הדף בטעינה

על המילה מַחְמָאָה

במילון

 (ללא ניקוד: מחמאה)
מיןנקבה
שורשחמא
נטייהמַחְמָאוֹת

הגדרה

  • דברי שבח שמביעים לפני אדם על פרט אישי (יופיו, תלבושתו, תכונותיו, מעשיו וכדומה) כדי לגרום לו נַחַת (בלועזית: קוֹמְפְּלִימֵנְט)

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

צורות ותצורות

"התפללת בַּנֵּץ?" – על מטאנליזה בעברית

WP_Post Object
(
    [ID] => 81754
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2023-06-27 14:12:18
    [post_date_gmt] => 2023-06-27 11:12:18
    [post_content] => "נץ החמה"

המילה נֵץ במובן 'תחילת הזריחה' רגילה על לשונם של המתפללים, ואפשר אפילו למצוא אותה בלוחות השנה העבריים. האומנם קיבלו קרני השמש הראשונות את שמו של העוף הדורס?

ובכן – מובן שלא. מן המשנה אנו מכירים את הצירוף המלא: הנץ החמה. על פי כתבי יד מנוקדים של המשנה עולה שיש לנקד הָנֵץ, ומכאן שאין זו אלא צורת המקור של הפועל הֵנֵץ, בבניין הפעיל ובשורש נצ"ץ. פועל זה ידוע מן המקרא בהוראת 'הוצאת ניצנים': "לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים" (שיר השירים ו, יא). מלשון חכמים ואילך נעשה הפועל רווח במשמעות מושאלת –לציון הופעתן של קרני השמש הראשונות. ברם צורת המקור הָנֵץ זרה לאוזנו של דובר העברית בן ימינו (וסביר שהיה מעדיף להמירהּ בשם הפעולה הֲנָצָה).[1] כך בטעות נתפסה הה' שבראש המילה כה' הידיעה (כאילו כתוב "הַנֵּץ"), ונוצרה המילה "נֵץ" (או הצירוף "נֵץ החמה").

מקרה זה הוא דוגמה לתופעת לשון מעניינת שהבלשנים מכנים מטאָנליזה – ובעברית ניתוח מוטעה: חלוקה חדשה של צורה מקורית על יסוד הבנה שגויה של רכיבי המילה עשויה להביא להיווצרות של מילה חדשה. שגיאה שכיחה אחרת היא בלשון המעטה – רבים הוגים "הַמְּעָטָה" בשווא נע במ"ם, כאילו מדובר בצורת נקבה (מיודעת) של 'מעט', אבל אין זו אלא המילה הַמְעָטָה השקולה במשקל הפעלה.

סחוס

בדרך דומה נוצרו עוד כמה מילים מוכרות, ואפילו מילים שנכנסו בתצורתן החדשה למילונים. כזו היא המילה סְחוּס המשמשת בלשוננו במובן 'רקמה קשה וגמישה שמחברת את עצמות המִפרקים'. מילה זו נקרית כבר במשנה ובתלמודים, ואולם לצד הצורה הידועה 'סחוס', מופיעה בחלק מעדי הנוסח הצורה חסחוס. עיון במקורות מלמד שצורה זו ידועה גם מן הארמית בכתיב חסחוסא ומסתבר שהצורה בחי"ת היא המקורית.[2] אלא שאם מטעמי התערערות גרוניות (ח שהפכה ל־ה) ואם מטעמי חילוף גרפי של האותיות ח–ה, נכתבה המילה בה"א – 'הסחוס' (כבר בכתבי היד הטובים של המשנה). אף כאן חשבו את הה"א לה' הידיעה וממילא נוצרה הצורה סחוס המשמשת עד ימינו.[3]

שֶׁל

מטאָנליזה אינה מיוחדת רק למילים שנתפסות מיודעות. בדרך זו נולדה אחת המילים הבסיסיות בעברית – שֶׁל. הא כיצד? במקרא אפשר להביע שייכות באמצעות הצירוף 'אשר ל־': "הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (בראשית כט, ט), "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" (שיר השירים א, א). בעברית המקראית המאוחרת ניכרת מגמה של החלפת אשר במילת הזיקה ש־: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה" (שיר השירים ג, ז) ובלשון חכמים היא תופסת את מקומה לגמרי, ובאמת בכתבי היד של המשנה רגיל הכתיב המחובר דוגמת 'לשון שלזהורית' (יומא ו, ו) או 'דלי שלמים' (סוכה ב, ה). לימים נתפס הרצף של־ (ש' הזיקה + מילת היחס ל') כמילה עצמאית והוא נתפרד מהמילה שאחריו.[4] הכתיב הנפרד של מוכר מדפוסי המשנה והתלמוד (ואפילו בחלק מכתבי היד) וכך הוא התגלגל עד אלינו.

מחמאה

אותיות השימוש בכל"ם הן כר פורה ליצירת מטאנליזה. בתהלים נאמר: "חָלְקוּ מַחְמָאֹת פִּיו וּקְרָב לִבּוֹ, רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן" (תהלים נה, כב). מן הסֵיפה של הפסוק אפשר ללמוד שכשם שהפועל חָלְקוּ ['נעשו חלקים'] מקביל אל הפועל רַכּוּ ['נעשו רכּים'], כך הצורה מַחְמָאֹת מקבילה אל מִשֶּׁמֶן, ומכאן שסבירה יותר הגרסה "מֵחמאות" (מֵ־, 'מן' + 'חמאה' ברבים). היו מפרשני המקרא שהבחינו בכך, למשל ר' דוד קמחי (רד"ק): "מ״ם [של] 'מחמאות' פתוחה [=מנוקדת בפתח] ודינהּ בצירי שהיא לשימוש". דוברי העברית עטו על המציאה ויצרו ממנו את צורת היחיד מַחְמָאָה במובן 'דבר שבח',[5] וכך בימינו אנחנו מקפידים 'להחמיא' לאדם, ואפילו 'לחלק מחמאות' בהד עמום לפסוק.

עמלץ וחלכאי

במקרים אחרים הצורה המקראית לא הייתה ברורה כל עיקר, וניסיונות הפירוש הביאו ליצירת מילה חדשה. כזה הוא שם הכריש עַמְלֵץ שנוצר מן הצירוף המקראי הסתום "עָם לְצִיִּים" (תהלים עד, יד). בעניין זה הרחבנו כאן. אף המילה חלכאי במובן 'רש ונקלה', המשמשת הרבה את כותבי התשבצים, נוצרה מן הצירוף הקשה "חֵל כָּאִים" בספר תהלים (י, י), ואם אומנם מדובר במילה אחת ברבים הרי שצורת היחיד, על פי המזמור עצמו, היא 'חֵלכָה' (שם ח; יד).

גזירה לאחור

כאן ראוי להזכיר שגזירה לאחור מצורת רבים אף היא סוג של מטאנליזה. לתופעה זו דוגמאות רבות ונזכיר אחת: המילה פרשייה. צורת הרבים של המילה המקראית פרשה באה בלשון חז"ל הן בצורה פרשות הן בצורה פרשיות. דוברי העברית החדשה גזרו מן הצורה פרשיות את הצורה פרשייה ואף ייחדו לה הוראה מעט שונה מפרשה: אירוע, בדרך כלל עסיסי, שמעורר הד ציבורי, כגון 'פרשיית שוחד' ו'פרשיית אהבים'.

"ניתוח מוטעה" בלשונות אחרות

מטאנליזה קיימת בלשונות רבות אחרות. מילה אחת מוכרת באנגלית (שהפכה לברכה כלל־אנושית בלשונות רבות) נוצרה בדיוק כך – הלוא היה המילה האנגלית 'בַּי' (bye). הברכה Goodbye התגלגלה מברכת שלום ארוכה יותר: God be with you. משעה שהפכה god ל־good, והובנה כמילה האנגלית 'טוב' כמו בברכות רבות אחרות (good morning למשל), אף המילה הקצרה bye יכלה להתנתק ממנה ולקבוע ברכה לעצמה (ואפילו בהכפלה 'ביי ביי').

[1] דוגמה דומה: בכתבי היד של המשנה "הָפר נדרים כל היום ויש בדבר להקל ולהחמיר" (נדרים י, ח), ואילו במהדורות המודפסות בשם פעולה: 'הפרת נדרים'.

[2] המילה היחידאית 'בדל' בצירוף "בְדַל⁠ אֹזֶן" (עמוס ג, יב) מיתרגמת "חסחוס (דאודן)".

[3] דוגמה דומה ומאלפת אחרת היא שם החיה לטאה. כידוע היא נזכרת ברשימת החיות הטמאות בתנ"ך: "וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה" (ויקרא יא, ל), ואולם במקורות חז"ל מוצאים דבר משונה – המילה לטאה באה בה"א בתחילתה בלי שיש סיבה ליידע, למשל "פעם אחת נמצאת הלטאה בבית המטבחים" (בבלי פסחים פח ע"ב). ואומנם בתרגום אונקלוס לפסוק מספר ויקרא נכתב "והלטתא" – היידוע בארמית בא בסוף המילה בצורן ־תָא (ולא ב־ה' כמו בעברית) ומכאן שהאות ה היא חלק מן המילה. בנוסחים אחרים של התלמוד נמצאה גם הצורה חלטתא, והרי שכנראה היה כאן גלגול מעניין כזה: חלטאה > הלטאה > לטאה. כיצד ייתכן שהצורה המאוחרת נמצאת דווקא במקרא? לפי חוקר הלשון יוחנן ברויאר יש שני הסברים אפשריים: הצורה בלשון חז"ל משקפת מצב קדום יותר ממה שמוכר מנוסח המסורה למקרא או שהמילה התגלגלה בלשון המקרא אל הצורה לטאה ואילו בלשון חז"ל היא נקלטה מאוחר יותר בתיווך הארמית שבה עדיין נשמר העיצור הגרוני הראשון.

[4] נראה שתחילה התפרדה 'של' כשהיא נקרתה בסופי שורות  וגם בהשפעת הצורות הנוטות 'שלי', 'שלך' וכו'.

[5] שפע דוגמאות מן הסוג הזה אפשר למצוא במאמרו של טור־סיני ב'מבחר מקורות'. הערה: על רבות מן ההצעות לא סמכו החוקרים את ידיהם.

[post_title] => "התפללת בַּנֵּץ?" – על מטאנליזה בעברית [post_excerpt] => מה משותף לנץ, סחוס ומחמאה? הרשומה עוסקת במילים שנוצרו בעקבות "ניתוח מוטעה" של מילים וצירופים מן המקורות. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%9c%d7%9c%d7%aa-%d7%91%d6%bc%d6%b7%d7%a0%d6%bc%d6%b5%d7%a5-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%98%d7%90%d7%a0%d7%9c%d7%99%d7%96%d7%94-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2024-12-11 08:20:10 [post_modified_gmt] => 2024-12-11 06:20:10 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=81754 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מה משותף לנץ, סחוס ומחמאה? הרשומה עוסקת במילים שנוצרו בעקבות "ניתוח מוטעה" של מילים וצירופים מן המקורות.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור קליפת בננה והכיתוב: החלקתי או התחלקתי?

החליק, התחלק ועוד

WP_Post Object
(
    [ID] => 6788
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2014-09-18 14:56:31
    [post_date_gmt] => 2014-09-18 11:56:31
    [post_content] => 

החליק, התחלק

לשורש חל"ק שני משמעים שונים לגמרי: 1. לא מחוספס (חָלָק) 2. פיצול והפרדה (חֵלֶק, חִלֵּק).

במערכת הפועל מתקיימת בדרך כלל הבחנה בין המשמעים: לשם התואר חָלָק קשור הפועל בבניין הפעיל – הֶחְלִיק (או הֶחֱלִיק) פירושו 'הפך דבר לחָלָק', כגון 'החליק את שערו', וכן 'גלש או מעד על משהו חָלָק', כגון 'החליק על הקרח'. הצורה הסבילה היא בבניין הופעל: הֻחְלַק. לעומת זאת משמעות הפיצול וההפרדה מובעת בכל הבניינים האחרים: חָלַק מחוכמתו, חִלֵּק את העוגיות, חֻלַּק בין הילדים, נֶחְלַק או הִתְחַלֵּק לחלקים. כמה מפעלים אלו משמשים גם במשמעות מושאלת לציון היפרדות בדעה, כגון 'חלק על דעתו', 'נחלקו ביניהם בשאלה...' (מכאן גם מַחְלֹקֶת בספרות חז"ל).

בלשון המקורות אפשר למצוא פה ושם שימוש בפעלים החליק והוחלק במשמעות של הפרדה וכן שימוש בפועל חָלַק במשמעות של ההפך מחספוס. אך כִּכְלָל היערכות הבניינים בין שני המשמעים סדירה למדי, והשימושים החורגים שאנו מוצאים פה ושם במקורות זרים ללשון ימינו.

ואולם פועל חריג אחד אופייני דווקא לעברית החדשה – התחלק. בעברית הקלסית התחלק משמש אך ורק למשמעות הפיצול וההפרדה, כגון "מתחלק לשלושה חלקים", ואילו בעברית בת ימינו רבים נוקטים אותו גם במשמעות 'מעידה על דבר חלק', כגון "התחלקתי על הרצפה הרטובה". שימוש זה בפועל התחלק נחשב לא תקני. במילוני האקדמיה נשמרת הבחנת הבניינים המסורתית בין שני המשמעים של השורש חל"ק, ובמילונים העבריים הכלליים התחלק במשמע 'מָעַד על דבר חלק' מוגדר 'לשון דיבור'. גם רוב מתקני הלשון יצאו נגד השימוש הזה, ואף ראובן סיוון – שכתב כי "אין לשלול צורה זו... כהתפתחות מחודשת של ימינו" הסתפק בהצעה להתיר זאת "בדיבור העממי".

[caption id="attachment_6798" align="alignleft" width="239"]אברהם אברונין, לשוננו לעם א (תש"ה). 'שעיעוּת' פירושה 'חלקלקוּת', השוו 'מגולח לְמִשְׁעִי'. אברהם אברונין, לשוננו לעם א (תש"ה). 'שעיעוּת' פירושה 'חלקלקוּת', השוו 'מגולח לְמִשְׁעִי'.[/caption]

נעיר כי בעבר ביקשו כמה מתקני לשון להבחין בכל זאת בין המחליק להנאתו (למשל על הקרח) ובין המוֹעֵד על דבר חלק שלא בטובתו. הם הציעו לנקוט במקרה השני את הפועל הסביל הוחלק, כגון 'הוחלק במדרגות', 'המכוניות הוחלקו על הכביש' – כמצוי מעט בלשון חז"ל ובספרות הרבנית, ואולם ההצעה לא קנתה לה שביתה בציבור.

חָלַק שבחים או חילק שבחים?

הביטוי 'חָלַק שבחים' נוצר בהשפעת הביטוי 'חָלַק כבוד' הרגיל בספרות חז"ל. ביטוי זה עצמו נוצר כנראה בהשפעת הביטוי הארמי 'פָּלֵג לֵהּ יְקָרָא' ('חולק לו כבוד'). המטבע הרגיל של הביטוי הוא 'חָלַק כבוד' בבניין קל, ומוטב אפוא לומר גם 'חָלַק שבחים'. חָלַק בהקשר זה פירושו 'נתן', 'העניק'. עם זאת פעמיים מצאנו בספרות חז"ל "חילקתי כבוד" (תנחומא ופסיקתא רבתי).

חלק מחמאות

מעניין במיוחד בהקשר זה הוא הביטוי 'חָלַק מחמאות', שיסודו בכתוב בתהלים "חָלְקוּ מַחְמָאֹת פִּיו וּקְרָב לִבּוֹ, רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן וְהֵמָּה פְתִחוֹת" (נה, כב). במקור משמעו כנראה 'היו דבריו חלקים מֵחֲמָאוֹת', כלומר חלקים יותר מחמאה (המ"ם היא מ' השימוש) – בהקבלה להמשך "רכו דבריו משמן". לפי דעה אחרת מַחְמָאוֹת כאן הן דברי חנופה, דברי חלקלקות (המ"ם היא חלק ממשקל המילה), אך גם לפי זה הפועל חָלַק שבפסוק עניינו 'היה חָלָק' במשמעות 'ההפך ממחוספס': 'דברי החנופה שלו היו חלקים'. כיום הפועל חָלַק שבביטוי מתפרש 'חילק', 'העניק' – כנראה בהשפעת הדמיון ל'חלק כבוד', ומכאן השימוש ב'חלק מחמאות' בהוראה 'החמיא', 'שיבח', 'חילק שבחים ודברי חנופה'.

חולקים את הפרס או מתחלקים בפרס?

הפועל הרגיל בלשון המקורות להבעת המשמעות 'קיבל חלק מן הדבר' הוא חָלַק, למשל: "אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה" (שמואל ב יט, ל), "כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ" (שמואל א ל, כד). על פי זה נֹאמר 'חולקים את הפרס', 'חולקים חשבון' (במסעדה). משמעות אחרת, שנוצרה כנראה בהשפעת לשונות אירופה, היא 'שיתף בדבר', 'נתן לאחרים חלק בדבר', כגון 'חלק את רגשותיו עם חבריו'.

ומה בדבר הפועל הִתְחַלֵּק בהקשר זה? הִתְחַלֵּק פירושו 'נפרד לחלקים' וגם 'ניתן חלקים חלקים': "החלות מתחלקות לכהנים" (משנה מנחות יא, ז), "ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ" (ספרי במדבר קלב). בתנ"ך הפועל הִתְחַלֵּק מופיע פעם אחת בלבד, ומשמעו דווקא 'חילק': "הָבוּ לָכֶם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים לַשָּׁבֶט וְאֶשְׁלָחֵם וְיָקֻמוּ וְיִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְיִכְתְּבוּ אוֹתָהּ... וְהִתְחַלְּקוּ אֹתָהּ לְשִׁבְעָה חֲלָקִים..." (יהושע יח, ד–ה). בעברית החדשה מקובל השימוש בפועל הִתְחַלֵּק גם במשמעות 'נטל חלק', כגון 'מתחלקים בפרס', 'מתחלקים בחשבון', וספק אם יש טעם לפסול את השימוש הזה.

[post_title] => החליק, התחלק ועוד [post_excerpt] => לשורש חל"ק שני משמעים שונים לגמרי – לא מחוספס (חָלָק); פיצול והפרדה (חֵלֶק, חִלֵּק). נרחיב כאן על חלוקת הפעלים בין שני המשמעים ועל ביטויים הקשורים לפועל לחלוק. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%97%d7%9c%d7%99%d7%a7-%d7%94%d7%aa%d7%97%d7%9c%d7%a7-%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%93 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-08-04 17:57:34 [post_modified_gmt] => 2023-08-04 14:57:34 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=6788 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

לשורש חל"ק שני משמעים שונים לגמרי – לא מחוספס (חָלָק); פיצול והפרדה (חֵלֶק, חִלֵּק). נרחיב כאן על חלוקת הפעלים בין שני המשמעים ועל ביטויים הקשורים לפועל לחלוק.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>