אחת מטעויות הכתיב הנפוצות נובעת מן הבלבול בין מילת היחס עִם למילת התנאי אִם.
יש המחליפים ביניהן בהיסח הדעת – אך לאלה שאינם בטוחים מתי 'עם' ומתי 'אם' נוכל להציע דרכים מסייעות.
המשך קריאה >>
הדף בטעינה
על המילה עִם
במילון
עִם
 (ללא ניקוד: עם)חלק דיבר | מילת יחס |
---|---|
שורש | עמם |
נטייה | עימו, עימך, עימם וגם עימהם לכל הנטיות |
הגדרה
- מילת יחס להבעת שיתוף והדדיות, כגון 'טייל עם', 'התווכח עם'
- מילת יחס להבעת שייכות, כגון 'נימוקו עימו'
- מילת יחס להבעת זמן, כגון 'עם בוקר', 'עם סיום השנה'
- מילת יחס מוצרכת לפעלים שונים, כגון 'נמנה עם', 'השלים עם'
צירופים
על יסוד מילון ההווהבתשובות באתר
נמנה עם ונמנה על
הצירוף נמנֶה עם (בהווה) פירושו 'נספר עם' – כלומר נחשב עם שאר הפרטים ונכלל אתם באותה הקבוצה. הצירוף נמנה על משמעו אחר. 'להימנות על דבר' פירושו להיעשות מָנוי עליו – כלומר להיות שותף בו.
המשך קריאה >>
המשך קריאה >>
פרשת לך לך – 'את' במשמע 'עם'
"וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים" (בראשית יג, ה) המילה 'את' היא אחת המילים השכיחות ביותר בעברית. כידוע היא באה לפני מושא ישיר מיודע, כגון 'קראתי את הספר', 'מכרנו את הדירה' –…
המשך קריאה >>
המשך קריאה >>
נטיית מילות היחס
WP_Post Object
(
[ID] => 2645
[post_author] => 1
[post_date] => 2014-03-05 14:43:13
[post_date_gmt] => 2014-03-05 12:43:13
[post_content] => כדי להבין את מערכת הנטייה של מילות היחס יש לומר כי מבחינה היסטורית רבות מהן התגלגלו משמות עצם. למשל מילת היחס אַחַר הייתה כנראה בתחילה שם עצם שמשמעו 'גַּב', 'צַד אחורי'. שמות עצם אחרים יצרו מילות יחס בהצטרפם אל מילת יחס יסודית יותר, כגון איברי גוף האדם: לְיַד, עַל יַד; לְרֶגֶל; לִפְנֵי, מִפְּנֵי (מן פָּנִים); לְפִי (מן פֶּה) ועוד.
מילות היחס נחלקות בנטייתן לשתי קבוצות: נטייה על דרך שמות עצם ביחיד ונטייה על דרך שמות עצם ברבים.
נטייה על דרך היחיד
את נטיית מילות היחס על דרך שם עצם ביחיד נדגים בהשוואת נטיית השם סוּס ומילת היחס בִּשְׁבִיל:
נטייה על דרך היחיד
את נטיית מילות היחס על דרך שם עצם ביחיד נדגים בהשוואת נטיית השם סוּס ומילת היחס בִּשְׁבִיל:מדבר | נוכח | נוכחת | נסתר | נסתרת | |
סוּס | סוסִי | סוסְךָ | סוסֵךְ | סוסוֹ | סוסָהּ |
בִּשְׁבִיל | בשבילִי | בשבילְךָ | בשבילֵךְ | בשבילוֹ | בשבילָהּ |
מדברים | נוכחים | נוכחות | נסתרים | נסתרות | |
סוּס | סוסֵנוּ | סוסְכֶם | סוסְכֶן | סוסָם | סוסָן |
בִּשְׁבִיל | בשבילֵנוּ | בשבילְכֶם | בשבילְכֶן | בשבילָם | בשבילָן |
נטייה על דרך הרבים
מילות יחס אחרות נוטות כשם עצם ברבים, ובלי כינוי הגוף הן זהות בצורתן לשם עצם במעמד נסמך רבים. נדגים זאת בצורת הרבים סוּסִים (סוּסֵי־) ובמילת היחס כְּלַפֵּי:מדבר | נוכח | נוכחת | נסתר | נסתרת | |
סוּסִים סוּסֵי- | סוּסַי (סוסיי) | סוסֶיךָ | סוּסַיִךְ (סוסייך) | סוסָיו | סוסֶיהָ |
כְּלַפֵּי | כלפַּי (כלפיי) | כלפֶּיךָ | כלפַּיִךְ (כלפייך) | כלפָּיו | כלפֶּיהָ |
מדברים | נוכחים | נוכחות | נסתרים | נסתרות | |
סוּסִים סוּסֵי- | סוסֵינוּ | סוסֵיכֶם | סוסֵיכֶן | סוסֵיהֶם | סוסֵיהֶן |
כְּלַפֵּי | כלפֵּינוּ | כלפֵּיכֶם | כלפֵּיכֶן | כלפֵּיהֶם | כלפֵּיהֶן |
נטיות מיוחדות
בֵּין
למילת היחס בֵּין נטייה מעורבת: בגופי היחיד על דרך היחיד – בֵּינִי, בֵּינְךָ, בֵּינֵךְ, בֵּינוֹ, בֵּינָהּ; בגופי הרבים על דרך הרבים – בֵּינֵינוּ, בֵּינֵיכֶם, בֵּינֵיכֶן, בֵּינֵיהֶם, בֵּינֵיהֶן. בגוף שלישי רבים ורבות משמשת גם הנטייה על דרך היחיד – בֵּינָם, בֵּינָן, ובימינו מקובל להשתמש בצורות אלו בעיקר במבנים 'בינם ובינם', 'בינם לבין עצמם' וכדומה.כְּמוֹ
במילית כְּמוֹ נוסף למילת היחס כ הרכיב הקדום 'מוֹ', ובצורות הנוטות הוא נמצא תמיד. למילית זו נוספים כינויים ארוכים, וחלק מן הנטיות מיוחדות: כָּמוֹנִי, כָּמוֹךָ, כָּמוֹךְ, כָּמוֹהוּ, כָּמוֹהָ, כָּמוֹנוּ, כְּמוֹכֶם, כְּמוֹכֶן, כְּמוֹהֶם, כְּמוֹהֶן. לצד כְּמוֹ משמשת הצורה כְּמוֹת שירשנו מלשון חז"ל. נטייתה על דרך היחיד: כְּמוֹתִי, כְּמוֹתָם וכיו"ב.מִן
בנטיית המילית מִן הנו"ן נבלעת ובמקומה בא דגש (למשל מִכֶּם). בחלק מן הנטייה מילת היחס מוכפלת (למשל מִמֶּנִּי = מִן+מִן+נִי). הנטייה המלאה: מִמֶּנִּי, מִמְּךָ, מִמֵּךְ, מִמֶּנּוּ, מִמֶּנָּה, מִמֶּנּוּ (=מאיתנו), מִכֶּם, מִכֶּן, מֵהֶם, מֵהֶן. בגופים נסתר ונסתרת משמשות לעתים בלשון הגבוהה הצורות הֵימֶנּוּ והֵימֶנָּה שירשנו מלשון חז"ל.לְפִי
מילת היחס לְפִי מסתיימת בתנועה, ולכן יש לה נטייה מיוחדת: לְפִי, לְפִיךָ, לְפִיךְ, לְפִיו, לְפִיהָ, לְפִינוּ, לְפִיכֶם, לְפִיכֶן, לְפִיהֶם, לְפִיהֶן.עמדי
לצד הצורות הנוטות של עִם משמשות גם צורות כגון עִמָּדִי, עִמָּדוֹ.תיקון שגיאות נפוצות בנטיית מילות היחס:
אֶתְכֶם, אֶתְכֶן (ולא אותכם, אותכן) – נטיות אלו של ציין המושא 'את' שונות מן הנטיות האחרות שבהן יש חולם (אוֹתִי, אוֹתְךָ), כנראה משום שהן בעלות מבנה הברתי שונה (ההברה הראשונה סגורה). נעיר כי הצורה "אוֹתְכֶם" מתועדת במקרא פעם אחת בלבד (יהושע כג, טו), לעומת כשלוש מאות פעמים אֶתְכֶם.[1] אוֹתָךְ, אִתָּךְ (ולא אותֵך, אתֵך) – כמו לָךְ, בָּךְ. השיבוש נובע מהיקש לנטייה הרגילה של מילות היחס על דרך היחיד (בגללֵך, לידֵך). אֶצלֵךְ (ולא אצלָך) – מילת היחס אצל נוטה לפי נטיית היחיד הרגילה (כמו בגללֵך). אֶצְלָם, בִּשְׁבִילָם (ולא אצלהם, בשבילהם) – מילות יחס אלו נוטות על דרך היחיד. עָלַיִךְ, אֵלַיִךְ, בִּלְעָדַיִךְ (ולא עלֵיך, אלֵיך, בלעדֵיך) – מילות יחס אלו נוטות על דרך הרבים. בכתיב חסר הניקוד: עלייך, אלייך, בלעדייך. מִמֶּנּוּ, הֵימֶנּוּ (ולא ממנוֹ, הימנוֹ) – מקור השורוק בכינוי הארוך ־הוּ. בדומה לכך גם אֵינֶנּוּ, עוֹדֶנּוּ (ולא איננוֹ, עודנוֹ). כְּמוֹהֶם, כְּמוֹכֶם (ולא כָּמוהם, כָּמוכם) – לפי כללי הדקדוק המילים מוטעמות בהברה האחרונה (־ֶהם, ־כֶם), ולכן תנועת ההברה הראשונה מתקצרת לשווא. אֲלֵיכֶם, אֲלֵיהֶם (ולא אֵליכם, אֵליהם) – בגלל המרחק מן ההברה המוטעמת הצירי באל"ף הופך לחטף פתח. בינינו, ביניכם-ן, ביניהם-ן (ולא ביננו, בינכם, בינהם) – נטיות אלו הן על דרך הרבים, ולכן יש לכתוב יו"ד לפני הכינויים (כמו סוסינו – הסוסים שלנו)._________________ [1] לצד הצורות הצפויות אוֹתָם ואוֹתָן יש במקרא אֶתְהֶם (חמש פעמים) ואֶתְהֶן (שלוש עשרה פעמים), ואף פעם אחת אוֹתְהֶם ואוֹתְהֶן ביחזקאל.
במבט היסטורי
שכיחות הערך עִם ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)ערכים נוספים:
שכיחות
1=1%
- 1
- 0.9
- 0.8
- 0.7
- 0.6
- 0.5
- 0.4
- 0.3
- 0.2
- 0.1
- 0