WP_Post Object
(
    [ID] => 80431
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2023-04-19 10:28:02
    [post_date_gmt] => 2023-04-19 07:28:02
    [post_content] => 
את המנון הפלמ"ח חיבר זרובבל גלעד, איש עין חרוד, בשנת 1942 בעת שירותו בפלמ"ח. בהדפסה הראשונה השיר נקרא "שיר הפלמח". השיר מוכר בלחן שחיבר לו דוד זהבי. מילותיו מובאות כאן כפי שנוהגים לשיר אותו.





מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר
אַךְ רֹאשֵׁנוּ לֹא יִשַּׁח
לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ תָּמִיד
אָנוּ אָנוּ הַפַּלְמָ"ח
מִמְּטוּלָה עַד הַנֶּגֶב
מִן הַיָּם עַד הַמִּדְבָּר
כָּל בָּחוּר וָטוֹב – לַנֶּשֶׁק
כָּל בָּחוּר עַל הַמִּשְׁמָר!


נָתִיב לַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם
שְׁבִיל לַפֶּרֶא בֵּין הָרִים
מוּל אוֹיֵב דַּרְכֵּנוּ יַעַל
בֵּין נִקְרוֹת וּבֵין צוּרִים
רִאשׁוֹנִים תָּמִיד אֲנַחְנוּ
לְאוֹר הַיּוֹם וּבַמַּחְשָׁךְ
לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ תָּמִיד
אָנוּ אָנוּ הַפַּלְמָ"ח.‏




מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר
כידוע סַעַר וסְעָרָה חד הם. בלשון המקרא מרובים שמות עצם המביעים עניין אחד והם כעין צורות זכר ונקבה. הרי כמה דוגמאות: גַּן וגַנָּה (או גִּנָּה), נָתִיב ונְתִיבָה, מַשְׁעֵן ומַשְׁעֵנָה, חֹשֶׁךְ וחֲשֵׁכָה, אֹפֶל ואֲפֵלָה, חוֹתָם וחוֹתֶמֶת, אָשָׁם ואַשְׁמָה, חֵטְא וחֲטָאָה, קָצֶה וקָצָה, רֹגֶז ורָגְזָה, שִׂיחַ ושִׂיחָה.
בנבואת ירמיהו מנצל הנביא את הכפל הזה לגיוון דבריו באומרו: "הִנֵּה סַעֲרַת ה' חֵמָה יָצְאָה וְסַעַר מִתְחוֹלֵל" (כג, יט; וכן ל, כג – בהחלפת מִתְחוֹלֵל במִתְגּוֹרֵר).

אך מהו הפועל יֵהוֹם?
בעברית כמה שורשים קרובים ששניים מעיצוריהם הם ה"א ומ"ם ועניינם רעש ומהומה: הו"ם, המ"י, המ"ם ואף נה"ם. מסתבר שמוצאם בשורש דו־עיצורי אחד (ה"ם).
השורש הו"ם מוכר כיום בעיקר מן המילה מְהוּמָה, אבל במקרא יימצאו ממנוּ גם פעלים אחדים, כמו "הַקְשִׁיבָה לִּי וַעֲנֵנִי, אָרִיד בְּשִׂיחִי וְאָהִימָה" (תהלים נה, ג), "וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָמָם [הָם אותם] מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם" (דברים ז, כג).
פעלים מן השורש המ"י מאפיינים את לשון השירה המקראית והנבואה, כמו בדברי ישעיהו "תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה, קִרְיָה עַלִּיזָה" (כב, ב). משורש זה גם המילים הָמוֹן ('שאון') והֶמְיָה.
גם פעלים מן השורש המ"ם מוכרים היטב, כמו "אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם" (שמות כג, כז).
השורש נה"ם קשור בתודעתנו במיוחד לקולות בעלי חיים דוגמת דוב. במקרא נוהמים כפירים ואריות וגם הים והלב.
הפועל יֵהוֹם שבשירנו הוא צורת הזכר של הפועל תֵּהֹם, המצוי במקרא שלוש פעמים, כגון "וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי" (רות א, יט), והשאלה הדקדוקית היא אם לשייכו לשורש הו"ם או לשורש המ"ם. אין זו שאלה מהותית של משמעות, אלא שאלה של מיון: אם מן השורש הו"ם הפועל, הריהו בבניין נפעל (על דרך יִמּוֹל או יֵעוֹר); ואם מן השורש המ״ם הוא, הריהו בבניין קל (על דרך יִסֹּב או יִדֹּם).
אַךְ רֹאשֵׁנוּ לֹא יִשַּׁח
הפועל יִשַּׁח – מן השורש שח"ח – פירושו 'יהיה כפוף'. פעלים מן השורש הזה רגילים במקרא בלשון השירה והנבואה, כבדברי ישעיהו "וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם... עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל, וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים" וגו' (ב, ט–יא) או בתהלים "מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי" וגו' (תהלים מב, יב; מג, ה).
אף כאן קרובים לשורש שח"ח שורשים אחרים ששניים מעיצוריהם שי"ן וחי"ת ומובנם קשור לכפיפוּת, לשפל ולשקעים, ונראה שמוצא כולם בשורש דו־עיצורי אחד. כך הוא השורש שׁו"ח, כבפסוק "כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ, דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ" (תהלים מד, כו) וממנו גם המילים שׁוּחָה, שִׁיחַ, אֲשִׁיחַ, שַׁחַת – כולן במשמעות 'בוֹר', כגון "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ, וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל" (תהלים ז, טז) או "וכן החופר בור ושׁיח ומערה" (משנה שביעית ג, י). שורש קרוב אחר הוא שׁח"י ("אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה" – ישעיהו נא, כג), שממנו המילה שֶׁחִי (והצירוף בית שחי) וייתכן שגם הפועל השתחווה. אף כאן נראה כי שורש דו־עיצורי אחד – שי"ן וחי"ת – היה המקור לכולם.[1]
כָּל בָּחוּר וָטוֹב – לַנֶּשֶׁק
הצירוף בָּחוּר וָטוֹב לקוח מתיאורו של שאול בספר שמואל:
"וְלוֹ [= לְקיש] הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (שמואל א ט, ב). משמעות הצירוף היא ששאול היה גם איש צעיר (בחור) וגם בעל מעלות טובות.

המילה נֶשֶׁק במובן 'כלי מלחמה' עתיקת יומין היא – עוד מימי המקרא. בלשון המקרא משמש גם הבינוני נוֹשֵׁק במובן 'נושא כלי מלחמה'. לדוגמה: "וּמִן בִּנְיָמִן גִּבּוֹר חַיִל אֶלְיָדָע, וְעִמּוֹ נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת וּמָגֵן מָאתַיִם אָלֶף" (דברי הימים ב יז, יז).
שְׁבִיל לַפֶּרֶא בֵּין הָרִים
בלשוננו פֶּרֶא הוא בעיקר מי או מה שאינו מתורבת, שאינו מעובד או מטופח בידי אדם. חיות פרא הן חיות בר. אבל במקור פֶּרֶא או שמו של חמור בר, וכך אף בימינו (מזוהה עם Asiatic wild ass), וזאת משמעותו בשירנו.
בספר בראשית מסופר שהגר הֶהרה ברחה מפני שרה גברתהּ, ואת ישמעאל העתיד להיוולד דימה המלאך לפרא: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם – יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ, וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן". על כן גם כיום משמש בפינו הצירוף פֶּרֶא אָדָם, בדרך כלל במשמעות שלילית לילד או לאדם פרועים, חסרי רסן. ואפשר שגם קרבת הצליל למילה פרוע משׂחקת בתודעתנו.
מוּל אוֹיֵב דַּרְכֵּנוּ יַעַל בֵּין נִקְרוֹת וּבֵין צוּרִים
יַעַל (מן השורש על"י) היא צורת עתיד מקוצרת – במקום הצורה הרגילה יַעֲלֶה. צורות מקוצרות מעין זו מאפיינות את לשון המקרא בפעלים מגזרת ל"י המביעים איווי (בקשה, רצון וכיו"ב), כגון יְהִי במקום יִהְיֶה, יַעַשׂ במקום יַעֲשֶׂה, יֵרָא במקום יֵרָאֶה. במקרה שלנו לא נבחרה הצורה המקוצרת בגלל משמעותה אלא בגלל הטעמתה – מלעיל ולא מלרע – הנחוצה מפאת מקצב השיר.

נושאו הדקדוקי של הפועל יַעַל הוא המילה דֶּרֶךְ. בימינו אנו רגילים שמינהּ הדקדוקי נקבה ('הדרך ארוכה היא ורבה'), אבל בלשון המקרא מינהּ על הרוב זכר, כגון "וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ" (דברים יד, כד) או "וִישִׁבוּם מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם" (ירמיהו כג, כב).

צורת הרבים של נִקְרָה היא נְקָרוֹת – על דרך שִׂמְלָה – שְׂמָלוֹת, דִּמְעָה – דְּמָעוֹת, גִּבְעָה – גְּבָעוֹת ועוד ועוד. הצורה נִקְרוֹת אמורה לשמש רק בנסמך, כמו בצירוף המקראי נִקרות צורים (ישעיהו ב, כא). אולם במקרה שלנו פיצל המשורר את הצירוף המקראי נִקרות צורים והשתמש בשני רכיביו בנפרד, אך השאיר את צורת הנסמך בעינהּ כנראה בגלל שיקולי המקצב. פיצול צירוף לרכיביו מוכר לנו בשירה העברית לכל אורך ימיה. למשל בשירת הים מפוצל הצירוף השכיח חרון אף לשתי צלעות סמוכות: "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ, תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ. וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם" וגו' (שמות טו ז­–ח). ובשירת ביאליק: "לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן הַהֶפְקֵר, אַף לֹא בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי, כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי". הצירוף במקרא: צוּר חֻצַּבְתֶּם (ישעיהו נא, א).
לְאוֹר הַיּוֹם וּבַמַּחְשָׁךְ
מַחְשָׁךְ הוא 'חושך', 'מקום חשוך', והוא משמש בעיקר בלשון גבוהה או ספרותית. בנטיית שם העצם הזה הכ"ף דגושה, כמו בצורת הרבים מַחֲשַׁכִּים. במחשך מציין כבר במקרא גם את המשמעות המושאלת 'בסתר': "הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה' לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם" (ישעיהו כט, טו), ובעברית בת ימינו בעיקר בצורת הרבים במחשכים. היפוכו (בימינו) לאור היום במשמעות 'בגלוי'.
לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ
לביטוי זה – שהפך למטבע לשון של התייצבות ללא תנאי לכל משימה נדרשת – לא נמצאה אחיזה במקורות. ואולי התכוון המשורר לקצר את הצירוף יום פקודה, הידוע לראשונה מדברי הנביא ישעיהו: "וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא? עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם?" (י, ג).


[1] בתוספות לפרקי אבות במשנה אנו קוראים "בן תשעים לשוח" (ה, כא), ולקריאה של שם הפועל ידועות כמה מסורות, ובהן לָשׁוּחַ (ע"ו) ולָשֹׁחַ (ע"ע). בתרגום לשירו היידי המפורסם של איציק מאנגר "אויפן וועג שטייט אַ בוים" ("על הדרך עץ עומד") בחרה נעמי שמר בשורש שו"ח (צַמַּרְתּוֹ תָּשׁוּחַ, צַמַּרְתּוֹ שֶׁשָּׁחָה), בעוד תרגומים אחרים השתמשו בצורות מן השורש שח"ח (שַׁח, שָׁחוּחַ, שָׁחוֹחַ).
    [post_title] => המנון הפלמ"ח
    [post_excerpt] => לרגל יום העצמאות ה־75 של מדינת ישראל אנו מביאים ביאורים למילות המנון הפלמ"ח שחיבר זרובבל גלעד, איש עין חרוד, בשנת 1942.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%a4%d7%9c%d7%9e%d7%97
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-11-23 10:17:01
    [post_modified_gmt] => 2023-11-23 08:17:01
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=80431
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 66625
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2022-11-22 11:58:14
    [post_date_gmt] => 2022-11-22 09:58:14
    [post_content] => "התלמידים איילה, יעל ודוב מתבקשים להיכנס לכיתה! חמור, נחש ושפן, אתם רשאים לצאת להפסקה".

כל ששת השמות שנזכרו במשפט הם שמות פרטיים שניתנו לבני אדם בימי חיותהּ של העברית, ואולם רק שלושת הראשונים אינם צורמים את אוזנו של דובר העברית בן ימינו. מדוע?

טרם נשיב על השאלה – מעט רקע.

הענקת שמות פרטיים השאולים משמות בעלי חיים מוכרת בעברית למן תקופת המקרא. לאמיתו של דבר, לפי חוקרי מקרא, שמות בעלי חיים היא קבוצת השמות הפרטיים הגדולה ביותר שאינם שמות תאופוריים (שמות שיש בהם שם או כינוי לאלוהות).

יש מהם שניתנים לבני אדם כבר דורות רבים דוגמת דבורה (בראשית לה, ח ועוד) ויונה (מלכים ב יד, כה; יונה א, א ועוד), ויש מהם שחזרו וניעורו רק בימינו דוגמת יעל (שופטים ד, יז ועוד) ואולי גם אַיָּה (שמואל ב ג, ז), כשם העוף הדורס. מנגד, רבים אחרים כלל לא עולים על דעתם של הורים בני ימינו: נחש למשל הוא שמם של שלושה אישים בתנ"ך,[1] חולדה (מלכים ב כב, יד)[2] היא נביאה ידועה, וחמור (בראשית לג, יט ועוד) – שליט מקומי. ברשימה זו אפשר למצוא גם את תחש (בראשית כב, כד), דישון (בראשית לו, כא),[3] תולע (בראשית מו, יג ועוד), בֶּכֶר (בראשית מו, כא ועוד), ציפור (במדבר כב, ב ועוד), עורב (שופטים ז, כה), לַיִשׁ (שמואל א כה, מד ועוד) שפן (מלכים ב כב, ג), שועל (דברי הימים א ז, לו), פרעוש (עזרא ב, ג ועוד), חגב (עזרא ב, מו),[4] וגם השם נוּן (אביו של יהושע) המורה 'דג' בארמית.

יש שהשם המקראי בא בשינוי קל מן המוכר לנו, אולי כצורה משנית לשם בעל החיים הרגיל, דוגמת כָּלֵב (במדבר יג, ו ועוד), עֵפֶר (בראשית כה, ד), עַכְבּוֹר (בראשית לו, לח ועוד), צִבְיָא (דברי הימים א ח, ט);[5] או כצורה נטויה – אם בהוספת צורן הנקבה: צִפֹּרָה (שמות ב, כא ועוד), עֶגְלָה (שמואל ב ג, ה), צִבְיָה (מלכים ב יב, ב ועוד), יַעְלָה (עזרא ב, נו);[6] אם בהוספת צורן אחר: סוּסִי (במדבר יג, יא), גְּמַלִּי (שם יב), בִּכְרִי (שמואל ב כ, א ועוד)  עוֹפַי/עֵיפַי (ירמיהו ח, י), וגם השם חכינאי, העולה מלשון חכמים, מן 'חכינה' או 'עכנא', ἔχιδνα ביוונית, כלומר 'נחש'.[7] כאלה הם גם השמות אֵילוֹן מן אַיִל ('כבש'), עֶפְרוֹן (בראשית כג, ח) מן עֹפֶר, עֶגְלוֹן (שופטים ג, יב ועוד) מן עֵגֶל, צִבְעוֹן (בראשית לו, ב) מן צָבֹעַ, נַחְשׁוֹן (במדבר א, ז) מן נָחָשׁ, וגם עִירָם (בראשית לו, מג) מן עַיִר ו־פִּרְאָם (יהושע י, ג) מן פֶּרֶא ('חמור בר').[8]

יש מן השמות המקראיים שמקובלים עד ימינו, אך פסקו מלשמש שם בעל חיים, כגון שמות האימהות רבקה, לאה ורחל. רחל פירושה 'כבשה', נקבת האַיִל. היא משמשת מילה כללית בתנ"ך: "עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים" (בראשית לב, טו),[9] אך בימינו מוצאים אותה רק בספרות ובשירה. גיזרון השמות לאה ורבקה נחשב מסופק, אבל מקובל להסביר ששניהם מציינים 'פרה', 'עגלה' (בעניין זה ראו כאן). כך או כך, במקרא אין מוצאים אותם כשמות בעלי חיים.

אף את השמות חווה וימימה יש שימנו כאן. אומנם במקרא נדרש השם חווה בזיקה לשם העצם 'חיים': "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית ג, כ), ואולם סברה רווחת בקרב החוקרים היא שמקור השם חַוָּה קשור במילה הארמית חִוְיָא (וכן حَيَّة, 'חַיַּה' בערבית) שפירושה 'נחש'. השם יְמִימָה (איוב מב, יד), מבנותיו של איוב, מפורש על פי הערבית כ'יונת בר'.

יש שמות בעלי חיים שאימצו יהודים באירופה במאות האחרונות, דוגמת זאב, דוב ואריה.[10] שמות אלו ניתנו לא פעם בסמיכות לשם הלועזי (בגרסת היידיש): "דב בער", "זאב וולף". בקבוצת השמות הכפולים אפשר למנות גם שמות שניתנו בהשראת שבטי ישראל ובעלי החיים שהוצמדו להם בברכת יעקב לבניו בפרק מט בבראשית: יהודה לייב (מיידיש 'אריה'), על פי "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה"; נפתלי הירש (מיידיש 'צבי'), על פי "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" וגם בנימין זאב על פי "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף". המעניין מכולם הוא השם יששכר דֹב – בפסוקי הברכה: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם" (שם יד), אלא שבניגוד למזרח הקדום, באירופה של ימי הביניים אין החמור מוערך כל כך, וכך אולי הוחלף החמור בחיה מוערכת אחרת.

בעיקרו של דבר מדובר בעניין תרבותי. בעלי חיים שנקשרים בתודעתנו לתכונות חיוביות (יופי, גבורה, אצילות, חריצות) יתאימו יותר בעינינו לשם פרטי, ואולם ייתכן שבתרבות אחרת או בתקופה אחרת אותם בעלי החיים יזוהו יותר עם תכונות שליליות, ודווקא בעלי חיים אחרים יזוהו עם תכונות חיוביות. וייתכן שאין זו הסיבה היחידה למתן שמות בעלי חיים. מחקר שהתחקה על השם המקראי עכבור גילה שהוא היה נפוץ בכל רחבי המזרח הקדום, וההשערה שניתנה לתופעה המשונה הזאת – מתן שם המַזיק ליילוד – היא שביקשו לשומרו ממַזיקים. אם ההשערה נכונה, היא עשויה להסביר גם את מתן השמות נחש, פרעוש וחגב.

בימינו נתרחבה קשת השמות: רובם מבוססים על שמות בעלי חיים שכבר שימשו לפני כן דוגמת כפיר, לביא, לביאה, ארי, אייל, איילה, איילת, עופר, עופרה, עופרי, צבייה, יונית, יונת ודובי. אבל יש בהם גם חידושים כגון השמות צופית, סנאית, זמיר, ראם ושחף.

--------------------------------------------------------------
[1] נוכרים וישראלים: מלך בני עמון (שמואל א יא, א ועוד), אביה של אביגיל אחות צרויה (שמואל ב יז, כה) ואביו של שׁוֹבִי מרבת בני עמון (שמואל ב יז, כז).
[2] אם כי זעיר פה זעיר שם הוא ניתן בראשית המאה הקודמת.
[3] וכן דִּישָׁן, באותו פסוק.
[4] וכן חגבא (נחמיה ז, מח) או חגבה (עזרא ב, מה).
[5] השם צבי נמצא באיגרות פפירוס מוודי מורבַּעַת שבמדבר יהודה. אולי זו הוראת שמו של טבי, עבדו הנודע של רבן גמליאל, על פי ניקוד השם בכתבי היד של המשנה (טְבִי או טְבֵי, ולא טָבִי כבדפוסים). בארמית טבי (או טביא) פירושו 'צבי'.
[6] וכן יַעְלָא (נחמיה ז, נח).
[7] בימינו נקראו בשמו מינים ארסיים של נחשים מדבריים. מכאן שאין קשר בין עכן במקורות חז"ל לעכן המקראי.
[8] אחדים מהם ניתנים להסבר גם על פי שורשם ולא בזיקה ישירה לשם בעל החיים.
[9] צורת היחיד בתנ"ך היא 'רחל': "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה" (ישעיהו נג, ז), ובלשון חכמים גם 'רחלה': "רחלה שלא ביכרה וילדה שני זכרים" (תוספתא בכורות ב, ז).
[10] ואומנם בחלק מן המקומות הם היו מקובלים גם בין עמי אירופה (בגרסתם הלועזית).
    [post_title] => אריה, דבורה וצבי – שמות חיות לבני אדם
    [post_excerpt] => שמות בעלי חיים הם חלק בלתי נפרד מרשימת השמות הפרטיים בעברית. בימי קדם התופעה הייתה רחבה במיוחד – התוכלו לנחש אילו שמות בעלי חיים העניקו הורים לילדיהם?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%93%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%95%d7%a6%d7%91%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-04 22:05:51
    [post_modified_gmt] => 2023-12-04 20:05:51
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=66625
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)