הדף בטעינה

על המילה עֵינִית

במילון

 (ללא ניקוד: עינית)
מיןנקבה
שורשעין
נטייהעֵינִיּוֹת לכל הנטיות

הגדרה

  • חלון עגול קטנטן בדלת שאפשר לראות בעדו את הנמצא מאחוריה
  • עדָשה במכשירים אופטיים שונים להסתכל בַּעֲדָהּ
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

קש וקשית איור ילד שותה עם קשית וסוס אוכל קש בכוס

קש או קשית ותפקידיה של הסיומת ־ִית

WP_Post Object
(
    [ID] => 37913
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-11-14 16:57:53
    [post_date_gmt] => 2019-11-14 14:57:53
    [post_content] => רבים פונים אל האקדמיה ללשון בשאלה – קַשׁ לשתייה או קַשִּׁית לשתייה? האקדמיה אומנם לא עסקה בכך, אולם במילוני העברית מקובלת ההבחנה הזאת: 'קשית' – צינורית המשמשת לשתייה, ו'קש' – קְנה תבואה יבש, וגם שם קיבוצי – קְנֵי תבואה, כשימושו במקרא: "לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן" (שמות ה, יב).

המילה 'קשית' נוצרה בהוספת הסיומת ־ִית למילה קַשׁ כמו מילים רבות אחרות. נשאלת השאלה איזו משמעות יש כאן לסיומת.

בעברית החדשה הסיומת ־ִית משמשת במגוון תפקידים. המוכרים הם:
  • הקטנה – כגון כפית, מפית, כוסית, שקית, ארונית, מחסנית, צינורית[1]
  • שמות כלי רכב – כגון מכונית, משאית, מונית, כבאית, מפרשית, חללית[2]
  • שמות צמחים – כגון חרצית, נורית, עירית, שעונית, קיסוסית, פעמונית
  • שמות בעלי חיים – כגון זיקית, שממית, גירית, גחלילית, חוחית, סנונית
  • מונחי אנטומיה – כגון רשתית, קרנית, כדורית, ביצית, נקבובית.
ריבוי הוראותיה של הסיומת ־ִית הביא להרחבת השימוש בה באופן יוצרני במיוחד – היא נוספת גם לשם עצם כללי ליצירת שם עצם אחר שהוראתו קרובה, למשל: חֶשְׁבּוֹן – ריכוז פרטי רכישה או שירות לשם תשלום; חֶשְׁבּוֹנִית – מסמך ובו פירוט החשבון. לקבוצה זו שייכות מילים כמו מַפּוּחִית, חֲלִילִית, תָּוִית (תווית), תָּגִית ואַבְנִית.[3] וכך נוצרה גם המילה 'קשית', המזכירה בצורתה יחידה אחת של 'קש', קנה יבש. מפעם לפעם נוצרות באקראי בדרך זו מילים שקונות להן שביתה בפי הדוברים: 'ניילונית' משם החומר 'ניילון' במשמעות 'שקית שקופה לשמירת דפים' (המונח שקבעה האקדמיה הוא 'שומרן דפים'),[4] וכך גם מונחים אחרים שהאקדמיה לא דנה בהם (רבים מהם שמות כלים או מכשירים שנגזרים משם עצם כללי): בִּדּוּרִית (בלי ניקוד: בידורית; מכשיר חשמלי המשמש להגברת קול); אִרְגּוּנִית (ארון מגירות או סוג מסוים של ארגז לכלי עבודה); מִגּוּנִית (מיגונית; יחידת מיגון ניידת העשויה בטון מזוין או פלדה); כִּרְבּוּלִית (מין שמיכה שמתכרבלים בה).

הסיומת ־ִית ליצירת שם מכשיר – מאיברי גוף

הסיומת ־ִית נוספת לשמות איברי גוף כדי לציין מכשיר שמזכיר בצורתו או במיקומו או בתפקידו את האיבר שלשמו היא מצטרפת: יָדִית, רַגְלִית, בִּרְכִּית, עֵינִית, אָזְנִית (אוזנית), לְשׁוֹנִית, פֻּמִּית (פומית; פּוּם הוא פֶּה בארמית), יַרְכִּית ("טוניקה"), קַרְסֻלִּית (קרסולית; מַעֲטֵה בַּד או עור העוטף את קצות המכנסיים ומהדק אותם לקרסוּליים). קבוצה של מונחים בסיומת ־ִית שבבסיסם איברי גוף נקבעה במילון למונחי חקלאות משנת תש"ח – לציון רצועות המשמשות ברתימת סוסים: חָטְמִית, מִצְחִית, עָרְפִּית, סַנְטֵרִית, גְּרוֹנִית, גַּבִּית, מָתְנִית, לֶחְיוֹנִית ועַכּוּזִית.[5] בעברית הקלסית בהיעדר שיטה זו ליצירת שמות מכשירים, שימש לעיתים שם האיבר עצמו לציון המכשיר:
  • יָד במשמעות בית אחיזה, קת: "שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד" (שמות כו, יז); "מונבז המלך עשה כל ידות הכלים שליום הכיפורים של זהב" (יומא ג, י).
  • רֶגֶל במשמעות מוט המשמש בסיס לשולחן וכדומה: "וַיִּתֵּן אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו" (שמות לז, יג).
  • אֹזֶן במשמעות בליטה בכלי לאחיזה או רצועה לקשירה: "ואזני החמת ואזני התרמיל" (מקוואות י, ג); "סנדל שנפסקה אחת מאוזניו ותיקנה" (כלים כו, ד).
  • לָשׁוֹן במשמעות רצועה: "לשון של זהורית" (יומא ד, ב); "לשונות של ארגמן" (בבא מציעא ב, א).
  • עַיִן במשמעות חור עגול בכלי: "השרץ שנמצא בעין של תנור, בעין של כירה" (כלים ח, ז).
__________________________________

[1] ואף בלשון המקרא: צלֹחית, צפיחִת; ובלשון חכמים: דוגית, גדודית, כדית.

[2] להרחבה ראו מכונית מן המוכן.

[3] אף לשימוש זה יש ניצנים כבר במקורות. בלשון המקרא: שְׁאֵרִית, גָּפְרִית, בֹּרִית, תָּכְנִית, אַחֲרִית, רֵאשִׁית; ובלשון חכמים: גִּיגִית, קַרְקָעִית, זִבּוּרִית, חַרְסִית, יַבְּלִית, עַרְבִית, שַׁחֲרִית.

[4] להרחבה ראו עברית בבית הספר.

[5] עם זאת לעיתים נגזרת מילה חדשה משם איבר באמצעות סיומת אחרת, למשל: בִּטְנָה (ולא בִּטְנִית), אֶצְבָּעוֹן, שְׂפָתוֹן, וכן פריטי הלבוש מִצְחָה (כיום מצחייה), שִׁכְמִיָּה, כְּתֵפִיָּה וכְתֵפָה. וכן להפך – לעיתים נוספת הסיומת ־ִית לשם איבר במשמעות אחרת: שוֹקִית למשל היא העצם הסמוכה לשוק.

[post_title] => קש או קשית ותפקידיה של הסיומת ־ִית [post_excerpt] => קַשׁ לשתייה או קַשִּׁית לשתייה? האקדמיה אומנם לא עסקה בכך, אולם במילוני העברית מקובלת ההבחנה הזאת: 'קשית' – צינורית המשמשת לשתייה, ו'קש' – קְנה תבואה יבש. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a7%d7%a9-%d7%90%d7%95-%d7%a7%d7%a9%d7%99%d7%aa-%d7%95%d7%aa%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%93%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d6%be%d6%b4%d7%99%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-11-29 23:28:26 [post_modified_gmt] => 2020-11-29 21:28:26 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=37913 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

קַשׁ לשתייה או קַשִּׁית לשתייה? האקדמיה אומנם לא עסקה בכך, אולם במילוני העברית מקובלת ההבחנה הזאת: 'קשית' – צינורית המשמשת לשתייה, ו'קש' – קְנה תבואה יבש. המשך קריאה >>
איור של אדם קדמון במערה חורט איור של עין יד פה ואף על קיר המערה - הכיתוב: האיברים שלנו מדברים

מדברים בשפת הגוף

WP_Post Object
(
    [ID] => 995
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-02-06 10:06:00
    [post_date_gmt] => 2011-02-06 08:06:00
    [post_content] => איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', 'שן הסלע', 'שפת הנחל', 'לב הים' ו'לשון ים', ובספרות ימי הביניים 'רגלי ההר'. בעברית החדשה הצטרפו אליהם הצירופים 'גב ההר', 'פני השטח', 'פני הים' וגם 'אצבע הגליל' על פי צורת האזור במפה.

האיברים – ובעיקר הגפיים – שימשו בימי קדם כלי מדידה, ולכן כמה יחידות מידה קרויות על שמם. בתיאור קומתו הנישאה של גלית נֶאֱמר: "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת" (כנראה כשלושה מטרים; שמואל א יז, ד). האמה, שהייתה יחידת האורך המרכזית בתנ"ך ובספרות חז"ל, אף הניבה כמה ביטויים ובהם 'ד' אמות' ו'אמת מידה'. ומלשונות אירופה קיבלנו בעת החדשה את הרֶגֶל לציון מידת גובה.

כמה משמות האותיות הם שמות של איברים, והם משקפים את צורתן של האותיות העתיקות שהיו ביסודן ציורים: מדברים בשפת הגוף - יד – יו"ד (יד), מדברים בשפת הגוף - כף – כ"ף, מדברים בשפת הגוף - עין – עי"ן, מדברים בשפת הגוף - ראש – רי"ש (ראש) ועוד.
היותם של איברי הגוף בתשתית לשוננו בא לידי ביטוי בנוכחותם הבולטת באחת מקבוצות המילים הבסיסיות ביותר בשפה – מילות היחס: ליד, על יד, על ידי; לרגל; לפי, על פי (מן פֶּה); לפני, מפני (מן פָּנִים); בעקבות, עקב; לגבי, על גבי (מן גַּב).
שמות האיברים הם גם מקור לשמות פריטי לבוש כגון מצחייה, כתפייה וצווארון, ולשמות אביזרים כגון עינית, פייה, פומית (מן פום = פֶּה בארמית) אזניות, ידית ורגלית.

נוסף על שימושים אלו באיברי הגוף, לשוננו גזרה וגוזרת מהם פעלים להבעת פעולות הקשורות בהם: מי שמַטֶּה אוזן – מַאֲזִין, כפי ששוררה דבורה: "שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים" (שופטים ה, ג), וכיום מַאֲזִינִים הם מי שמקשיבים לרדיו או לקונצרט. מְרַגֵּל הוא מי שהולך ממקום למקום ברגליו ואוסף מידע: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב, א). בלשון התנ"ך בָּרַךְ פירושו כרע על ברכיו, ועל עבד אברהם נאמר "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם" (בראשית כד, יא), כלומר הורידם על ברכיהם. יש הקושרים אף את הפועל בֵּרֵךְ לכריעת הברך. המשליך בידו אבן וכדומה – מְיַדֶּה. וספר משלי תרם לנו את הפועל הִלְשִׁין מן לָשׁוֹן: "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ" (ל, י).

בלשון חז"ל נוצר מן המילה עַיִן הפועל עִיֵּן לציון התבוננות מעמיקה. עוד נוצר בה הפועל הִצְבִּיעַ מן המילה אֶצְבַּע, ובימינו הורחב שימושו להצבעה בפתקים בקלפי, להצבעה אלקטרונית ועוד. פועל אחר הגזור מאיבר גוף הוא עָקַב – הלך בעקבות מישהו – מן עָקֵב (בתנ"ך עָקַב פירושו 'רימה'). האף והנחיריים תרמו לעברית את הפועל אָנַף (רָגַז) ואת הפועל נָחַר, והעברית החדשה העשירה את הרשימה בפועל הִכְרִיס – השמין, העלה כָּרֵס, ובצמד מִרְפֵּק והִתְמַרְפֵּק – נדחף בעזרת מרפקיו.

תוספות

המילונים נוטים לסברה שהפועל הִשְׁכִּים נוצר בראשיתו לציון המנהג להעמיס את המשא על שכם הבהמה בבוקר לקראת היציאה לעמל היום, ומכאן התגלגלה הוראת הפועל לעשיית דבר מה בשעה מוקדמת (הַשכם בבוקר) או בנמרצות ובזריזות, וגם לציון יקיצה משינה. כבר במקרא רגיל הצירוף 'השכים בבוקר' כגון בפתח סיפור העקדה: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ..." (בראשית כב, ג), ומן המקרא ירשנו גם את "מַשְׁכִּימֵי קוּם" (תהלים קכז, ב). יש הקושרים בין הפועל כָּרַע לאיבר כְּרָעַיִם. כרעיים במקרא הם רגליים של בעלי חיים, וכן החלק העליון של רגלי חרקים כעולה מן הפסוק שעניינו בשרץ העוף (=חרק מנתר) "אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא, כא). עוד יש הקושרים את הפועל קָרַס לאיבר קַרְסֹל. קַרְסֻלַּיִם נזכרים בשירת דוד: "תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי" (שמואל ב כב, לז, ובשינוי קל תהלים יח, לז); הפועל קָרַס עצמו בא במקרא פעמיים בישעיהו מו לצד הפועל כָּרַע: "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ... קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו" (פסוקים א–ב). הינה עוד כמה פעלים שנגזרו מאיברי הגוף:
  • הפועל הִצְדִּיעַ מן צֶדַע (הבאת היד אל הצדע – הרקה).
  • הפועל עָרַף מן עורף
  • הפועל הִכְתִּיף מן כָּתֵף (שם על הכתף)
  • הפועל גִּבָּה מן גַּב (בשאילה מאנגלית – גיבוי = backing)
  • הפועל לִבֵּב – מי שמושך את הלב.

כתבו: רונית גדיש ותמר קציר

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => מדברים בשפת הגוף [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%95%d7%a3 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-10-31 16:34:41 [post_modified_gmt] => 2023-10-31 14:34:41 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=995 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', המשך קריאה >>