WP_Post Object
(
    [ID] => 104645
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-12-30 16:57:13
    [post_date_gmt] => 2024-12-30 14:57:13
    [post_content] => אנו נשאלים לא פעם מדוע צורת הרבים של חֵץ היא חִיצים (בניקוד: חִצִּים) ולא "חֵצים", ובמיוחד אם משווים למילים דומות אחרות:

 	
חֵץ – וברבים: חִצִּים
 	
לֵץ – וברבים: לֵצִים.

מילים דוגמת חֵץ ולֵץ נשמעות זהות, ולכן הציפייה שנטייתן תהיה זהה. אבל למילים אלו מבנה שורש שונה, ועל כן נטייתן שונה.

המילה חֵץ היא מגזרת הכפולים, או בשמה האחר – גזרת ע"ע (שורשים שבהם שתי האותיות האחרונות זהות) כלומר השורש של המילה חֵץ הוא חצ"ץ.[1] לעומת זאת המילה לֵץ שייכת לגזרת ע"ו (שורשים שהאות האמצעית שלהם היא וי"ו), כלומר שורש המילה לֵץ הוא לו"ץ.

השורש חצ"ץ של המילה חֵץ "מתגלה" בנטייה: הצירי הופך לחיריק (חסר) ובאות השורש השנייה בא דגש חזק המעיד על העיצור הכפול צ: חִצִּים (חיצים), חִצֵּי־ (חיצי־), חִצַּי (חיציי).[2]

דוגמאות נוספות למילים מן הכפולים במשקל המילה חֵץ:

 	
אֵם – אִמִּי, אִמָּא, אִמָּהוֹת, אִמּוֹת־קריאה.
 	
אֵת – אִתִּים ("וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים").[3]
 	
גֵּז – גִּזֵּי־צמר; וכן צורת הנקבה גִּזָּה.
 	
גֵּץ – גִִּצִּים (צורת היחיד המשובשת "גיץ" היא גזירה לאחור מצורת הרבים).
 	
גֵּט – גִּטִּים או גִּטִּין, גִּטִּי.
 	
חֵן – חִנּוֹ, חִנָּם (תואר הפועל).
 	
לֵב – לִבִּי, לִבֵּנוּ; לְבָבוֹת (צורת הרבים הנגזרת מן לְבָב)
 	
נֵס – נִסִּים, נִסֵּי נִסֵּים, נִסּוֹ (אין בעל הנֵס מכיר בנִסּוֹ).
 	
צֵל – צִלּוֹ (חוסה בְּצִלּוֹ), ברבים: צְלָלִים (על דרך השלמים).
 	
קֵן – קִנִּים, קִנּוֹ ("כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ").
 	
שֵׁן – שִׁנַּיִם, שִׁנּוֹ ("לַחׇפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ").
 	
תֵּל – תִּלִּים, תִּלּוֹ.[4]

כמובן בכתיב המלא (ללא ניקוד) תבוא יו"ד בכל הצורות הנוטות, כגון אימי, אימהות, איתים, חינו, ליבי, ניסים, צילו, קינים, שיניים, תילו.

להשלמת התמונה, הרי דוגמאות נוספות למילים מגזרת ע"ו במשקל המילה לֵץ: אֵל – אֵלִים, גֵּב – גֵּבִים, גֵּו – גֵּוִים, הֵד – הֵדִים, זֵד – זֵדִים, מֵת – מֵתִים,  עֵד – עֵדִים, עֵט – עֵטִים, שֵׁד – שֵׁדִים
הרחבה
מבחינה היסטורית הבלשנים משערים שצורת היחיד הקדומה של מילים כגון חֵץ או לֵב הייתה בתנועת i קצרה (ובהכפלת העיצור השני) – כגון *libb(u) (=לֵב), ואומנם התנועה המקורית מתגלה בנטייה – libbī (לִבִּי). עם נשילת התנועה הסופית העיצור הכפול נעשה פשוט בביטול המכפל), ותמורתו באה תנועה גדולה (צירי) במקום התנועה הקטנה (חיריק חסר).

*

בהזדמנות זו נזכיר קבוצה נוספת של מילים דו־עיצוריות מגזרת הכפולים שניקודן שונה בנטייה – ניקודן בפתח ונטייתן בחיריק:

 	
חַט – חִטִּים[5]
 	
כַּת – כִּתּוֹת (ולא "כַּתּוֹת"!)[6]
 	
מַס – מִסִּים
 	
סַף – סִפִּים[7]
 	
צַד – צִדּוֹ, צְדָדִים (על דרך השלמים)
 	
פַּת – פִּתִּים, פִּתּוֹ[8]

------------------------------------------------------
[1] במילה חֵץ ובמילים בנות הברה אחת שדומות לה קשה לעיתים לזהות את שלוש אותיות השורש (מדוע חצ"ץ ולא חו"ץ או חצ"י?). אפשר שלפחות חלק מן המילים ששייכות לגזרת הכפולים אין לגזור משורש תלת־עיצורי, אבל דווקא לחֵץ מקובל לקשור את התיבה חֲצָצֶיךָ שבתהלים עז, יח: "קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים, אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ", וכבר העמידו פרשני המקרא על הקבלת חיצים לברקים, כגון "וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם, בָּרָק וַיָּהֹם" (שמואל ב כב, טו), "וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם, וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם" (תהלים יח, טו).
[2] יש מילים מגזרת הכפולים המשמשות לרוב רק בצורות הנטויות, כגון אֵב ('צמח') המוכר בצירופים בְּאִבּוֹ, אִבֵּי הנחל.
[3] במקרא (ועד ימינו) גם בצירי: אֵתוֹ, אֵתִים.
[4] המילה עֵז–עִזִּים מתאימה לקבוצה זו, אבל שורשהּ ענ"ז (כפי שעולה מן הערבית) ולא עז"ז; עֵת–עִתִּים אף היא חריגה במקצת; שורשהּ ענ"י.
[5] רווחת יותר צורת הרבים חַטִּים.
[6] צורת היחיד כִּתָּה היא גזירה לאחור מאוחרת מצורת הרבים כִּתּוֹת.
[7] בנוסח המסורה למקרא גם בסופית ־ות: סִפּוֹת, אבל גם סַפּוֹת בפתח (על דרך רַב–רַבִּים, עַם–עַמִּים).
[8] המילה גַּת–גִּתּוֹת מתאימה לכאורה לקבוצה זו, אבל נהוג לגזור אותה מן השורש גנ"ת (על פי שמות מקומות עתיקים המקבילים אל ערים בשם גַּת במקרא). כמו כן, נוטה על דרך זו גם בַּת – בִּתּוֹ (בן + ת הנקבה), אך לא בצורת הרבים – בָּנוֹת (להרחבה ראו כאן).
    [post_title] => חץ – חיצים
    [post_excerpt] => אנו נשאלים לא פעם מדוע צורת הרבים של חֵץ היא חִיצים ולא "חֵצים". ובכן – מדוע?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%97%d7%a5-%d7%97%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2025-01-09 15:09:30
    [post_modified_gmt] => 2025-01-09 13:09:30
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=104645
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 35133
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-05-19 14:21:11
    [post_date_gmt] => 2019-05-19 11:21:11
    [post_content] => מדוע אומרים ברכיים בצורת הזוגי, אבל מרפקים בצורת רבים?

צורות הזוגי הן שרידים של מערכת משולשת של קטגוריית המספר: יחיד, זוגי ורבים. במילים המציינות יחידות זמן ומספרים עדיין אפשר למצוא את המערכת המשולשת, כגון יוֹם–יוֹמַיִם–יָמִים; פַּעַם–פַּעֲמַיִם–פְּעָמִים, מֵאָה–מָאתַיִם–מֵאוֹת (ובלשון המקרא גם יחידות מידה, כגון אַמָּה–אַמָּתַיִם–אַמּוֹת). אבל שלא כבערבית ברוב שמות העצם בעברית נשארו צורות היחיד והרבים, ואילו צורת הזוגי נעלמה לחלוטין.

קטגוריית הזוגי שייכת אפוא לרובד הקדום של השפה. לא ייפלא אפוא שהיא השתמרה בשמות איברי הגוף (הזוגיים) – שהרי שמות המציינים איברי גוף הם ממילות היסוד בכל שפה, כלומר נוצרו בשלבים הראשונים שלה. וכך אפשר למצוא במקרא ובעקבותיו בכל רובדי הלשון את הצורות עיניים, אוזניים, שפתיים, ידיים, רגליים, שדיים, ירכיים, שוקיים ועוד ועוד. כבר במקרא צורות הזוגי הללו משמשות לא רק לציון זוג אלא גם לציון רבים, וראו על כך בהרחבה כאן.

בלשון חז"ל השימוש בזוגי הולך ומתמעט. למשל אין אומרים 'פעמַיים' או 'יומיים' כמו במקרא אלא 'שתי פעמִים', 'שני ימים'. עם זאת גם בה מוצאים צורות זוגי של איברי גוף, אף כאלה שאינן מתועדות במקרא.

ואולם גם במקרא יש שמות של איברים זוגיים שאין להם צורת זוגי או צורת ריבוי זוגי, בייחוד שמות שסיומת הריבוי שלהם ־וֹת. כך במקרא נמצא הריבוי הרגיל זרועות. עוד אנו מוצאים את "גַּבֹּת עֵינָיו" (ויקרא יד, ט) ואת צורת הרבים הרגילה כליות (למשל בצירוף "שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת"). בספרות שלאחר המקרא יש רַקּוֹת, שְׁכָמוֹת, שְׁחָלוֹת.

בעניין זה מעניינת המילה כַּף: צורת הרבים כפות מתועדת במקרא בצירופים 'כפות ידיים' ו'כפות רגליים' ('כפות' היא גם צורת הרבים של כף במשמעות כלי). לצידה משמשת צורת הזוגי כפיים. בימינו נשתמרה צורה זו בצירופים כבולים: 'יְגיע כפיים' (חגי א, יא), 'נשא אותו על כפיים' (על פי "עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ", תהלים צא, יב), וכמובן 'מחיאות כפיים' (ובקיצור "כפיים").

עוד שמות איברים שאין להם צורת זוגי:

 	
מַרְפֵּק–מַרְפְּקִים: מקור המילה בלשון המשנה, ובלשון חז"ל לא מזדמנת צורת רבים.
 	
אֶשֶׁךְ–אֲשָׁכִים: המילה מופיעה במקרא פעם אחת בצורת יחיד. בכתבי היד של ספרות חז"ל יש ניקודים המעידים על צורת זוגי (אֶשְׁכָּיו ולא אֲשָׁכָיו), ובספרות מאוחרת יותר נמצא הכתיב 'אשכיים'. בעקבות זה קבע ועד הלשון את צורת הזוגי אֶשְׁכַּיִם, ואולם בלשון הרגילה בימינו משמש הריבוי הרגיל אֲשָׁכִים, והאקדמיה אימצה צורה זו.
 	
עָקֵב – במקרא לא הזדמנה צורת הרבים בנפרד. בנטייה יש צורות היכולות להעיד על זוגי – עִקְבֵי, עֲקֵבָיִךְ, אך גם עִקְּבוֹתֶיךָ. מכל מקום אין למילה זו מסורת של צורת זוגי.

מאידך גיסא יש כמה שמות איברים שצורת הריבוי הזוגי שלהם מזדמנת רק בספרות שלאחר המקרא. הינה כמה דוגמאות: קרסוליים (קרסולַיִם במשנה חולין ג, ז לפי כתב יד קאופמן, במקרא יש רק קַרְסֻלָּי, שיכולה להיגזר הן מצורת זוגי הן מצורת רבים); נחיריים (במקרא יש נְִחִירָיו), כתפיים (במקרא צורות הרבים באות רק בנטייה). מעניינת הצורה צדעיים – המילה צֶדַע (רקה) עולה רק בספרות חז"ל – גם בצורת הרבים צְדָעִים, וככל הנראה בימי הביניים נוצרה צורת הריבוי הזוגי צְדָעַיִם.

בכמה איברים משמשת צורת הריבוי הזוגי, אף שאין מדובר באיברים זוגיים: כך היא צורת הריבוי הזוגי שיניים – נראה שצורת הזוגי משקפת את שתי מערכות השיניים – העליונה והתחתונה. את צורת הזוגי ציפורניים אפשר לקשור לעובדה שהציפורניים מצויות באיברים זוגיים – בידיים וברגליים. עם זאת אצבע שגם היא נמצאת בידיים וברגליים קיבלה את הריבוי הרגיל 'אצבעות'. דוגמאות נוספות הן קרביים (במקרא רק ביחיד) ומעיים (במקרא רק בצורות נוטות).
    [post_title] => איברים זוגיים שאינם בצורת הזוגי
    [post_excerpt] => איברים זוגיים רבים באים בצורת הזוגי, כגון עיניים, ידיים, ברכיים. מדוע אפוא יש איברים זוגיים בצורת רבים רגילה, כגון מרפקים?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%96%d7%95%d7%92%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%91%d7%a6%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%96%d7%95%d7%92%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-03-25 14:46:23
    [post_modified_gmt] => 2020-03-25 12:46:23
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=35133
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 827
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-06-13 14:11:40
    [post_date_gmt] => 2010-06-13 11:11:40
    [post_content] => מסתבר שבמצב קדום של העברית היו לכל שם עצם צורת יחיד, צורת זוגי וצורת רבים (מצב זה קיים עד היום בערבית). בחלוף הזמן חדלה צורת הזוגי הסדירה לשמש, וברוב השמות נותרו רק צורת היחיד וצורת הרבים. ואולם בכמה שמות, בעיקר באיברי הגוף הזוגיים, נעלמה מן השימוש דווקא צורת הרבים ואילו צורת הזוגי קיבלה גם משמעות של רבים. וכך אנו אומרים 'בארבע עיניים', 'מרבה רגליים', ויכולים לומר 'הרבה ידיים', 'כל הברכיים' וכדומה.

כדאי לשים לב שלצד צורות זוגי המשמשות לריבוי, יש בשמות אחדים של איברי גוף צורת רבים רגילה, והיא משמשת למשמעות אחרת של השם: שָׂפוֹת (לעומת שְׂפָתַיִם), רְגָלִים (צעדים, פעמים ובהשאלה גם חגים; לעומת רַגְלַיִם), יָדוֹת (לעומת יָדַיִם), כַּפּוֹת (לעומת כַּפַּיִם), עֲיָנוֹת (מעיינות, לעומת עֵינַיִם).

עוד יש לשים לב למקרים שבהם נתקבעה צורת הזוגי לרבים בשמות איברים שאינם זוגיים – ציפורניים (צורה זו מתועדת במשנה), שיניים (כבר במקרא) – ואפשר רק לשער מה גרם לצורות אלו.

בקבוצה אחת של שמות מתקיימות עד היום שלוש הצורות – יחיד, זוגי ורבים. אלה הם השמות המציינים פרקי זמן: שעה–שעתיים–שעות, יום–יומיים–ימים, שנה–שנתיים–שנים, פעם–פעמיים–פעמים. בלשון חכמים לא שימש הזוגי במקרים אלו, ולפיכך אנו מוצאים בספרות חז"ל: שתי פעמים (צירוף המוכר מן ההגדה של פסח), שני שבועות וכדומה. גם שמות המספרים מאתיים ואלפיים הם צורות זוגי, ואילו צורות הרבים הרגילות של מאה ואלף הן מאות ואלפים.
    [post_title] => בארבע עיניים – זוגי בתפקיד ריבוי
    [post_excerpt] => בכמה שמות, בעיקר באיברי הגוף הזוגיים, נעלמה מן השימוש דווקא צורת הרבים ואילו צורת הזוגי קיבלה גם משמעות של רבים. וכך אנו אומרים 'בארבע עיניים', 'מרבה רגליים', ויכולים לומר 'הרבה ידיים', 'כל הברכיים' וכדומה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%91%d7%90%d7%a8%d7%91%d7%a2-%d7%a2%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%96%d7%95%d7%92%d7%99-%d7%91%d7%aa%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%93-%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%95%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-05-16 15:46:55
    [post_modified_gmt] => 2023-05-16 12:46:55
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=827
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)