WP_Post Object
(
    [ID] => 85
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2011-07-08 13:44:33
    [post_date_gmt] => 2011-07-08 10:44:33
    [post_content] => למרות הדמיון בין אָב לסָב דרכי הנטייה של שתי המילים הללו שונות.

למילה אָב דרך נטייה מיוחדת, בתוספת יו"ד (תנועת i): אָב, אֲבִי־(המשפחה) וגם אַב־(המשפחה), אָבִי, אָבִיךָ, אָבִיךְ, אָבִיו, אָבִיהָ, אָבִינוּ, אֲבִיכֶם, אֲבִיהֶן.

כך נוטות גם המילים אָח וחָם, למשל: אָחִיו, חָמִיו, אָחִיהָ, חָמִיהָ, אֲחִיכֶן. הקשר הדקדוקי בין אָח וחָם קיים גם בצורות הנקבה: אָחוֹת, חָמוֹת; וברבים אֲחָיוֹת, וכך גם חֲמָיוֹת.

לעומת אב, אח וחם, נטיית המילה סָב היא הנטייה הרגילה במילים במשקל זה, כגון רָץ, עָב: סָב, סַב־(המשפחה), סָבִי, סָבְךָ, סָבֵךְ, סָבוֹ, סָבָהּ, סָבֵנוּ, סַבְכֶם, סַבְכֶן, סָבָם, סָבָן. ובנקבה: סָבָה, סָבַת־(המשפחה), סָבָתִי, סָבָתְךָ, סָבָתוֹ, סָבָתֵנוּ וכו'. ברבים: סָבִים וסָבוֹת. לצד הצורות סָב וסָבָה משמשות ביחיד הצורות סַבָּא וסָבְתָא (שמקורן בארמית).

במקרא אנו מוצאים שָׂב בשי"ן שמאלית במשמעות זָקֵן: "גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ בָּנוּ" (איוב טו, י). מילה זו קשורה אל המילה שֵׂיבָה, וכן אל הפועל שָׂב (הזדקן): "וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי" (שמואל א יב, ב). במהלך הדורות השתנה כתיבהּ של המילה לסמ"ך (מן הסתם בהשפעת הארמית), ובדורות האחרונים היא התייחדה לציון אבי האם או האב.

ללוחות הנטייה המלאים של המילים ראו כאן.
    [post_title] => נטיית אב, סב, אח, חם
    [post_excerpt] => למרות הדמיון בין אָב לסָב דרכי הנטייה של שתי המילים שונות – לאָב דרך נטייה מיוחדת בתוספת יו"ד: אָבִיךָ, אָבִינוּ, אֲבִיכֶם. כך גם נוטות המילים אָח וחָם. לעומתן סָב נוטה ללא יו"ד: סָבְךָ, סָבֵנוּ, סַבְכֶם.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a0%d7%98%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%90%d7%91-%d7%a1%d7%91-%d7%90%d7%97-%d7%97%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-05-22 09:50:39
    [post_modified_gmt] => 2024-05-22 06:50:39
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=85
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 837
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2010-10-14 10:19:52
    [post_date_gmt] => 2010-10-14 08:19:52
    [post_content] => 
הסיומת הארמית ־ָא היא במקורה תווית יידוע הנוספת למילה (מקבילה לה"א הידיעה): כך למשל מַלְכָּא פירושו הַמֶּלֶךְ, עָלְמָא פירושו הָעוֹלָם. בספרות חז"ל רווחים שמות כגון עסקא (או עיסקא), עובדא, פיסקא במין זכר, ואולם הסיומת ־ָא נעשתה חלק בלתי נפרד מהם והיא באה גם כשהשמות אינם מיודעים. מכאן שבארמית 'עסקא' הוא 'עסק' או 'העסק', ו'עובדא' – 'מעשה' או 'המעשה'.
שורה של שמות ארמיים בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. כך הם סדנא, גרסא, פירכא, מימרא, בעיא, סוגיא וכן דוגמא, טבלא, קופסא (שמקורם ביוונית). שמות אלו נוהגים בנטיית היחיד בדיוק כמקביליהם העבריים בעלי הסיומת ־ָה, ובאה בהם תי"ו הנקבה: עסקת טיעון, סדנת יצירה, גרסתי, גרסתך וכיו"ב.
לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א, כדין כל מילה ממין נקבה המסתיימת בתנועת a: עסקה, עובדה, פסקה, סדנה, גרסה, פרכה, מימרה, בעיה, סוגיה, דוגמה, טבלה, קופסה, רישה, סיפה; כך גם מילים שבמקורן הארמי הן ממין נקבה: משכנתה, שאילתה, אסמכתה.
אף צורת הרבים נוטה על דרך העברית: דֻּגְמָה–דֻּגְמוֹת, עִסְקָה–עֲסָקוֹת, כמו חֻלְצָה–חֻלְצוֹת, שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת. לצד זאת בצורת הרבים אפשר לנקוט את הסיומת ־אוֹת (בלי קשר לצורת היחיד המקורית ב־א; על דרך מִקְוֶה–מִקְוָאוֹת, שַׁרְשֶׁרֶת–שַׁרְשְׁרָאוֹת, מֶרְחָץ–מֶרְחֲצָאוֹת), ולפי זה: דֻּגְמָאוֹת או דֻּגְמוֹת, עִסְקָאוֹת או עֲסָקוֹת, מַשְׁכַּנְתָּאוֹת או מַשְׁכַּנְתּוֹת. במקרים אחדים נוהגת רק הצורה בסיומת ־אוֹת, כגון טַבְלָאוֹת (ולא טְבָלוֹת), סַדְנָאוֹת (ולא סְדָנוֹת).
עוד על נטייתן של מילים בסיומת הרבים ־אוֹת ראו בהחלטות האקדמיה כאן.[1]

*
קביעת האקדמיה המחייבת כתיב בה"א אינה חלה על קבוצות המילים האלה:
א. שמות הנחשבים שמות פרטיים, כגון שמות הטעמים (אתנחתא, מירכא וכד'), שמות חיבורים (גמרא, תוספתא וכד') ושמות פיוטים (קדושתא וכד').
ב. מילים שאינן שמות ממין נקבה, כגון תנא, בר סמכא, דווקא, גרידא, איפכא מסתברא, בעלמא (אבל אפשר לכותבן בה"א בסופן על דרך הארמית הארץ־ישראלית).
הערה
הכינויים אימא ואבא וכן סבא וסבתא אומצו כמות שהם מן הארמית, כולל כתיבם בסיומת ־ָא, השומרת על משמעותה כתווית היידוע (לכן בדרך כלל לא נאמר "האימא" או "האימא שלו"). לצידם של כינויים אלו, שבהם אנחנו פונים אל הורינו וסבינו, משמשות המילים העבריות אֵם ואָב, סָב וסָבָה – ובעיקר בנטייה, כגון אִמִּי (בלי ניקוד: אימי), אָבִי, סָבִי וסָבָתִי.
____________________________________________
[1] נעיר כי בצורת הנסמך־יחיד לא תבוא אל"ף: דוגמת פסים (ולא "דוגמאת פסים"). בצורת הנסמך־רבים אפשריות שתי הצורות: דוגמְאות־ או דוגמות־.
    [post_title] => דוגמה או דוגמא?
    [post_excerpt] => 
שורה של שמות מארמית ומיוונית בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%93%d7%95%d7%92%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%95-%d7%93%d7%95%d7%92%d7%9e%d7%90
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-11-18 09:44:11
    [post_modified_gmt] => 2024-11-18 07:44:11
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=837
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

שורה של שמות מארמית ומיוונית בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א.