְזָהָב" (תהלים קה, לז) כנגד "בְּכֶסֶף וּבְזָהָב" (ירמיהו י, ד).

גם בלשון ימינו אין אחידות בעניין זה, כגון 'קונצ'רטו לפסנתר ותזמורת' לצד 'קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת'; 'ספרייה לכלכלה ומנהל עסקים' לצד 'ספרייה לכלכלה ולמנהל עסקים'.

בלשון המקורות יש שמילת היחס חוזרת רק לפני חלק מן השמות, למשל:

 	
"עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה, שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר" (בראשית יד, ב);
 	
"וְגַם בִּירוּשָׁלִַם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל..." (דברי הימים ב יט, ח).

במקצת המובאות האלה, למשל בפסוק האחרון, שניים מן השמות קשורים יותר זה לזה ואפשר לראות בהם יחידה אחת: 'הלוויים והכוהנים' לעומת 'ראשי האבות לישראל'. על פי זה אפשר לומר גם בימינו 'הזמנתי את אבי ויעל, את רעות והילדים ואת סבתא וסבא' – כל אחת מן הקבוצות לעצמה.

לסיום נאמר כי בלשון המקורות יש שמילת היחס נעדרת דווקא מן השם האחרון ברשימה – אולי כדי להדגיש את היותו אחרון, כפי שהציע אהרן מירסקי. למשל:

 	
"וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א, יד);
 	
"וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מה, ח);
 	
"וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה" (במדבר כז, ב).

__________________________
[1]  המילה של נוצרה מצירוף כינוי הזיקה ש' ומילת היחס ל' – בדיוק כמו 'אשר ל', כגון "הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (בראשית כט, ט), "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" (שיר השירים א, א). הרצף 'של' מוכר בעיקר למן ספרות חז"ל, ותחילה הוא נכתב במחובר עם המילה שאחריו. כך כבר במגילת שיר השירים שבמקרא: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה" (שיר השירים ג, ז), וכך בכתבי יד של המשנה ושל התוספתא, כגון 'שלעני', 'שלביצה', 'שלזבחים'. לימים נתפרד הרצף 'של' מן המילה שאחריו והיה למילה עצמאית כמוכר לנו כיום – בין השאר בהשפעת הצורות הנוטות 'שלי', שלך' וכדומה. 'של' כמילה לעצמה רגילה בדפוסי המשנה והתלמוד ומתועדת אף במקצת כתבי היד, בייחוד של התלמוד הבבלי.
    [post_title] => בְּתופים וּבִמחולות – חזרה על מילת היחס
    [post_excerpt] => בדרך כלל רצוי לחזור על מילת היחס, אך בהחלט יש מקום לשיקול דעתו של הכותב ולנתונים כמו אורך המשפט ומידת הקרבה בין השמות.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%96%d7%a8%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%94%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-09-30 00:39:45
    [post_modified_gmt] => 2022-09-29 21:39:45
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=26687
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 909
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-07-18 10:58:03
    [post_date_gmt] => 2012-07-18 07:58:03
    [post_content] => בעברית בת ימינו רווחים מבנים מעין 'מורי ותלמידי הכיתה', 'תלמידי ותלמידות המכללה', 'העלאת והורדת נוסעים', 'חיפוש והפקת גז', 'הכרעת וגזר הדין', 'מספר והיקף ההונאות'. אלו מבני סמיכות שבהם שתי המילים הראשונות הן במעמד נסמך, ואחריהן בא סומך המשותף לשתיהן.

אנשי לשון בני ימינו חלוקים בשאלה אם לפסול מבנים אלו או להתירם.

חוקרים שנדרשו לנושא מצביעים על מעט מזער דוגמאות של שני נסמכים לסומך אחד במקרא ובספרות חז"ל: "מִבְחַר וְטוֹב לְבָנוֹן" (יחזקאל לא, טז), "טעם ומראה יין" (ירושלמי פסחים י:יא, לג ע"ג), ועל דוגמאות הולכות ומתרבות מספרות ימי הביניים, כגון "שקיעת וזריחת החמה" (רש"י לבבלי מגילה יז ע"א), "להשיג פירוש וביאור כל הדברים" (רמב"ם הלכות יסודי התורה ד, יא), ובלשון התפילה: "על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי". מבנה זה מצוי גם בכתביהם של טובי הסופרים בעת החדשה, כגון "טבע ויצר לב האדם" (מנדלי מו"ס, בישיבה של מעלה), "ראשית ותכלית כל מעשה" (אחד העם, על פרשת דרכים), "וכל גאוני וצדיקי העיר חרדו מפניה" (ש"י עגנון, תמול שלשום. יש הסוברים שעגנון נקט מבנה זה ברצותו לשקף את סגנון הלשון הרבנית אך נמנע ממנו בלשונו הרגילה).

על פי שימושים אלו יש שאינם רואים כל בעיה בשימוש במבנה זה בימינו. ואולם מתקני לשון רבים מדריכים להימנע מהעמדת שני נסמכים לסומך אחד, וממליצים לנקוט את המבנים שירשנו מן המקורות. יתרונם של מבנים אלו שהם מונעים חציצה בין הנסמך הראשון לסומך, שהרי טבעו של הנסמך שאינו עומד לעצמו – לא מבחינה מורפולוגית ולא מבחינה תחבירית.

אלו המבנים החלופיים על פי המצוי במקורות:

 	
'הורדת נוסעים והעלאתם' - על פי "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ" (שמות טו, ד), "דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם" (משלי א, ו).
 	
'חיפוש והפקה של גז' - על פי "בתאנים וענבים של טבל" (משנה מעשרות א, ח).
 	
'מספרן והיקפן של ההונאות' - על פי "דקדוקיה ואותיותיה של תורה" (ירושלמי שקלים ו:ב, מט ע"ד).
 	
'הכרעת הדין וגזר הדין' - על פי "וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת" (שמות לח, ל).
 	
לעיתים אפשר לפרק את מבנה הסמיכות על ידי מילת יחס, כגון 'התלמידים והתלמידות במכללה'.

גם רבים מן המתירים את השימוש בשני נסמכים לסומך אחד, ממליצים לצמצמו למקרים שבהם העמדת שני הנסמכים זה לצד זה טבעית וקולחת – בעיקר כאשר הנסמכים דומים זה לזה בצורתם או במשמעם, כגון 'שעשועי ותעתועי לשון', 'קץ ותכלית כל דבר', 'תכנון ועיצוב גינות'.

נעיר כי לעיתים קשה לדעת אם מדובר בשני נסמכים או שהמילה הראשונה עומדת לעצמה, כגון "עוגיות ועוגות יום הולדת", "פרסום ושיווק מותגים".

דומה לשאלת העמדת שני נסמכים לסומך אחד שאלת העמדת שתי מילות יחס ברצף לפני שם: 'בעד ונגד ההסכם', 'על ומתחת השולחן', 'לפני ואחרי החופשה'. גם בעניין זה חלוקות הדעות בקרב אנשי הלשון, אך כאן החלופות מעטות יותר: חזרה על השם בכינוי או במפורש – 'לפני החופשה ואחריה', 'לפני החופשה ואחרי החופשה'.
שרשרת סמיכויות, נסמך ושני סומכים
תופעה לעצמה היא שרשרת של סמיכויות, כגון 'דחיית פיטורי עובדי מפעל מִחזור המתכות'. מבנים מעין זה ישנם במקורות: "וּשְׁאָר מִסְפַּר קֶשֶׁת גִּבּוֹרֵי בְנֵי קֵדָר" (ישעיהו כא, יז), "אשת אחי אבי האב" (בבלי יבמות כא ע"ב) ועוד. מבנים אלו תקניים לדעת הכול, ואולם מסיבות של בהירות ואסתטיקה יש הממליצים לפרקם בעת הצורך, כגון 'דחיית פיטורי העובדים במפעל מחזור המתכות'.

כמו כן אין פסול ברצף של נסמך ושני סומכים, כגון במקרא "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ" (בראשית ב, ד), "דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת" (אסתר ט, ל), "אַבְנֵי שֹׁהַם וּמִלּוּאִים" (דברי הימים א כט, ב, לעומת "אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים", שמות כה, ז), ובימינו: 'בני הקיבוצים והמושבים', 'החלטת השר והמנכ"ל'.
    [post_title] => שני נסמכים לסומך אחד
    [post_excerpt] => 
בעברית בת ימינו רווחים מבנים מעין 'מורי ותלמידי הכיתה', 'העלאת והורדת נוסעים', 'הכרעת וגזר הדין'. אלו מבני סמיכות שבהם שתי המילים הראשונות הן במעמד נסמך, ואחריהן בא סומך המשותף לשתיהן. אנשי לשון בני ימינו חלוקים בשאלה אם לפסול מבנים אלו או להתירם.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%a0%d7%99-%d7%a0%d7%a1%d7%9e%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a1%d7%95%d7%9e%d7%9a-%d7%90%d7%97%d7%93
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-08-04 00:34:25
    [post_modified_gmt] => 2023-08-03 21:34:25
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=909
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

בעברית בת ימינו רווחים מבנים מעין 'מורי ותלמידי הכיתה', 'העלאת והורדת נוסעים', 'הכרעת וגזר הדין'. אלו מבני סמיכות שבהם שתי המילים הראשונות הן במעמד נסמך, ואחריהן בא סומך המשותף לשתיהן. אנשי לשון בני ימינו חלוקים בשאלה אם לפסול מבנים אלו או להתירם.