WP_Post Object
(
    [ID] => 90086
    [post_author] => 19
    [post_date] => 2024-01-04 16:09:43
    [post_date_gmt] => 2024-01-04 14:09:43
    [post_content] => לא פעם אנו נשאלים אם יש קשר בין סְגֻלָּה לצבע סָגֹל, וכבר עתה נשיב: אין שום קשר. הינה הפירוט.
סגולה
עם ישראל מוכתר בתואר עם סגולה. על פי ספר שמות האל מבטיח לעם ישראל: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכׇּל הָעַמִּים" (יט, ה), ובספר דברים מופיע הצירוף עצמו: "וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים" (דברים ז, ו; וכן יד, ב; כו, יח). בתרגומים הארמיים למקרא "עַם סְגֻלָּה" הוא "עַם חַבִּיב", ומכאן להוראת הביטוי הידועה מימים ימימה: עם ישראל אהוב וחביב לפני האל.

אלא שמפסוקים אחרים אפשר ללמוד שלמילה 'סגולה' יש הוראה מוחשית, למשל "כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים" (קהלת ב, ח), ונראה כי סגולה ביסודה היא 'נכסים', 'רכוש'[1] – ואולי דווקא 'רכוש יקר ערך', וכך נתקבלה המשמעות 'קניינו היקר והחביב של האל'. היחס בין ההוראה המוחשית למופשטת עולה בבירור במדרש חז"ל: "מה סגולה של אדם חביב עליו, כך תְּהוּ חביבין לי" (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו ב). פירוש זה נחשב מקובל גם במחקר, ואולם יש מי שהראה כי מהשוואה ללשונות שמיות עתיקות אחרות (אכדית ואוגריתית) עולה שהמילה סגולה עשויה להתפרש במשמעות 'עבד', 'וסל'. ואומנם במקרא התואר 'עבד' לישראל מציין גם חיבה וקִרבה (ולאו דווקא כפיפות ושעבוד), כגון "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיהו מא, ח).

בתקופה מאוחרת יותר ציינה המילה 'סגולה', על פי הוראתה המושאלת, גם דבר מה ייחודי ומובחר, וכך נוצר הצירוף יחידֵי סגולה. בלשון הפיוט הקדום נגזרה מן המילה 'סגולה' צורת הזכר המקבילה סֶגֶל בצירוף "סגל חבורה", היינו 'חבורה מובחרת'; ובימינו התקצר הצירוף, ודווקא המילה 'סגל' קיבלה את מלוא משמעותו – חֶבֶר, צוות – למשל בצירופים 'סגל הבסיס' או 'חֲבֵר סגל' (במוסד אקדמי וכיו"ב).[2]

כידוע 'סגולה' מציינת גם תכונה מיוחדת ("לשתיית תה צמחים יש סגולות רבות") ונראה שיד הערבית בדבר: את המילה המקראית 'סגולה' מתרגם רב סעדיה גאון (בן המאה העשירית לספירה) במילה הערבית "כאצה" (خَاصَّة; בתעתיק: ח'אס'ה) שעניינה 'מבחר', 'אנשים מיוחדים', אבל למילה זו בערבית יש משמעות נוספת: 'תכונה מיוחדת'. מתרגמי ימי הביניים הכירו את שתי ההוראות והשתמשו במילה העברית 'סגולה' גם כדי להביע את ההוראה השנייה. מכאן התגלגלה עד מהרה המילה 'סגולה' לציון 'תכונה מיוחדת שעשויה להביא לתוצאה רצויה', למשל בהקשר של רפואה, ומכאן והלאה גם לציון 'תכונה מופלאה', בייחוד בהקשרים מיסטיים דוגמת "סגולה נגד עין הרע".
שימושי השורש סג"ל בימינו
המילה 'סגולה' במובן הכללי של רכוש מצויה גם בלשון חכמים וממנה נגזר ברובד לשון זה הפועל לְסַגֵּל במובן 'לרכוש': "(משל) לאחד שהיה לו מקל וצִנית ('סל', 'תרמיל'). עמד וסיגל וקנה לו צאן..." (איכה רבה א, נב). במיוחד מסגלים במדרשי חז"ל "מצוות ומעשים טובים", ואילו בימינו מסגלים בעיקר תכונות ומנהגים. מן המילה 'סגולה' בהוראתה החדשה ביותר של 'תכונה מיוחדת ומופלאה' נוצרה צורת הבינוני מְסֻגָּל במובן 'מיוחד לעניין מסוים', וגם כאן ההקשר הוא בדרך כלל מיסטי: "ל"ג בעומר הוא יום מסוגל לישועות". בגיוון משמעות קל נוצרה ההוראה הנפוצה יותר שעניינה היכולת והכישרון לעשות דבר מה: "אני מסוגל לפתור את התרגיל בעצמי", וכך המילה משמשת בימינו. ממנה נגזר השם המופשט מסוגלוּת. בניין התפעל, שעשוי להורות על שינוי והתהוות, תרם את הפועל הִסְתַּגֵּל במשמעות 'הלך ונעשה רגיל (ב־)': "הוא מסתגל בקלות לתנאים חדשים".

עוד בימי הביניים נוצר מ'סגולה' שם התואר סְגֻלִּי, במובן 'נבחר', ובעברית החדשה יוחד הכינוי הזה ל'בעל סגולה', 'בעל התכונה המיוחדת לו בלבד', כגון בצירוף 'משקל סגולי' שיש לחומרים שונים בטבע.
סגול
הצבע סָגֹל, במשקל הצבעים פָּעֹל, נקרא כך על שם סוג פרח ששמו סִגָּל, שצבעי עלי הכותרת שלו סגולים (שמו המדעי: Viola, 'סָגול' בלטינית), בדומה ל־וָרֹד משם הפרח וֶרֶד. כצמח בר הסיגל נדיר בארץ, אך על פי רוב הוא מצוי כצמח נוי בגינות ובחנויות הפרחים. בתחילה נקרא שמו העברי סֶגֶל (אולי במשקל וֶרֶד), ואולם בציבור כבר התפשט השם 'סיגל' ובהשפעת שם עממי זה שינתה האקדמיה בשנת 2003 את שמו לסִגָּל.[3]

השם העברי של הפרח שאול, בשינוי קל, מן הארמית. בתלמוד הבבלי נזכר צמח שריחו טוב בשם 'סיגלתא': "הני סִיגְּלֵי מברכינן עליהו בורא עשבי בשמים" [סיגלים אלו מברכים אנו עליהן 'בורא עשבי בשמים'] (ברכות מג ע"ב), ובמסכת שבת נזכרים 'סיגלי' כמרכיב בתכשיר רחצה שמפיק ריח נעים.[4] הזיהוי של צמח זה אינו ודאי, ואולם מי שסלל את דרכו של שם הצמח לעברית החדשה הוא רש"י – בפירושו לתלמוד בשני המקומות הוא כותב "ויול"ש בלעז", וסביר שהכוונה היא למין סִגָּל רֵיחָנִי (Viola odorata) הגדל בר באירופה, והודות לריחו הנעים הוא משמש להכנת בשׂמים. השימוש בשם הזה תועד ב"ילקוט הצמחים" שפרסם ועד הלשון בשנת תר"ץ (1930).[5]

____________________________
[1] לדעת חוקרים מקבילות לה המילה האכדית sugullati שמובנה 'עדר', 'מקנֶה' והמילה הערבית سجل שמובנה 'חלק', 'מנה'.
[2] להרחבה בעניין זה ראו כאן.
[3] בהקשר זה נזכיר את הצורה סְגַלְגַּל במשקל אדמדם וירקרק. לצד 'סגלגל' במשמעות 'סגול במקצת' יש סְגַלְגַּל שונה לחלוטין – 'בעל צורת אליפסה, אובָלי'. למשל החדר החשוב בבית הלבן, שבו מתגורר ועובד נשיא ארצות הברית, הוא "החדר הסגלגל" (Oval Office). שם התואר 'סגלגל' במובן זה מוכר מלשון חכמים. נהוג להציע כי הוא נגזר מן השורש גלג"ל בתוספת ס' הבאה ממשקל שפעל, בהתחלפות העיצורים השורקים.
[4] צמח שזיהויו אינו ברור בשם saggilatu מוכר מן האכדית, ועל פי מילוני האכדית הוא שאול משוּמרית.
[5] הפרח הידוע בשם העממי "אמנון ותמר" הוא מין של סיגל. שמו הרשמי: סִגָּל סַסְגּוֹנִי. בתחילה היה שם הלוואי שְׁלוֹשׁ־גּוֹנִי אך הוא הוחלף בשל סרבולו ומשום שסַסְגּוֹנִי מתאים גם לזני התרבות הרבים שפותחו ממין זה.
    [post_title] => סגולה וסָגול
    [post_excerpt] => מה הקשר בין 'עם סגולה' ובין 'משקל סגולי'? ומניין לנו 'סֶגֶל' ו'הסתגלות'? בין כל המילים הללו יש קשר גיזרוני, ואילו שם הצבע סָגֹל מוצאו אחר.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a1%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%95%d7%a1%d7%92%d7%95%d7%9c
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-01-18 15:20:03
    [post_modified_gmt] => 2024-01-18 13:20:03
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=90086
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)